מתוך מוחי הקט

אני מתמודדת עם פרידה, וזה לא קל לי, בלשון המעטה.

רצים לי כל הזמן הבזקים בראש,

אני חווה מחדש מצבים שהיו לי מולו, דברים שאמר, דברים שעשה לי, דברים שמנע, דברים שאני עשיתי לעצמי,

כשהם קרו, כשהייתי שם, הייתי מנותקת, הייתי 'מעל זה',

ועכשיו אני חווה אותם מחדש כשאני מחוברת לעצמי, כשאני מרגישה כל דבר,

וההרגשות קשות, זה פתאום להרגיש קנאה שלא הרגשתי אף פעם, כשאני בכלל כבר לא איתו, זה להרגיש עלבון, ולהרגיש את הצמצום, זה להרגיש את ההקטנה והזלזול, כמה זלזול היה שם, וניצול, אני כל כך טובה והוא כל כך ניצל את זה, הוא ומערכות יחסים קודמות, הם פגעו בי ואני לא הרגשתי את זה, כל מי שאי פעם היה קרוב אליי, אני התעלמתי, לא נתתי לעצמי להרגיש, 

ועכשיו כל הכאב והפגיעוּת, האכזבה והכעס, הכל מציף אותי בבת אחת, על כל פגיעה, על כל ניצול, על כל צמצום והשפלה שהיו מנת חלקי,

זה כואב כל כך,

ואני הייתי שם, קשה לבוא אליי בטענות כשהייתי בת 5 או בת 13, אבל אני פאקינג בת 33, וכל השנים הייתי סובלנית עם פוגענות שמופנית כלפיי, לא הכרתי ברוע, לא רציתי להרגיש, לא ידעתי איך להרגיש,

קשה לי עם זה, אני מצטערת שהרשיתי לעצמי להיכנס לקשרים כאלה,

והאחרון, הוא היה סדיסט אמיתי, הוא נהנה מעצם הפגיעה בי, מעצם זה שהוא מקמט אותי ומעוות אותי, מההשחתה, של הנשמה היפה הזאת שלי.

ואני נשארתי שם, ונלחמתי להישאר שם, נלחמתי בעצמי, זה לא היה כזה קל להיות שם, אני פאקינג התאמצתי כדי להצליח לקיים איתו קשר, כדי להישאר קרובה לדבר הזה, כדי לינוק מהאהבה המעוותת הזאת, מהמוּכר, כדי להסתופף בצילו של הרוע, שהיה כור מחצבתי.

ומצד שני, אני מתגעגעת, יש בי חלקים שעדיין רוצים לשם, שעדיין רוצים להתפלש בחרא הזה, כי ההיגיון כבר הבין, אבל המערך הרגשי שלי מכיר משהו אחר, ולא אכפת לו אם זה טוב או לא, הוא רוצה להמשיך למצוץ את הסוכריה המוכרת, גם אם היא מרה כלענה.

אז בנוסף לכל ההבזקים מהעבר, הראש שלי גם מריץ תרחישים של מפגשים איתו, עם זה האחרון, זה שהיה הדגם המושלם של כל מי שפגע בי אי פעם, ממש תמהיל מדויק,

אז אני צופה בתרחישים שונים ומשונים של איפה אני נתקלת בו, במקרה, במקומות הכי לא הגיוניים, במצבים הזויים, עם אנשים לא קשורים וכן קשורים, כי למוח שלי זה לא משנה אם זה במאדים או בלונה פארק, הוא יודע שאני לא אקום ואחזור אליו, הוא יודע שאני לא אצור איתו קשר והוא רק מנסה להרגיע את הגעגוע הבלתי נסבל הזה, את הטירוף, את האובססיה, עם קצת רומנטיקה מדומה והזויה.

