בין שליטה בהסכמה לניצול ניתוח ביקורתי של גבולות, כוח והחפצה
בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בשיח הציבורי והאקדמי סביב מיניות, הסכמה ודינמיקות של כוח.
בתוך השיח הזה תמיד נמצא את הפרקטיקות וההשואות מעולם ה-BDSM (שליטה, כניעה, גבולות, כוח והחפצה) אשר תופסות מקום מורכב בתוך השיח הרי מצד אחד, הן מוצגות כמרחב של חופש, חקירה ואמון אך מצד שני, הן מעלות שאלות עמוקות על גבולות, אחריות ופוטנציאל לניצול.
הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי קיים פער מהותי ואף לעיתים סמוי בין שליטה בהסכמה לבין מצבים של החפצה או ניצול, וכי הפער הזה אינו רק תיאורטי אלא מגובה במחקר, בעדויות ובנתונים.
1. הסכמה כעיקרון יסוד
בספרות המחקרית, הסכמה מוגדרת כעיקרון המרכזי שמבדיל בין מערכת BDSM בריאה לבין התנהגות פוגענית.
מחקרים מראים כי המאפיין האוניברסלי של פרקטיקות ה-BDSM הוא הסכמה מפורשת, מודעת ומתמשכת .
במה שאנחנו רואים ובניגוד למיניות ״רגילה״ (וונילית), שבה הסכמה לעיתים משתמעת ולא נאמרת, בניגוד מוחלט לקהילות ה-BDSM תמיד תהיה קיימת נורמה של תקשורת מפורשת, קביעת גבולות מראש ואת האפשרות שניתן לעצור בכל רגע.
אך עם זאת, מחקר עדכני מדגיש כי הסכמה אינה אירוע חד פעמי אלא תהליך דינמי ומתמשך, הכולל גם תקשורת לא מילולית ושינויים בזמן אמת .
והמשמעות היא גם כאשר יש ״הסכמה״, ההסכמה יכולה להישחק, להשתנות או להינתן תחת תנאים בעייתיים.
2. הבעיה המרכזית בעולם ה-BDSM שהסכמה תחת לחץ היא אינה הסכמה חופשית
אחד האתגרים המרכזיים בהבנת הגבול בין שליטה לניצול הוא ההכרה בכך שלא כל ״כן״ הוא בהכרח הסכמה חופשית.
מחקרים מראים כי אנשים עשויים להסכים לפעולות מיניות מתוך לחץ חברתי, רגשי או זוגי והקושי לבטא התנגדות קשורה לעמדות שמצדיקות אלימות מינית.
בנוסף, מחקר בתחום הזנות והסחר בנשים מצביע על כך שעצם קיומה של הסכמה אינו מבטל פוטנציאל לנזק או ניצול במיוחד כאשר קיימים יחסי כוח לא שוויוניים וניתן לראות את זה בהרבה דוגמאות .
והנה דוגמה אחת ללחץ , אדם שמסכים לשלוח תמונה אינטימית כי הוא חושש לאבד קשר, אינו בהכרח פועל מתוך בחירה חופשית אלא מתוך לחץ סמוי. בדוגמה זאת ניתן לראות דינמיקות של כוח מתי שליטה הופכת לניצול
הרי הבסיס של עולם ה-BDSM הוא העברת הכוח של הנשלטת לשולט ברצון וברוח טובה , אך מחקרים מדגישים כי זהו גם מוקד הסיכון המרכזי לפי סקירה אקדמית, ההבדל הקריטי בין ה-BDSM הטהור והכנה לבין התעללות הוא מאד פשוט וקל לזיהוי אם מתקיימים התנאים שנזכיר בהמשך אך כאשר תנאים אלו אינם מתקיימים במלואם, דינמיקות של שליטה עלולות להפוך לניצול .
אז מה הן התנאים שהופכים את עולמם של הצד הנשלט ע״י השולט ואני בטוח שכל אחד ואחד מכיר אותם והם מניפולציה, כפייה רגשית וטשטוש גבולות.
