"שניינו חייכנים".
הבוקר קראתי. זה הכה בי. שאני עושה (המון) סמיילים בהתכתבויות, בעיקר בוואצאפ. מי שלא מכיר אותי שוגה לחשוב שאני חייכנית. אני לא. רוב הזמן באמת שלא. באמת שקשה שיצא ממני חיוך. וגם אם יצא... זה לא מרגיש טבעי. בטח גם נראה מאולץ. הלחיים שלי לא מורגלות לקימוט הזה.
טוב, אז מידע פנים חשוב לפרסום הציבור ברחבי העולם, שהסמיילים שלי לא יטעו אף אחד: אני לא חייכנית.
עכשיו כשאני חושבת על זה עם עצמי, לא ברור לי למה כל הסמיילים האלה. בוואצאפ עוד יש להם הבעה והם הכי חמודים שיש, אבל פה?! אולי בגלל שאני לא חייכנית אז בצורה לא מודעת אני עושה הרבה כדי לתקן את עצמי? אמממ... עוד לא הבנתי את זה עם עצמי. סורי. אין לי הסבר הפעם.
*** הרגע הזה שאני רואה שפתאום גם מישהו אחר העלה הבוקר כתיבה לבלוג עם כותרת "החיוך". הייתי חייבת לבדוק אם יש פה מוחות מתואמים. אבל אין קשר 😒 סמיילי עצוב הפעם ***
