Jo- Bdsm & Fun

האדום אינו רק צבע!!!
הוא קודם כל פעימה ונשימה שנעצרת לרגע ארוך מדי,  הוא מבט שמחזיק עוד שנייה לפני שמסיטים אותו.
כשאובייקט מצולם על רקע אדום, הוא לא פשוט נראה  הוא בעיקר נחשף.
אומרים שהאדום מסיר שכבות של אדישות ומותיר את הצופה עירום מרגשותיו.

ידוע שהרקע האדום עוטף את הדימוי כמו חום שמתפשט לאט על העור  הוא זה שמעצים קווים, מבליט מרקמים, מדגיש קימורים וזוויות  ולא בהכרח של גוף, אלא בעיקר של הנוכחות.

כוס זכוכית, שפתיים קפוצות, בד שנשמט קלות מהכתף, או מבט שמופנה הצידה  כל אלה שמצטלמים על רקע אדום יקבלו תמיד משמעות עמוקה יותר ואפילו משמעת  כמעט אינטימית.

יש משהו ממכר ובלתי נמנע בצבע האדום, הוא לא מבקש רשות, הוא מזמין קרבה, אבל הוא בעיקר גם יוצר מתח.
הוא משדר תשוקה שאינה מתפרצת, אלא מרחפת  כמו יד שנשלחת שכמעט נוגעת לא נוגעת , כמו מגע שנשאר בזיכרון יותר מאשר הצלפה חזקה על העור.
הצילום על רקע אדום אינו מספר סיפור של פעולה, אלא סיפור של ציפייה.

ברקע אדום, הדימוי לוחש והוא מדבר בשפה של רמזים חום, פעימה, פיתוי שקט שמסמל ארוטיקה רק של מבט כזו שלא דורשת דבר, רק נוכחות מלאה.
הצופה הופך לשותף לרגע, לא לצופה מרוחק אלא למי שנמצא בפנים, בתוך השקט הטעון.

וכך, תמונה על הרקע האדום אינה רק אסתטיקה, היא לפני הכל חוויה.
היא תזכיר לך פגישה קצרה עם משהו שמעורר, מסעיר, ומותיר אחריו הד קל  כזה שנשאר עוד הרבה אחרי שהעיניים כבר עברו הלאה לרקע אחר.

הושמדה 

בהמשך לפוסט הקודם 

אז הבנתי משהו על עצמי

אם אישה רוצה לרסן אותי, יש רק דרך אחת

לא אזיקים, לא חבלים, לא איומים

פשוט להגיד לי

״רק רגע, עוד שנייה !!!

חחחחח 🤦‍♂️😅

התמונה להמחשה בלבד 

הושמדה!!!

חשבתי האמת לנסות ולרסן קצת את עצמי,

אפילו בדקתי איזה מתקן ריסון מקצועי, עם הוראות ושלט אזהרה.

בפועל גיליתי שזה לא הולך כל כך , והמתקן ביקש חופשה 🤪

המסקנה, הניסיון היה יפה, הכוונות טהורות. אבל הביצוע פחות.

לפחות ניסיתי להבין מימה הם נהנים !!! 

תמונה להמחשה מהניסוי !!!

הושמד !!!

תמיד כשמדברים על עולם ה BDSM, רבים נוטים להתמקד דווקא על האביזרים עצמם ולא על מהות ה BDSM , אם זה בחומר, בצורה או במראה.
בפועל כמו שהזכרתי במאמר הקודם, האביזרים הם רק השכבה החיצונית של שפה עמוקה יותר, שפה של הסכמה, גבולות, אחריות ותקשורת מודעת.
הם אינם נמדדים לפי עוצמה או קיצוניות, אלא לפי התפקיד שהם ממלאים בתוך אינטראקציה מובנית וברורה.
אם תרצו חפשו את המאמר ״ אביזרים לא מה שבאמת חשבת״

 חשוב לציין שהחלוקה לאביזרים היא אינה טכנית בלבד, אלא בעיקר משקפת צרכים רגשיים, פסיכולוגיים וחווייתיים שונים בתוך הדינמיקה של עולם ה BDSM.

כמו כל דבר בחיים גם בעולם ה BDSM יש קטגוריות של סגננות ואביזרים אז בואו נראה את הקטגוריות של האביזרים .

אביזרים להגבלה ותיחום תנועה.

