לפני 4 שנים. 27 במרץ 2020 בשעה 6:14
משרדי הוא מבצרי.
בימים רגילים המשרדים, החברה, הם בהחלט הממלכה שלי, כאן החוקים ברורים מאד, עושים מה שאני אומר. נקודה.
אנשים באים אנשים הולכים, ישיבות, דיונים, גם זיונים,
לפעמים מקשיב לפעמים מקבל אבל בסוף אני פוסק, לפעמים גם מפסק.
עכשיו שקט כאן, אני מגיע משמע אני חיוני, חיוני בהגדרה. המסדרונות שקטים, רקים, אם היית באה לכאן עכשיו היית יכולה להרעיש עולמות לא הייתי סוכר את פיך מהחשש שהעובדיםיתלפצו לשמע צעקותיך.
אבל את רחוקה ספונה בין חומותיך והמחשבות שלי זולגות.
קצת נמאס ומעיק לקבל החלטות תמיד לדעת מה הולך לקרות, להוביל לעשות, 
יש מי שהוא שיקח את המושכות?