שתי המטפלות שלי, וכל מי שמבין בנפש האדם, אומרים לי שאני אמיצה, שהדרך שאני עושה מדהימה, שאני יוצאת דופן ביכולת שלי לעבד דברים, ביכולת שלי להתקדם קדימה מהמקומות הכי אפלים, ביכולת שלי לזהות את הדפוסים הישנים המעוותים שלי, וביכולת שלי לאמץ אחרים, מיטיבים,

והם צודקים כולם, אני עושה עבודה רגשית יפה מאוד, וברור לי ששני השלישים הבאים של חיי יהיו טובים לאין שיעור מהשליש הראשון,

אבל קשה לי עכשיו, קשה לי מאוד, ולא איכפת לי כמה אני אמיצה, ולא משנה לי כמה אני מדהימה, זה כואב לי, ואני מתוחה ועצבנית, ואני שרויה בצער עמוק.

ואם הייתי מבקשת לחזור, היית מעביר אותי שבעה מדורי גיהנום,

היית דורש ציות מלא ושירותיות, אבל מרחוק,

היית שולח אותי למשימות, למצוא לך פריט שאתה צריך, לברר על שוכר, לערוך עבורך קניות ולשים אותם מחוץ לדלת שלך, להתחכך בחפצים ולהסריט לך,

היית מרשה לי לאונן רק בעזרת ידיים של מישהו אחר, והיית דוחף אותי לעשות את זה, וצופה בנו בלייב, אבל בלי להראות את הפרצוף שלך על המסך,

היית לוקח ולוקח ולוקח, מרחוק,

ורק אחרי חודשיים או יותר, היית מוכן להיפגש, היית מרשה לי סופסוף לראות אותך, לגעת בך,

ובהתחלה רק לשעה, היית מזיין לי את הגרון עד שהייתי מקיאה, ואז שוב, ושוב, עד שהיית שופך בתוכי על הקיבה הריקה,

ובשעה אחרת היית מזיין אותי בתחת, כמו שאני אוהבת, וכמו שאף פעם לא היית עושה, כי למה לזיין אותי בתחת, הרי זה מה שאני אוהבת?

ואז היית מזמין אותי אליך לשעתיים ואחר כך לשלוש,

ואחרי חודשיים, היינו חוזרים לשגרה,

ובשגרה היית מזמין אותי אחת לשבוע, ולפעמים פעמיים, מידי פעם היינו מכינים יחד סלט ומדברים על הייטק, על אילון מאסק, בינה מלאכותית, חלל וחרקים,

והיית צוחק את הצחוק שאהבתי,

וכשהייתי מרגישה קצת יותר נינוחה ומביעה איזה רצון שלי, היית מתקרב אליי באיום ונוזף בי,

וזה היה מדליק אותי,

היינו שוכבים על הספה כשאני עם הראש בצד אחד ואתה עם הראש בצד הנגדי, היית מרים את התחת שלי על המפשעה שלך, ומצמיד את הויברטור לדגדגן שלי, היית משגע אותי ולא נותן לי לגמור, מאמן אותי להתאפק, שוב ושוב ושוב,

כשהיית מרשה לי לגמור, הגמירות היו לפעמים ממש טובות, ולפעמים גרועות,

היית משגע אותי שעות,

וזה היה לי קשה, אבל אתה לא היית מוותר לי,

ואני לא הייתי אוהבת את זה,

ואז היית מסמן לי על הזין שלך, ואני הייתי מייד מתהפכת ומתחילה למצוץ אותו,

הייתי יורדת לך בין חצי שעה לשעה, והיו כואבות לי הידיים, כי הספה הזאת לא נוחה למציצה,

ובאמצע הייתי מבקשת שנשנה תנוחה, אבל אתה היית מתעקש ככה,

והייתי סובלת, אבל מתאמצת עבורך, כמו שאהבת,

מתישהו היית גומר לי בתוך הפה, והייתי נושמת לרווחה בסיפוק,

אחר כך הייתי מעסה אותך, בראש כמו שאתה אוהב, ובכתפיים, ובגב, ועד כפות הרגליים,

והיית אוהב את זה, וזה היה לי נעים, עד שהידיים שלי היו מתחילות לכאוב, ולא היית נותן לי לעצור,

