כולם מאוד פוחדים לצאת פראיירים. מבין כל הפחדים שלי, על זה פסחתי. לא גדלתי על אגו. אין לי צורך בכבוד מדומה. אני, בעיני רבים, מה שמכונה 'פראיירית'. ואין לי בעיה עם זה. בעיני הסובייקטיביות, כל עוד שאני יכולה לעזור, זה מבורך. גם המידתיות אינה פונקציה בעיני בחישוב מדד ה'פראיריות'. אם צריך מתנדבים, ואני יכולה - כנראה שאתנדב, גם אם יצא שזו אני באופן קבוע.
הפרמטר היחיד שבו מדד הפראיריות שלי נפרץ - הינו כאשר אין הערכה. כאשר זה הופך לזילזול ומובן מאליו בצורה שלילית. אתמול זו היתה הפעם השניה שכעסתי מאוד על הצוות שלי בעבודה. כעסתי על כך שהם מנצלים את היותי מגבה אותם בעת הצורך וממש בונים על זה.
אני בכלל לא עצבנית במהות שלי. יש לי ים של סבלנות. על סף האדישות. מאוד קשה לעצבן אותי. גם כשאני מתעצבנת, זה לא בא לידי ביטוי בצעקות או במילים לא מכובדות, גם אז הכל מנוסח למופת. זה בדרך כלל יוצא בצורה של הבעת דעה נחרצת וחפירות. לא ציפו שאעמוד על שלי ואגיד להם את כל אלו, אבל זה בגלל שהם לא מכירים אותי והניחו שאני פראיירית (לפחות לפי מדד האגו והכבוד המדומה שלהם). הם לא מכירים אותי בכלל, הם רק עובדים איתי.
הסתייגות קלה: אני בהחלט סובלת מתסמונת 'לא נעים לי' חריפה שגורמת לי לעיתים להחריש את הרצונות שלי. ולפעמים, אם לדעתי מישהו מצוי בקושי - אהיה 'פראיירית' ואעזור לו, גם אם זה לא יהיה מוערך וגם אם זה יבוא על חשבוני. אבל הכל לפי שיקול הדעת שלי.
הרבה פעמים, אנשים שקרובים אלי אומרים לי שאני צריכה להגיד יותר 'לא'. הם לא מבינים שאני לא פוחדת מזה. הם פשוט לא רואים את העולם כמוני. או שאני מפספסת משהו?!