אביזרים אלו נועדו לצמצם תנועה או לקבע תנוחה, לא כענישה אלא כיצירת מסגרת. ניתן למצוא באביזרים האלה את  החבלים, האזיקים, הרצועות או רתמות מאפשרים להגדיר גבולות פיזיים ברורים, שבתוכם מתרחשת אינטראקציה בטוחה ומוסכמת.

חשוב לזכור שהמשמעות כאן אינה רק פיזית,  ההגבלה כאן בעיקר מסמלת העברת אחריות, בחירה מודעת להיכנס למצב שבו השליטה מוגדרת מראש, ועבור רבים דווקא הידיעה שיש מסגרת ברורה שמאפשרת שחרור, רוגע ונוכחות מלאה ברגע שמגבילים את התנועה או תוחמים אותו.

אביזרי לסימון התפקיד של השולט/ הנשלטת.

אלה אביזרים שלמעשה מסמנים תפקיד בדינמיקה ניתן למצוא בקטגוריה הזאת את הקולרים, התגיות או פריטים לבישים אחרים משמשים כסמל לתפקיד בתוך המערכת .
הם אינם מבטאים בעלות או שעבוד, אלא תזכורת להסכמה ולבחירה מודעת במסגרת זמנית.

לעיתים מדובר בפריט שקט ודיסקרטי, כזה שמרגישים יותר מאשר רואים, אך עומק המשמעות שלו פנימית, פריט זה מחזק זהות, תפקיד או מצב נפשי, ומסייע להיכנס ולהישאר בתוך המרחב שנקבע.

אביזרים לחסימת חושים.

קיימים אביזרים אשר איתם ניתן לחסום את החושים של הצד הנשלט  בקטגוריה זאת ניתן למצוא את הכיסויי עיניים, אטמי אוזניים ואמצעים דומים, אביזרים אלו אינם נועדו לבלבל או לנתק, אלא להפך,  הם מפחיתים גירויים חיצוניים כדי להגביר חושים אחרים ומודעות פנימית.

ידוע שכאשר חוש אחד נחסם, החושים האחרים מתחדדים, הקשב עובר לגוף, לנשימה, לתחושות עדינות והקצב מאט ובכך גורם לחוויה להפוך להיות ממוקדת ועמוקה יותר. 
אבזרי חסימת חושים הם הכלי שמאפשר נוכחות דווקא ולא אובדן השליטה.

אביזרים של תחושה ומגע.

חלק ממשחקי הריגוש אם אמרנו בסעיף הקודם שיש אביזרי חסימת חושים כאן נמצא את הקטגוריה של אביזרי תחושה ומגע  אם זה מגע עדין ע״י נוצות, מברשות רכות, בדים שונים ואמצעים דומים מיועדים לחקירת תחושות, בשימוש עם אביזרים אלו אנחנו מדגישים עדינות, תשומת לב ותגובה, ולא דווקא כוח או עוצמה.

אביזרים אלו בעיקר מלמדים אותנו הקשבה לפרטים הקטנים כגון הקשבה למגע המשתנה, לנשימה שמגיבה הם מזכירים לנו  שמגע אינו חייב להיות חזק כדי להיות משמעותי, ולעיתים דווקא הרוך הוא זה שמעמיק את החוויה יותר הרבה מהחוויה הלא עדינה.

אביזרי תקשורת ובקרה.

בעולם ה BDSM, חשוב להיות בתקשורת עם הפרטנר ויותר חשוב זה  לזכור שתקשורת היא אינה המלצה אלה היא תנאי בסיסי וחובה .
בחלק מקטגורית אביזרי התקשורת ניתן למצוא את המילות עצירה (safe word) , מחוות מוסכמות או אביזרים ייעודיים לסימון הם חלק בלתי נפרד מהאינטראקציה.

בדרך כלל משתמשים בפעמון ולעיתים בחפץ מוסכם שמוחזק ביד וזה לא סתם אביזרים שבחרנו כדי לשחק חושב לזכור שהתפקיד שלהם פשוט וברור, לאפשר עצירה מיידית של הסשן , לשמור על ביטחון, ולוודא שלשני הצדדים יש תמיד קול ויכולת בחירה .

אביזרי אחסון וארגון.