ולפעמים היית נותן לי להישאר לישון איתך במיטה, והייתי שמחה,

והיית ישן במרחק ממני, ללא מגע,

וכשהיית מזיין אותי, היית עושה את זה בתנוחה שהייתה האהובה עליך, והייתה שנואה עליי, כי היא הייתה כואבת לי ברגליים, ואתה היית מרגיש הכי עמוק בתוכי, ואני לא הייתי מרגישה אותו כמעט בזווית הזאת, למרות שהזין שלך גדול. אז הייתי מתמקדת בגוף היפה שלך, בשרירים, בפרצוף המעונג שלך, והייתי כואבת וסובלת,

הייתי נזהרת לא להתלהב ממשהו שהייתי רוצה, כי אז היית אוסר עליי אותו, והייתי נזהרת לא להראות לך שאני ממש לא רוצה משהו מסוים, כי אז היית עושה דוקא את זה,

ובמשך השבוע הייתי מתאפקת לא לשלוח לך הודעות סתם כך, הייתי שומרת לעצמי את מה שעובר עליי ולא משתפת אותך, כי האייקון שהיית שולח לי בתגובה לא היה מספק אותי, כי זה לא באמת היה מעניין אותך,

והייתי דוחקת את הרצונות שלי והצרכים שלי לפינה שחורה בלב, כי גם הם לא היו מעניינים אותך,

והייתי שולחת לך לבבות, כי היית צריך לדעת שהכל בסדר בצד שלי, שיש דופק, שאני לא נעלמת לך,

ואם הייתי עצובה, ואם היית מבחין בזה, היית מנסה להצחיק אותי במשפט או שניים, ואז היית מודיע לי שאני כבר שמחה,

ואף פעם לא היית מתעניין בי, כי זה הדבר האחרון שהיה מעניין אותך, ואף פעם לא היית מחמיא לי כמו בן אדם, ולא היית מעריך, וגם לא היית דואג לי,

ותמיד היינו נפגשים רק בבית שלך, כי לא הייתי מעניינת אותך מעבר,

ואני הייתי נענית לך תמיד, והייתי אוהבת אותך, ועוטפת אותך עם הלב הטוב שלי, עד כמה שהיית מרשה,

והייתי שומרת על שליטה, הייתי מבליגה, ושותקת, מתמסרת ונענית, כואבת ואוהבת בקטן, כמו שהיית מצפה ממני, והייתי משקרת לי ולך שאני בכלל לא מקנאה בנשלטת הנוספת שלך, והייתי מספרת סיפורים שאני לגמרי סבבה איתה, הייתי גם מדחיקה תסכולים וכאב, עצב ועלבון, כדי שאוכל ליהנות מהרגעים האהובים עליי איתך, כדי שאוכל לשרוד את הקשר הזה בלי יותר מידי לכאוב,

הייתי שומרת על שליטה קיצונית, כדי שאתה לא תחשוב שאיבדת עליי שליטה,

ואתה היית נהנה מכל הטוב שיש בי, ומההתמסרות שלי, ולא היית אפילו מעריך,

ואני הייתי מסתפקת במעט הזה, והייתי מותשת.

******

אז זה לא שווה לי לחזור, היום אני מבקשת לעצמי הרבה הרבה יותר, כי סופסוף הבנתי שמגיע לי טוב. את כל הטוב שבעולם. מגיע לי מעצם היותי. מעצם מי שאני.

ואני פאקינג מדהימה.

******

אתה לעולם לא תבין למה עזבתי אותך, אתה טוען שהכל היה טוב, ולא משנה כמה פעמים הסברתי לך אחרת,

אתה לעולם לא תבין מישהו אחר מלבדך, כי אתה רואה רק את עצמך,

אתה לעולם לא תבין את הכאב שלי, את העלבון, את המאמץ הרב שהשקעתי בלהיות מושלמת עבורך,

אתה לעולם לא תבין איזה מצומצם אתה, וכמה צמצמת אותי כדי שאתאים לך,

אתה לעולם לא תבין כמה אתה מפסיד בחיים,

אתה לעולם לא תבין איזה אוצר אני, כי גם כשהייתי איתך, ניצלת רק חלק מאוד קטנטן בי,

אתה לעולם לא תוכל להבין אותי ובטח לא להכיר בפוגענות שלך,

ואני כבר לא מצפה לאישור,

אני לא צריכה ממך דבר.

