בוקר גשום, כזה שהכביש נראה כמו מראה שבורה והדרך זזה לאט יותר. אני יוצא מהבית ונכנס לרכב שקט בפנים, עטוף בעור וריח נקי, כאילו העולם נשאר בחוץ ואני בשליטה על חיי.
ואז מגיעה ההתראה זוהו שיגורים מאירן ומיד האזעקה הראשונה.
עצירה חדה, דלת נפתחת ונסגרת, ריצה למצוא מקום מחסה, והגשם כבר שוטף אותי .
חוזר לרכב מוציא מגבת , עוד לא הספקתי להתיישב כמו שצריך, ושוב אזעקה מאחוריי עוצרים רכבים בבהלה .
לא עובר עוד 5 ק״מ ומגיעה גם ההתראה השלישית ואני כל פעם באותו הטקס, יוצא, מתכופף, מתלכלך וחוזר.
האמת זה כבר לא נהיגה, זה רצף של פקודות והגוף מגיב לפני שהראש מספיק לחשוב.
בסוף יש רגעים כאלה שאתה מבין שהפעם השליטה כבר לא אצלך ,אתה רק מגיב למה שקורה סביבך, מתיישר לפי קצב שלא אתה קובע.
הנחיות פיקוד העורף זה משהו כמעט ממושמע מדי, חד, מדויק ובלי מקום לסטייה.
ובין אזעקה לאזעקה עולה המחשבה, למה לא יצאתי היום עם ההאמר משהו קשוח יותר כזה שלא מתרגש מהגשם, מבוץ או מהעצירות האלו באמצע הדרך רכב שנכנס לסיטואציה כמו שהיא, בלי להתנצל כמו שולט אמיתי .
וכשאני סוף סוף מגיע ליעד אני לא נכנס למשרד ישר אני יורד בחניון, עומד שם לרגע נותן לשקט לחזור, פותח את תא המטען ומחפש אם יש משהו ללבוש ולמזלי שיש לי עוד חליפה.
חליפה שחזרה מניקוי יבש לפני חודש ונשארה שם כאילו חיכתה בדיוק לבוקר הזה.
אני מאושר כאילו אריאלה התקשרה אליי.
מחליף בזריזות בחניון בין הבטון הקר לאור פלורסנט ומוריד את הבעסה ואת הבוקר הרטוב שעבר עליי , מחייך ולובש גרסה אחרת של עצמי והאמת יש בזה משהו כמעט טקסי, כמו מעבר חד בין מצבים, בין כאוס לשליטה.
כי כמה דקות קודם לכן הייתי רטוב, מקומט, חלק מהבלגן של התקופה ועכשיו, הכל יושב עליי במקום קווים נקיים, ריח של בד טרי, מבט יציב שפריץ קטן מהטום פורד ואני מוכן .
כי האמת בסוף לא משנה כמה היום הזה ניסה לכופף אותך תמיד יש רגע אחד שבו אתה עומד ובוחר איך להיכנס בדלת ואני בוחר תמיד להיכנס רק כמו שאני אוהב .
לפחות בחזור הדרך הייתה שקטה ומהנה .
התמונות להמחשה בלבד .
הושמדו