בבית ספר לימדנו אותו שסדר וארגון זה דבר חשוב אז גם בעולם ה BDSM  סדר וארגון זה דבר חשוב היום וגם לארגון יש משמעות בקטגוריה זאת נמצא אבזירי אחסון מיוחדים המיועדים לעולם ה BDSM כגון קופסאות, תיקים ומתקנים ייעודיים לאביזרים עצמם , ברגע שמתייחסים כראוי לאבזרים ושומרים עליהם אנחנו משקפים גישה של כבוד ואחריות. חברים בוא לא נשכח אלו אינם חפצים אקראיים, אלא כלים אינטימים שדורשים ניקיון, סדר ותחזוקה, והאחסון מזכיר לנו  שמדובר בעולם מובנה ומודע, ולא באלתור או בפעולה חסרת מחשבה.

לסיכום

כל אביזר בעולם ה BDSM הוא קודם כל כלי תקשורת. אין לו משמעות בפני עצמו, והוא מקבל את ערכו רק דרך שיח, הסכמה ואחריות הדדית.

כאשר מבינים את הסוגים השונים ואת התפקיד של כל אחד מהם, מתבהר שמדובר בשפה ברורה ומובנית, ולא במשהו קיצוני או פרובוקטיבי. בסופו של דבר, האביזרים אינם המטרה, אלא האמצעי, הם עוזרים לאנשים להגדיר גבולות, לבטא בחירה וליצור מרחב בטוח, מודע ומכבד.

תמיד כששומעים את המונח BDSM, רבים מדמיינים מיד עולם קיצוני או מיני מופקר , אבל בפועל מדובר בעולם בעל שפה רחבה הרבה יותר, שעניינה יחסים, גבולות, הקשבה ואחריות.
האביזרים עצמם אינם המטרה, הם רק אמצעים שמאפשרים חוויה מובנית, ברורה ובטוחה יותר בתוך אינטראקציה בין אנשים.

אביזרי משחק של ה BDSM נולדו מתוך צורך אנושי בסיסי, לתת צורה מוחשית לדינמיקות של אמון, שליטה, שחרור, והסכמה.
בדיוק כמו שבתחומים אחרים משתמשים בכלים כדי לחדד חוויה או תהליך, כך גם כאן בדיוק לשם זה נוצרו האבזרים משחק או שליטה.

אז מה התפקיד של האביזרים בעולם ה BDSM ?

קודם כל הבהרה חשובה שאביזר מעולם ה BDSM   לא תמיד נועד להכאיב, להפתיע או לעורר.
הוא קודם כל  נועד לייצר מסגרת, מסגרת שבה ברור מי אחראי, מה מותר, מה לא, ואיפה עובר הקו. 
אזיקים, חבלים, כיסויי עיניים או קולרים, כולם יכולים לשמש כסמלים לא של כוח, אלא של הסכמה מודעת.

הרבה פעמים עצם הנוכחות של אביזר יוצרת שקט, אין צורך לנחש ואין צורך לאלתר כי הכל נאמר מראש, והאביזר רק מזכיר את זה ברמה הפיזית.

בטיחות לפני הכול

בעולם הזה, בטיחות היא ערך עליון !!! לא כסיסמה, אלא כתנאי בסיס ולא משנה מה בשימוש בכל אביזר, פשוט ככל שיהיה חשוב שהמשתמש ידע איך משתמשים באחריות ובשימוש נכון!!!
לכן מי שמתעניין בתחום לומד קודם כל על האביזר ועל החומרים מימנו הוא מיוצר וכמובן לומד על שימוש נכון, ועל כללי בטיחות ברורים.

דווקא בגלל שמדובר באביזרים שמסמנים גבולות, חשוב שהם יהיו איכותיים, מותאמים ולא מאולתרים וחשוב לזכור שהאחריות בשימוש באביזרים היא הדדית לשני הצדדים.

אחד הדברים היפים בשימוש באביזרי BDSM הוא שהם מחייבים תקשורת לפני, במהלך ואחרי.
אין מקום להנחות, אין מקום לאי הבנות,  הכל מדובר, מוסכם ונבדק.

במובן הזה  האביזרים הם כמעט כלי חינוכי, היות ואיתם ניתן ללמד  הקשבה, רגישות, ויכולת לעצור בזמן.

לסיכום

אביזרי BDSM אינם סמל לפרובוקציה או מיניות מוחצנת, הם כלים כמו כל כלי, המשמעות שלהם נקבעת לפי הדרך שבה משתמשים בהם.
בידיים אחראיות, בהסכמה מלאה ובשיח פתוח, הם יכולים להיות חלק מתהליך עמוק של אמון, מודעות וגבולות בריאים.