הייתם מצפים שיהיה לי קל להתחבר לטוב כשאתקל בו, שאחבק אותו ואאמץ אותו ברצון ובשמחה,

אבל דעו לכם שלא כך זה עובד,

המערך הרגשי שלי רגיל לפגוש רע, ברמה כזו או אחרת,

למעשה, פסגת הטוב שהמערך הרגשי שלי נתקל בו והצליח לחיות איתו מספר שנים, היה בסה''כ היעדר הרוע.

ורוב הזמן הוא פגש רע, וגם מהסוג הגרוע ביותר –

רע שלא רק מחפש לבוא על סיפוקו ועל הדרך פוגע, אלא זה שמסופק מעצם זה שהוא פוגע, סדיזם שמו.

אז המערך הרגשי שלי רגיל לפגוש רע,

וכולנו יודעים כמה קשה לשנות הרגלים,

אז משפגשתי את הטוב, אני כל הזמן במלחמה – הדפוסים הישנים שלי תוקפים אותי מכל כיוון,

פעם זה געגוע לרע שהיה, זה שאני רגילה לקרוא לו אהבה, געגוע למוכר, למומחיות שלי,

ופעם זה הפחד שאני לא מסוגלת להחזיק את הטוב, שאני לא מתאימה לטוב, שזה גדול עליי, שאני לא טובה בזה מספיק.

ואני מתמידה, יותר משהצלחתי אי פעם להתמיד במשהו שטוב לי, כי אני במלחמה על החיים שלי,

והשאלה היא לא אם לחיות, השאלה היא אילו חיים אני רוצה, אילו חיים מחכים לי אם אחזור אחורה, לעומת אילו חיים מחכים לי אם אצלח את הקושי, אם אתגבר על ההתמכרות, אם אתגבר על הפחדים.

זו מלחמה בין מה שאני מאמינה בו, לבין מה שאני נמשכת אליו,

וברור במה אני צריכה לבחור, ואני בוחרת בזה כל יום מחדש, כל רגע, מול כל רגש או זיכרון או משאלת לב שעולים ומנסים למשוך אותי אחורה.

אני בוחרת בחיים.

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים ~ דברים ל' י''ט.

כל מה שלמדתי אי פעם על אהבה,

היה איך לוותר על עצמי לחלוטין,

איך להיכנע לנדרש ממני, איך להתעלם מהצרכים שלי.

למדתי שבשביל מבט אוהב, אני צריכה להתאמץ הרבה,

למדתי שבשביל תגובה חיובית, אני צריכה למחוק חלקים רבים מתוכי,

למדתי שאהבה זה כשמישהו בא ולוקח ממני, ועושה בי מה שהוא רוצה,

למדתי שאהבה זה כשמצמצמים אותי ולא נשאר לי אוויר לנשימה,

למדתי שאהבה זה כשלוקחים ממני את החופש, ואת העצמאות,

למדתי ששפות האהבה הן הקטנה, השפלה, זלזול, ביטול, ריסוק.

ואימצתי לי שיטות שונות כדי להשיג אהבה, אהבה כזאת,

יצאתי מגדרי כדי להרגיש נאהבת, כמו שאני רגילה ואוהבת –

זיהיתי אותם מיד, התאהבתי מאפס למאה,

התמסרתי מהשנייה הראשונה.

התאמתי את עצמי בצורה פנומנלית, כרכרתי סביבם, חשבתי עליהם כל שנייה, נשמתי אותם ואת הצרכים שלהם, ראיתי רק את טובתם לנגד עיניי, בלי לעצור לרגע לחשוב כמה זה עולה לי, בלי לעצור לרגע לחשוב מי אני ומה אני רוצה, זה בכלל לא היה רלוונטי.

