סיפורה של חתולה

החלטתי להסתכל בתכנים ישנים שכתבתי ואני דיי בשוק,

בשוק מהזונה הקטנה שהתפרצה בלי רסן, בשוק מהתפיסה הבדסמית הנחותה, הרעב והצורך למרות גברית, הסטיות המטורפות שפרסמתי פה, אוחחחח. 

תארתי לעצמי שעברתי תהליך בשנה או שנתיים של השלמה עצמית לצד מימוש נקודתי מאחר ואני מלאה בסטיות, מלאה בגחמות

ולמרות זאת, הטקסטים מלפני שנה ושנתיים כל כך ברוטליים וחשופים שאני תוהה לאן נעלמה הילדה שהייתה בתודעה כל כך ברורה להיותה חור...

דווקא המעבר הזה של השנתיים גרמו לי להיות יותר מרוסנת, לפחות נפשית. נקודה למחשבה.

חשפתי בחזרה כמה וכמה פוסטים - מוזמנים להסתכל אחורה, יש כמה מטעמים יותר מדי רטובים ומרטיבים 🥴