כל אביזר בעולם ה BDSM הוא קודם כל כלי תקשורת, הוא לא עומד בפני עצמו, ואין לו משמעות בלי שיח, הסכמה ואחריות.
כשמבינים את הסוגים השונים ואת התפקיד של כל אביזר ואביזר, קל לראות שמדובר בשפה מובנית וברורה, ולא במשהו פרובוקטיבי או קיצוני.

בסופו של דבר, האביזרים רק עוזרים לאנשים להגדיר גבולות, לבטא בחירה וליצור מרחב בטוח ומכבד.
 ואם מסתכלים עליהם כך, מגלים עולם הרבה יותר שקט, בוגר ומכבד ממה שנהוג לחשוב.

( קצת מהאוסף הפרטי שלי)

בשנים האחרונות נדמה לנו שמפגש בין גבר לאישה הוא קודם כל לרוץ כמה שיותר מהר במפגש לפיזיות לגעת בגוף , ללחוץ, להפעיל ולהגיב הכל פתאום  נהיה קל מידיי ובעיקר קר , ככה זה שהכול זמין, הכול מיידי והכול נמדד מתחיל ונגמר בתוצאה.
בתוך הקצב הזה קל מאוד לשכוח אמת פשוטה, כמעט שקטה, אומנם הגוף כמעט אף פעם לא פותח את הסיפור אבל הראש כן.

אצלי תמיד לפני שיש מגע באה המחשבה המנטלית שלפני תשוקה יש דימוי, לפני פעולה יש תחושה פנימית, לפעמים ביטחון, לפעמים סקרנות ולפעמים רק עניין קטן שמבקש לגדול.
ובלי הרגע הזה של המחשבה המנטלית והריגוש של המוח  ובלי כל ההתרחשות הפנימית הזו, זה נכון שהגוף אולי ינוע, אבל הוא לא באמת יהיה שם.

גירוי מנטלי הוא הרגע שבו משהו מתעורר בך בלי שאיש נגע בך פיזית,  גירוי מנטלי יכול להתחיל אפילו  ממילה שנאמרה בדיוק בעיתוי הנכון, מבט שנשאר שבריר שנייה מעבר למקובל, שאלה שלא באה כדי לקבל תשובה, אלא כדי לפתוח מחשבה, אפילו שקט כזה שנמצא בניכם, זה השקט שמאפשר לנשימה להעמיק ולנוכחות להופיע. 

זהו המרחב שבו נבנית משמעות ומשמעות היא לא מותרות, היא תנאי בסיסי רק כשהמוח מרגיש שיש הקשר, שיש סיבה, שיש מקום בטוח להיות בו, רק אז הגוף מסכים להיפתח באמת, לא מתוך רפלקס, אלא באמת מתוך בחירה להשתחרר ולהתמסר.

אני תמיד טוען שכאשר מדלגים על המרחב המנטלי ברור שהגוף עדיין יכול להגיב הרי כן יש תנועה, יש מגע, לפעמים אפילו תחושת הנאה.
אבל תמיד  משהו יהיה חסר כמו דברים שנראים בסיסים אבל אם לא נמצא את העומק, הנוכחות, והחיבור לא נמצא את המנטלי וזה ההבדל שבין מגע טכני למגע שמרגיש בין פעולה שמבוצעת לפעולה שנחווית, והגוף, גם אם נדמה שהוא שוכח, הוא תמיד זוכר אם הראש היה שם או לא.

חשוב להבין, גירוי מנטלי זה לא תחכום, זה גם לא מניפולציה או איזה  טכניקה מתוחכמת, הוא קודם כל הקשבה והקשבה אמיתית, לא רק למה שנאמר בקול, אלא למה שמסתתר בין השורות, זה היכולת להיות סקרן באמת, לא מתוך רצון לשלוט, אלא מתוך רצון להבין את מי שאיתך .

כידוע שהמוח מטבעו מחפש תמיד קודם כול משמעות, ביטחון והקשר, ורק אחר שהמוח מבין את המשמעות רק כך מגיע הריגוש אבל כשהסדר הזה מתהפך, משהו מתכווץ בתוכנו . אבל שהמוח מבין את המשמעות הוא בסוף משחרר ומשהו נפתח.