והשגתי את האהבה הזאת, והרגשתי אהובה ורצויה, והתרגשתי מכל פירור של יחס, מכל חיוך, מכל מגע כואב, הרגשתי מסופקת מלהעניק, לכל אחד מהם.

ואז הכרתי אותו,

ובשבוע השני שלנו הוא לקח אותי לרכוב על סוס, פשוט כי הוא רצה לשמח אותי, כי ידע שפעם זה היה רצון שלי, רצון שהתפוגג עם השנים תחת הסיפוק המדומה שלי בלְרצות אחרים,

ובסוף הרכיבה הובלנו לגבעת חול קטנה מול הים, ושם חיכו לנו מגש גבינות, בקבוק יין ועוד,

וישבנו ודיברנו ואכלנו, והיה לי טעים ונעים,

ובכיתי,

וכעסתי וכאבתי,

ולא הבנתי איך בגיל 33 זו פעם ראשונה שמישהו עושה לי מחווה כזאת,

לא הבנתי איך אימא ואבא, וזה שנשא אותי לאישה, ועוד כמה מערכות יחסים משמעותיות, איך אף אחד מהם אף פעם לא חשב עליי, אף פעם לא חשב לשמח אותי,

אף אחד מהם אפילו לא קנה לי משהו קטן שאני אוהבת סתם כך, בשבילי, אף אחד מהם בכלל לא ידע מה אני אוהבת, אף אחד מהם לא טרח לחשוב איך לשמח אותי, אף אחד מהם לא ראה אותי כך, כולם רק ראו בי אובייקט לשמח אותם, ומה אני עשיתי בשבילם? נתתי את הלב שלי, הקרבתי את עצמי בשביל לקבל אישור שאני ראויה,

וזו כל האהבה שביקשתי לעצמי.

לא ידעתי בכלל שיש משהו אחר. לא הכרתי מציאות כזאת. לא העזתי לחלום.

מאז הטיול עם הסוסים, הוא דואג לשמח אותי במלא דרכים שונות, הוא נמצא שם בשבילי, מציע כתף וחיבוק בפשטות, מרים לי, מזין אותי, מפנק אותי באוכלים שאני אוהבת, לוקח אותי לטייל במקומות שאפילו לא העזתי לקוות, מבלה איתי, מחייה את הסקרנות שלי, עוטף אותי בחום ובהערכה, בסבלנות אין קץ, רק בגלל מי שאני, רק כי הוא אוהב אותי.

הוא לא אוהב אותי בלב, הוא פועל מעשית כל יום להראות לי את זה, להנכיח את זה, בכל שפות האהבה שקיימות ומעבר לכך.

וכשהוא קנה לי שרשרת קולר, זו פעם ראשונה שידעתי, שלא משנה איך המסע שלנו ייראה בהמשך, ולאן הוא יוביל אותנו, אני אף פעם לא אבלע שוב, אני אף פעם לא אעלם, אני אהיה נוכחת, עם כל הרצונות והצרכים שלי, ויותר מזה – אני אגדל ואצמח ואגשים, כי זאת הציפייה שלו ממני. להיות נאמנה לעצמי. לזכור שמגיע לי כל הטוב שבעולם.

ואני, אני אוהב אותו בחזרה, בדיוק כמו שאני רגילה ואוהבת, אני אתמסר ואחבק ואהיה שם בשבילו, ואתן לו שירות, ואקנה מתנות, ואכתוב מכתבים, ואדאג לו, ואהיה האישה הכי טובה שאני יכולה להיות,

והפעם בלי שזה יבוא על חשבוני.

💙

לפני מספר שנים, יצאתי לדייט לערב סטנדאפ, אירוע אינטימי יחסית, בבר, עם סטנדאפיסטים מתחילים מתחלפים,

אחד מהם בא לי מאוד טוב, והגבתי לו ונהניתי ממש והיה מצחיק,

אני הרגשתי שזה מתאים לו, ודוקא בגלל שהוא מתחיל זה גם נותן לו הרבה,

אבל הדייט הוריד ממני את היד ששם עליי קודם, והתרחק פיזית עם הכיסא שלו ממני.