ולמרות התנאים האלה המחקר אף מזהה שני סוגים של הפרות בתנאים כגון:
1. טעויות של חוסר ניסיון.
2. פגיעה מכוונת.
והמשמעות של הפרות אלה , שלא כל פגיעה היא ״תאונה” הרי יש גם מצבים של ניצול מודע בתוך המערכת.
ואז באמת מגיעים לשלב של הטראומה בקשר, במיניות בכלל בשליטה ובאמון בצד השולט.
תחום מחקר נוסף מצביע על קשר מורכב בין טראומה מינית לבין השתתפות בפרקטיקות של שליטה במחקר משנת 2024 נמצא כי חלק מהמשתתפים אשר משתתפים בפרקטיקות מעולם ה-BDSM הם בכלל משתתפים בפרטיקה ככלי לעיבוד טראומה.
אך במקרים אחרים, מדובר בשחזור לא מודע של פגיעה, בנוסף נמצא כי אנשים עם עבר של פגיעה מינית חווים את הדינמיקות הללו באופן שונה, ולעיתים זקוקים לרמות גבוהות יותר של שליטה וביטחון והדילמה שאותה פרקטיקה יכולה להיות גורמת לחוויה מעצימה או שחזור של פגיעה
וכל ההבדל תלוי בהקשר, באדם ובאיכות ההסכמה שלו.
עכשיו אספר לכם איך כל זה נראה מנקודת מבט שלי כגבר, שמשלב בין מחקר, אחריות והתבוננות ביקורתית
השיח על שליטה, מיניות והסכמה הפך בשנים האחרונות לפתוח יותר, חשוף יותר ולכאורה גם מודע יותר.
כגבר, שגדל לתוך עולם שבו מיניות גברית לעיתים מתוגמלת על כוח, יוזמה ושליטה, אני מוצא את עצמי נדרש לשאול שאלות לא נוחות.
האם כל מה שמוגדר ״שליטה בהסכמה” הוא באמת כזה?
והאם אנחנו, גברים, תמיד מבינים איפה עובר הגבול בין רצון הדדי לבין ניצול?
חברים אני כותב את המאמר הזה לא ממקום שיפוטי אלא ממקום של אחריות.
הסכמה הרבה מעבר ל״היא אמרה לי כן”
בתיאוריה, הסכמה היא עמוד התווך של כל דינמיקה מינית בריאה, במיוחד בעולמות של ה-BDSM, נהוג לדבר על תקשורת, גבולות ויכולת לעצור בכל רגע.
אבל בפועל, כגבר, חשוב להודות באמת הפשוטה.
קל מאוד לפרש ״כן״ כאישור מוחלט גם כשהוא נאמר מתוך היסוס, לחץ או רצון לרצות, המחקר מראה שהסכמה היא תהליך מתמשך, לא רגע אחד אבל במציאות לא מעט גברים (לפעמים גם בלי כוונה רעה) מתייחסים אליה כאל אישור חד פעמי וגורף משהו שניתן ״להשיג״ ולא משהו שצריך להמשיך לוודא.
וכאן בדרך כלל מגיע החלק הלא נוח ברוב המקרים, אנחנו הגברים מחזיקים ביותר כוח, זה לא אומר שכל גבר מנצל את זה, אבל זה כן אומר שהמגרש לא שוויוני מלכתחילה אם זה על ידי כוח פיזי, נורמות חברתיות או מיניות בכלל.
בתוך מערכות של שליטה, הפער הזה יכול להיטשטש כי ״זה חלק מהמשחק״. אבל בפועל הוא לא נעלם להפך, הוא יכול להעמיק וכשיש פער כזה של כוח כזה בין הצדדים , האחריות לא מתחלקת שווה בשווה , וכאן בדיוק נכנסת השאלה מתי שליטה מפסיקה להיות משחק, הרי שליטה בהסכמה אמורה להיות משהו שניתן ברצון ובהבנה ולא משהו שנלקח ע״י כוח.