דווקא במרחב הזה נקבל את  המתח הבריא המערכת  וזה לא לחץ שמכריח, אלא בעיקר ציפייה שמזמינה ולא דרישה שמפעילה כוח, אלא הזמנה שמכבדת חופש, כשהמוח מקבל זמן להתרגש, הגוף מצטרף באופן טבעי בלי מאמץ, בלי דחיפה ובלי צורך להוכיח.

ולכן בעידן שלנו שהוא עידן של זמינות מיידית, שבו הכול קורה כאן ועכשיו ואם זה לא קורה כאן ועכשיו אז זה כבר מאוחר מדי, הרי גירוי מנטלי הוא כמעט אקט של התנגדות שקטה, שהוא אומר, אני לא ממהר, אני נוכח, אני רואה אותך לפני שאני נוגע,  ואני בוחר להבין לפני שאני פועל.

ולא במקרה, עבור רבים, זהו הגירוי החזק ביותר שיש, לא כי הוא רועש, אלא כי הוא עמוק, לא כי הוא מהיר, אלא כי הוא מחובר.

בסופו של דבר, מגע טוב לא מתחיל בידיים, הוא מתחיל בהבנה, בהסכמה פנימית ובתחושה שיש מי שרואה אותך לא רק כגוף, אלא כאדם שלם, עם מחשבות, קצב וגבולות. ומי שמבין את זה, מגלה דבר מפתיע, הפיזי כבר לא צריך להוכיח את עצמו, הוא פשוט קורה, ולכן גירוי מנטלי זה לא משחק מקדים אלא תנאי לחיבור כי בלי חיבור מנטלי לא נמצא את הפיזי לעולם. אז המסקנה מכל זה כאשר מדלגים על המרחב המנטלי, הגוף אולי מגיב, אבל הוא לא נוכח באמת, אפילו אם יש תנועה או יש פעולה ולפעמים אפילו הנאה, אבל הדבר הכי חשוב  שחסר שם זה העומק , וזה כל ההבדל בין מגע טכני לבין מגע שמרגיש. 
 
 

כיום רובינו מכירים בעיקר דרך האינטרנט , הרשתות החברתיות ואתרי היכרויות כאלה ואחרים. 
הבלבול של גברים מול נשים לא התחיל באפליקציות, אבל האינטרנט ללא ספק העמיק אותו.
אם פעם היית פוגש אישה במרחב הפיזי, רואה תגובה, שומע טון, מרגיש איפה הגבול, היום הרבה מהמפגש מתחיל בכלל מאחורי המסך ע״י תמונה, ביוגרפיה קצרה בכמה מילים וים של פרשנויות בתוך המרחב של האינטרנט .
גברים רבים שואלים את עצמם את אותה שאלה ישנה, רק בעוצמה גבוהה יותר, מה לעזאזל נשים רוצות ממני?

לצערי העולם הדיגיטלי יצר אשליה של שליטה הרי  אפשר לבחור תמונה, לנסח משפט, למחוק, לשפר ולהתייעץ.
ונדמה לנו שאם רק נלחץ נכון על הכפתורים, נצליח לכבוש גם מאחורי המסך,  אבל בדיוק כאן מתחיל הקצר, שכל ההיכרות הזאת בנויה על שליטה טכנית ושליטה טכנית אינה שליטה רגשית, ושליטה בתדמית אינה נוכחות.

גברים רבים מגיעים לשיחה עם אישה באינטרנט כשהם מנסים להיות משהו שהם לא !!!  אם זה להיות מצחיק יותר, בטוח יותר, חזק יותר או מסתורי יותר.
הם לא שואלים מי אני מול מי שמולי, אלא איזה תפקיד עובד, ואל תתבלבלו גברים הנשים מרגישות את זה מהר, לא כי יש להן יתרון מוסרי, אלא כי שיחה שמנוהלת מתוך ניסיון לשלוט בתוצאה, ולא מתוך רצון לפגוש, פשוט לא מתרוממת .

וכאן נכנס עולם השליטה, לא כמשחק מיני, אלא כמטאפורה עמוקה ליחסים.
שליטה בריאה אינה כפייה, אלא הסכמה והיא לא נובעת מכוח, אלא מאחריות כי בעולם השליטה האמיתי, מי שמוביל חייב להיות קשוב, רגיש, נוכח, ובעיקר מוכן לעצור.
זה נכון במרחבים אינטימיים, וזה נכון לא פחות בהיכרות הראשונית, גם אם זה דרך המסך.