הוא ממש היה מובך מההתנהלות שלי. הרגשתי דחוייה.

**************

שישי בערב פארק תמנע.

שכבנו על הגב זה לצד זה על שני מזרני יחיד, והתכרבלנו בפוך הזוגי. אני התלבשתי טוב יותר, כי גדלתי בירושלים ויודעת מה זה להתגונן מפני קור.

התבוננו בכוכבים הפרושים מעלינו והקשבנו להסברים של אתגר, המדריך.

גדלתי בבית חרדי, אבל אני גם מאוד סקרנית וצוברת כל הזמן ידע, אז הידע שלי לגבי כוכבים חלקי, כך שמצד אחד יש דברים בסיסיים שאיני יודעת כלל, ומצד שני יש דברים שאני יודעת ומבינה יותר מהאדם הממוצע.

אז כשאתגר שאל על הכוכב הראשון בסדרת כוכבי הלכת שסובבים את השמש, הילדים בקבוצה ידעו את התשובה טוב יותר ממני,

אבל בסוף הסיור, כשהילדים כבר הלכו לישון, השאלות שלי וההערות התמקדו יותר בחורים שחורים מסיביים וקטנים, ננסים לבנים, המפץ הגדול, מרחקים וזמן.

ראינו את שבתאי והטבעות שלו דרך הטלסקופ,

וגם את צדק וה'סערות' ו4 מהירחים שלו, שיום קודם קיבלתי בווצאפ עדכון עליו בקבוצת עדכוני החלל שאני משתתפת בה, ולכן ידעתי שכדור הארץ וצדק בדיוק בזמן ה'ניגוד' שקורה אחת לשנה, ויצא לנו ממש טוב שאנחנו רואים אותו ובצורה כל כך בהירה וברורה.

היה לי מדהים ומרגש.

וכמו בכל אירוע כזה, שבו אני חלק מקבוצה, ובטח כזאת שלומדים בה – שמעו אותי הרבה – שאלתי והגבתי והערתי, וטעיתי והחכמתי וגם צדקתי.

אני סקרנית, כבר אמרתי, ואני רוצה להבין, ולשאול, ולהראות שאני יודעת, ולהשתתף, ולהיות חלק, וגם סובלת מהפרעת קשב וריכוז, וזה לא תמיד מרגיש לי כל כך נעים, ואני מרגישה שאני אולי מגזימה ומפריעה,

אבל הגבר שלצידי, הבחור החדש שלי – בעיקר התמוגג ממני, והגדיל ואמר שהוא רוצה שאני תמיד אוציא את כל מה שיש לי בבטן, בכל סיטואציה.

וזה חימם לי את הלב, והרגשתי אהובה. ואני מוקירה את זה.

המילה שְקִיטָן היא החלופה העברית לפלמינגו,

והמילה גבר באה לתאר מישהו שרואה אותך, דואג לך, ומכיל אותך בכל מצב,

וכשאת מוצפת הוא נוסע בלילה במיוחד לשים לך ליד הדלת זר פרחים, אפילו שזר הפרחים לא לטעמו, כי רק אמ;פמ פתוח בשעה כזו.

💙

בוקר טוב 🙂

מכירים את זה שנשים אומרות על גברים שהם נרקסיסטים? ודי בקלות, מחלקות את האבחנה הזאת לכל עבר?

אז אני לא רציתי לקבל את האבחנה הזאת, ולא בגלל שאני איזו צדיקה בסדום, אלא כי זה אומר לסגור את הדלת סופית.

כי זה אומר שהוא לא יכול להשתנות, וזה אומר שאני לעולם לא אוכל אפילו לדבר איתו.