אך מה לעשות שהמציאות מורכבת יותר ויש מצבים שבהם ניתן למצוא שבקשות חוזרות הופכות ללחץ, גבולות ״נבדקים״ שוב ושוב ושהשתיקה מתפרשת כהסכמה גורפת לכל הרי לא סתם נאמר ״שתיקה כהודאה״ וזאת אחת הבעיות הקשות ש כגבר, קל ליפול למחשבה שאם היא לא אמרה ״לא״ אז מבחינתי הכל בסדר וזו בדיוק הנקודה שבה השליטה יכולה להפוך לניצול וחשוב לציין שלא תמיד מתוך רוע. לפעמים מתוך עיוורון.
בעולם השליטה המושג החפצה מוכר לכל וזה הכוונה כשהאדם הופך לאמצעי, אחת הנקודות הכי קשות להודות בהן כגבר היא עד כמה קל להחליק משליטה להחפצה, זה יכול להתחיל בדברים ״קטנים״ כגון לבקש תמונה ״בשביל האווירה״ , לראות באישה פנטזיה אובייקט מיני לפני שהיא אדם
למדוד את ערכה דרך המיניות שבה , אבל הבעיה היא לא במיניות עצמה אלא ברגע שבו האדם שמולך מפסיק להיות סובייקט עם רצונות, והופך לכלי לסיפוק בלבד ופה חשוב לציין ולזכור שכבר לא מדובר בדינמיקה אלא בגישה מזלזלת ושגויה.
ניתן לראות את זה יותר ויותר בזמננו בעידן הדיגיטלי שאנחנו רואים שאחריות לא תמיד נלקחת היות והעולם הדיגיטלי הפך את הגבולות לעוד יותר מורכבים כמו שליחת תמונה, שיחה אינטימית, שיתוף רגע אישי כל אלו יכולים להיראות כהסכמה.
אבל מה קורה אחרי שזה נשלח נשאלות השאלות הבאות
האם אני שומר את זה אצלי על מה שניתן לי? האם אני משתמש בזה רק במסגרת שבה זה הוסכם? האם אני מבין את ההשלכות של הפרה?
כי ברגע שתוכן יוצא משליטה זה כבר לא משחק או החפצה זו כבר פגיעה !!!
ואז בדרך כלל מגיע שלב הגזלייטינג והתחמקות מאחריות עוד נקודה שצריך להסתכל עליה בכנות.
יש מצבים שבהם גברים מגינים על עצמם במקום להקשיב וניתן לשמוע את המשפטים הטיפשיים כמו
״אבל מה את שואלת אותי ברגע ששלחת את הסכמת״, ״זה היה ברור״ ,״ככה זה עובד״
לגבר הממוצע יכולים להיות דרכים להתחמק מאחריות, גם אם זה לא במודע.
אבל מה קורה אם מישהי מרגישה פגועה זה לא המקום להתווכח איתה על הפרשנות.
זה בדיוק המקום לעצור ולבדוק, ופה נכנסת האחריות הגברית בתוך הדינמיקה של כוח ,להיות ״שולט” זה לא רק תפקיד זו בעיקר אחריות.
וזה אומר להיות קשוב גם למה שלא נאמר, לשים לב לשינויי תחושה, לעצור לפני שמבקשים ולא רק אחרי שמסרבים.
ובעיקר להבין שהסכמה אמיתית נמדדת לא בכמה רחוק הגעת אלא בכמה בטוח האדם השני הרגיש איתך.
לסיכום
הגבול בין שליטה בהסכמה לבין ניצול הוא לא תיאורטי הוא חי, משתנה, ודורש מודעות מתמדת, כגבר וכשולט, האחריות שלי היא לא רק ״לא לעבור גבול״, אלא גם לזהות מתי הגבול לא ברור לשאול יותר, להקשיב יותר, ולהיות מוכן לעצור, גם כשלא תמיד נוח
כי בסוף שליטה אמיתית לא נמדדת בכוח אלא ביכולת שלא להשתמש בו כשלא צריך.