גבר שלא מבין מה נשים רוצות, לעיתים מחפש שליטה כדי לא להרגיש אבוד.
הוא רוצה לדעת מה לומר, מתי לכתוב, וכמה לחכות.
אבל שליטה כזו היא ניסיון להימנע מחשיפה, האמת הפשוטה היא שנשים רבות לא מחפשות גבר שיודע הכול, אלא גבר שמוכן להיות גלוי, גם אם הוא לא בטוח.

ובאינטרנט שמכירים כך זה אפילו קריטי יותר, היות ואין לנו שפת גוף או המבט, האותנטיות היא המטבע הכי נדיר בהיכרות , וסתם לשלוח הודעה שאין בה כוונה להרשים, אלא הודעה שבאמת פוגשת את הצד השני ומסקרנת זאת  השאלה שלא נועדה להוביל, אלא להקשיב. היכולת לומר משהו אמיתי, גם אם הוא לא מושלם.

הפחד מלהידחות ע״י הצד השני או להיחסם, להיעלם, הוא פחד מובן מכל הבחינות,  אבל מי שמנסה לשלוט בפחד הזה דרך אסטרטגיות, לרוב מאבד את החיבור האנושי ואת האותנטיות  לעומת זאת, מי שמוכן לפנות בלי לדרוש, בלי לצפות ובלי להיעלב מתשובה שלילית, משדר משהו עמוק הרבה יותר, יציבות.

אז אולי השאלה אינה איך להתחיל עם נשים באינטרנט, או איך להיות גבר “שולט” או “בטוח”.
אולי השאלה היא האם אנחנו מוכנים לוותר על שליטה מדומה, כדי לאפשר מפגש אמיתי,  כי בסופו של דבר, גם בעולם הדיגיטלי, וגם בעולם היחסים בכלל, החיבור נוצר לא במקום שבו מנסים להחזיק חזק, אלא במקום שבו מעזים להיות נוכחים.

בשנים האחרונות נדמה שהשאלה איך להתחיל עם נשים הפכה למסובכת יותר מהשאלה למה בכלל אנחנו מחפשים קשר.
לא בגלל שנשים השתנו, אלא כי הרבה גברים איבדו את הביטחון לשאול, להתקרב, לטעות וללמוד.

זה לא מאמר שמאשים נשים, וגם לא כזה שמלטף גברים ומציג אותם כקורבנות!!!
זה ניסיון כנה להתבונן בגבר שעומד מול אישה, ורגע לפני שהוא פותח את הפה, הוא בעיקר לא מבין מה מצופה ממנו.

הבלבול מתחיל מהמחשבה שקיימת או שיש נוסחה ומשפט נכון או שכדי להתחיל צריך  תזמון מדויק ושפת גוף שעובדת תמיד.
האמת הפשוטה והמאכזבת היא שאין ושמעולם לא היה קיים משפט נכון או תזמון ושפת גוף,  הרי נשים אינן מקשה אחת בדיוק כמו שגברים אינם, ומי שמנסה להתחיל עם אישה מתוך רצון “לעשות את זה נכון” מפספס את העיקר כי הוא לא פוגש אותה כי הוא פוגש ברעיון.

הטעות הנפוצה היא להתחיל מהמטרה של להשיג מספר, לצאת לדייט ולא להידחות.
וברגע שהמטרה הזאת יושבת בקדמת הבמה אז כל מילה נטענת בלחץ ותאמינו לי שהנשים חשות את זה היטב,  לא כי הן קוראות מחשבות, אלא כי שיחה שנועדה להוביל לתוצאה מרגישה אחרת משיחה שנועדה לפגוש אדם באמת.

להתחיל עם אישה במובן הבריא של המילה, זה קודם כל להסכים להיות נוכח ולא צריך להיות חכם במיוחד, לא שנון במיוחד ובעיקר לא בטוח בעצמך באופן מלאכותי.
פשוט תהיה אדם שמגלה סקרנות, אבל  סקרנות אמיתית, לא כזו שמתחפשת לשאלות מוכנות מראש כאילו באת לראיון עבודה ,ומי שמגיע ממקום כזה לא צריך “פתיח”, הוא צריך קודם כל הקשבה.

