סיפורה של חתולה

כמו כל סטייה קיצונית, מלאת פאשן, הן מתוייקות במגירות במח הקטן שלי. לפעמים נפתחת מגירה כזו או אחרת..

ומגירה אחת מכילה את הצורך בהשפלה. 

לאחרונה הבנתי שהיא נפתחת כשקשה במציאות, כשצריכה שניה לברוח מהעומס והאחריות בחיי היום יום. התחושה שיכולה להיות ברובד הכי נמוך היררכית, להתמסר ולקבל את המילים בהכנעה גמורה, לצוף במערבולת התחושות שנובעות מהיחס המסרסר כמעט.

אני כחתולה סקרנית תמיד אוהבת להבין למה, למה אני כזו? למה צריכה את זה? למה זה עוזר ונעים למרות שזה חסר כל הגיון.

התשובה, סאב ספייס.

מסתבר שחוקרים בדקו והמונח הזה סאב ספייס שרוי בשחרורם של מספר אנדרופינים, אלו המשתחררים בזמן כאב והנאה. על פי המחקר שסופר לי אודותיו, צריך כתנאי את תחושת הכאב במקביל לתחושת ההנאה, השילוב של השניים יוצר את הריחוף הממכר שאנו מכירים. 

כאב כשלעצמו ביוםיום לא תמיד מהנה (ספרו זאת למי שדפק את האצבע הקטנה של הרגל בפינת השולחן), אך הכאב יכול לעורר דברים מדהימים וכמו שאנחנו יודעים כאב בא בהרבה צורות, מילולית ופיזית. 

כמי שלא אוהבת כאב, הצורך בכאב מילולי או פיזי לפעמים לא מוסבר והוא כל כך שם. הזיקה ההזויה הזו לריסון מחבלים שמפיק כאב, צביטת פטמות שמפיקה כאב, בקשה לחניקה או כאב אנאלי שמפיק את האורגזמות הטובות ביותר... 

הצורך בכאב נוגד כל הגיון אבל הוא שם. ההנאה מההתמסרות והכלת הכאב מטמטמת.

וכמו כל צורך, צורך בדסמי הוא בעייתי, כזה שמדגדג באצבעות ולא נרגע, צורך שהגוף או נפש מבקשים כאן ועכשיו וזה כל כך נעים לקבל אותו...