עוד טעות נפוצה של הגברים הרבים שחושבים שנשים רוצות ביטחון מוחלט, אבל בפועל נשים רבות מגיבות דווקא יותר לגבר שמגיע עם אותנטיות ואפילו שיש לו חוסר ביטחון, כשהוא לא מתורגם להתנצלות או לריצוי, זה מה שיכול להיות אנושי ומקרב.
ההבדל הדק הוא בין גבר שאומר לעצמו “אני לא מספיק טוב”, לבין גבר שאומר “אני כאן, כמו שאני”. אצל הגבר הראשון הוא מתכווץ למול האישה  מאידך אצל הגבר השני הוא דווקא נפתח למול האישה וזה מה שבעיקר נשים מחפשות ואוהבות.

יש עוד נקודה שמבלבלת מאד  והיא הפחד מלהטריד את האישה שמולו וכן הפחד הזה מובן, ולעיתים מוצדק, אבל הוא בטח לא אמור לשתק את הגבר.
כי ההבדל בין הטרדה להתקרבות הוא הקשבה, ומי שמציע נוכחות ומוכן לקבל גם חוסר עניין, בלי כעס ובלי דרמה, לא חוצה גבול לעולם  למעשה הוא פשוט בודק אם יש רצון הדדי.

ואולי הדבר הכי חשוב, נשים לא מחפשות שיבינו אותן באופן מושלם הן יותר מחפשות שירצו להבין אותן ולא ע״י פתרונות, הופעה,  משחקי כוח.
הן רוצות שיהיה להם את הרצון כן לפגוש, בלי לדעת מראש לאן זה הולך.

תראו המאמר הזה לא נותן תשובה חד משמעית לשאלה מה נשים רוצות, כי גם לנשים עצמן אין תשובה אחת.
אבל הוא כן מציע נקודת התחלה אחרת לגבר המבולבל לא “איך להתחיל”, אלא מאיזה מקום להתחיל  דווקא, ואני חושב  שזה מהמקום שבו מותר לטעות, מותר לא לדעת ומותר להיות פשוט אדם שפונה לאדם אחר.

אז  אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול מה נשים רוצות, ולהתחיל לשאול איך אנחנו רוצים להיות כשאנחנו ניגשים אליהן.

הרשתות החברתיות נולדו ונוצרו כהבטחה לחיבור, חופש וביטוי.
בפועל, יותר ויותר פעמים הן הופכות לזירה שבה נשחק הגבול הבסיסי ביותר, הזכות לפרטיות.
השאלה האמיתית כבר איננה טכנולוגית, אלא מוסרית, באיזו זכות אדם חושף תמונות פרטיות של אדם אחר לאנשים זרים, מסכן אותו בחשיפה, בפגיעה ובאובדן שליטה על חייו.

הטיעונים הם תמיד מוכרים, זה רק תמונה, כולם עושים את זה, מה כבר יכול לקרות.
אבל מאחורי הקלות הבלתי נסבלת של כפתור השיתוף מסתתרת אדישות מסוכנת.
תמונה פרטית איננה תוכן ציבורי, היא הקשר, אמון, ואינטימיות, ברגע שהיא יוצאת משליטה, הנזק כבר לא הפיך.

יש מי שמצדיק זאת דרך מצבו האישי, גרוש, לבד, אין לי מה להפסיד.
זו אשליה הרי  לכולם יש מה להפסיד, אם זה  שם טוב, ביטחון אישי, משפחה, עבודה, ובעקר את הכבוד העצמי.
התחושה שאין מחיר היא סימן אזהרה, לא היתר, היא מעידה על ניתוק מהשלכות, לא על חופש.

וכאן עולה השאלה הקשה באמת, לאן הגענו,  אם היום זה תמונה, מה מחר  פרטים אישיים, כתובת, חיים שלמים שמופקרים לעיני זרים.
זה לא תרחיש קיצוני, זה מדרון שכבר התחיל.

המרחבים האלו נבנו על הבטחה ברורה, דיסקרטיות, שמירה על פרטיות ואחריות הדדית.
ברגע שהעיקרון הזה נרמס, כל המהות מתפוררת, אנשים מפסיקים להבחין בין אמת לפייק, בין קרבה לניצול, בין שיח לבין פגיעה, שהגבולות מיטשטשים, והאשליה הדיגיטלית מחליפה את החיים האמיתיים.

הרשת החברתית לא יצרה בגידות, היא רק קיצרה להן את הדרך , היא לא המציאה את השליטה, היא רק עטפה אותה במילים יפות כמו חופש, פתיחות ושיתוף.
אבל מאחורי המסך, מתרחש בלבול עמוק בין כוח לאחריות, בין אינטימיות להסרת גבולות.

בעולם של שליטה בריאה, שליטה היא בחירה מודעת היות והיא נשענת על הסכמה, על אמון ועל שמירה קפדנית של הגבולות.
היא לעולם לא חוצה את קו הפרטיות, כי מי שמבין שליטה, מבין שהכוח האמיתי נמצא דווקא ביכולת להגן, לשמור ובעיקר לא לחשוף.
ברגע שתמונה פרטית נשלחת או מתפרסמת ללא רשות, זו כבר לא שליטה, זו אלימות שקטה, סחיטה וניצול .

וכאן נכנסת הבגידה במערכת השליטה ובכלל היות וזה לא רק כבגידה זוגית, אלא כבגידת באמון, בגידה בהסכמה שניתנה, בבועה הדיסקרטית שנוצרה, בהבנה הברורה שמה שקורה במרחב פרטי, נשאר פרטי.
יש מי שמנסה להצדיק את זה דרך מצב אישי בטענה שאין לי מה להפסיד וזו אשליה מסוכנת, כי מי שחושב שאין לו מה להפסיד, הוא בדיוק מי שמסכן אחרים הכי הרבה.

השליטה המדומה של הרשת יוצרת תחושת כל יכול, כפתור אחד, שיתוף אחד, והסיפור כבר לא שלך הוא של כולם, פתאום אנשים שוכחים שיש חיים אמיתיים מעבר למסך, שוכחים שאנחנו נשואים או במערכת זוגית ושיש בית, שיש ילדים ושיש השלכות.
אל תשכחו את זה שהפייק מחליף את המציאות, והאדרנלין מחליף את המצפון.

בעולמות של שליטה ובחירות מורכבות, הגבול האדום הוא קו קדוש  לא חוצים אותו גם כשיש פיתוי, גם כשיש צורך באישור, גם כשיש תחושת ריקה או ניסיון לנקמה, כי מי שחוצה את הגבול בשם התשוקה הרגעית, מגלה מהר מאוד שהוא איבד את השליטה האמיתית.

הרשתות החברתיות אמורות להתנהל בדיסקרטיות, באחריות, בהבנה עמוקה של הכוח.
ומי שלא מבדיל בין שליטה לבין ניצול, בין אינטימיות לבין חשיפה, בין משחק לבין חיים, פוגע לא רק באחר, אלא בעיקר גם בעצמו.

שליטה אמיתית אינה בהחזקת מידע, אלא ביכולת לשמור עליו, והנאמנות האמיתית אינה רק לגוף, אלא לאמון במערכת ואל תשכחו שהבית, גם בעולם דיגיטלי הוא מקדש והוא  נשאר מעל הכל.
ובעיקר אנו שוכחים את האמת הפשוטה שאנחנו אנשים עם בתים, מערכות יחסים, מחויבויות , והבית הוא תמיד מעל הכל!!!
ולפגוע בבית זה לעבור על החוק יסוד שלא חוצים גבולות אדומים בשם רגע של תשומת לב או צורך באישור.
מי שמוותר על הגבולות, מוותר בסוף גם על עצמו.

ובואו לא נשכח הרשת היא כלי סה״כ אבל האחריות היא שלנו!!!
והשאלה אינה מה מותר טכנית, אלא מה ראוי אנושית.

צהריים, הזמן שבו תל אביב בטוחה שהיא מרכז העולם.
הרכב עומד, פקקים שמסרבים להתקדם,
צפירות שנשמעות כמו ויכוח שלא ייגמר.
כל נסיעה מרגישה כמו מבחן עצבים מתמשך.

וכמו תמיד, בדיוק כשבא לך לוותר על הכול,
פגשתי חבר שלא ראיתי הרבה זמן. ( שרובכם מכירים אותו )
שיחה פשוטה, בלי רעש, בלי פוזה,
רק אמת שמחליקה בין השנים.

ובאותו רגע כל הצהריים התקועים קיבלו היגיון.
כי לפעמים גם בעיר הכי חונקת,
נסיעה אחת שווה הכול, אם בסופה מחכה לך הבן אדם נכון.