כי הבטחתי לעצמי שכל עוד הוא לא משתנה אני לא מחזירה אותו לחיים שלי, גם לא לשיחת חולין קצרה, וכן, ידעתי שהסיכוי שירצה להשתנות מאוד קטנה, אבל חשבתי שאם הוא כן ירצה להשתנות, הוא יוכל לעשות את זה,

ולהבין שהוא נרקסיסט, זה אומר שגם הסיכוי שהוא ירצה בכלל להשתנות שואף לאפס, וגם אם יקרה הדבר המאוד־לא־סביר הזה והוא כן ירצה להשתנות – זה ייקח שנים, וגם אחרי שנים רבות – עדיין זה לא יהיה קרוב לַמדהים שיכול להיות לי עם מישהו אחר, לַטוב שמגיע לי.

נפרדתי ממנו לפני חודשיים. הפסקתי להיות הנשלטת שלו.

עד לנקודה הזאת, ליוותה אותי התחושה שאני שלו, שאני שייכת לו, שאני קשורה אליו בעבותות.

ואז הפסקתי להרגיש את זה.

אבל בין להפסיק להרגיש שלו, לבין להפסיק להרגיש משהו אליו, יש פער, פער שאני עובדת קשה לצמצם.

ואני רואה תוצאות. הוא אכן הולך וקטֵן.

השינוי האחרון ביחס שלי אליו, זה הזכרונות.

הזכרונות שהייתי מתרפקת עליהם, זכרונות מתוקים ומקסימים, רגעים שאהבתי אותו עד כלות –

הזדהמו,

הזדהמו כי התחלתי לראות גם את הפגיעה שלו בי, כי הפסקתי לעשות הפרדה בין מה שהיה מקסים לבין מה שהיה נורא.

פתאום לתוך הזכרונות שעוררו בי אהבה כלפיו, החלו להיכנס גם רגשות של פגיעה וגועל וכאב.

ולא בכדי,

אני עובדת קשה למוסס את מנגנוני ההגנה הדיסוציאטיביים שלי, ולחבר את כל החלקים שבתוכי לחלק אחד קוהרנטי,

אני עובדת קשה להתחבר לחלקים הפנימיים שלי, שזנחתי שנים.

וכחלק מהתהליך הזה הפסקתי לעשות הפרדה בין האהבה שסבא שלי נתן לי, לבין זה שהיוויתי עבורו אובייקט מיני.

כן, הוא אהב אותי, ואז הוא הפך אותי לאובייקט ופגע בי. וזה נורא.

זה אָיום.

ואני יודעת שנפגעתי, הבנתי את זה רציונלית לפני יותר מעשור,

אבל את הכאב, את התחושה שנפגעתי, את זה המשכתי להדחיק, את זה המנגנון הדיסוציאטיבי הסתיר היטב, את זה למדתי לדכא מאז שפגע בי לראשונה.

והמאמצים שלי למוסס את המנגנונים הללו, נושאים פרי, ולאחרונה הצלחתי להרגיש את הכאב הזה, ומאז הזכרונות מהשולט הנרקסיסט שהיה לי, שהיה בעצם דגם של סבא (שחזור פגיעה) – גם הם צבועים באהבה וכאב יחד. וככל שזה חוזר על עצמו, החיבה שלי אליו יורדת. הקסם שלו הולך ומיטשטש.

הוא לא אהב אותי, הוא אהב חלק מאוד מאוד מאוד קטן בי, ואת כל שאר החלקים הוא לא רצה להכיר, הוא לא רצה לפגוש, הוא הקטין אותם וצמצמם וביטל ולכל הפחות הוציא אותם מחוץ לתחום.

זה כואב, זה כואב להבין שאדם שנתתי לו את כל כולי, שאהבתי בכל ליבי ונשמתי – כל כך שטוח בכל מה שקשור בי.

ואם להיות כנה – אני עדינה, יהיה מדויק יותר לתאר את זה כך –

זה כואב להבין שהיוויתי רק אובייקט עבורו.

ואני עוד לא מצליחה להבין את זה.

אבל כמו שאני מכירה אותי, ואת הכוחות המופלאים שיש בי – זה יעד שאגיע אליו מאוד בקרוב.

אני יודעת ובטוחה כבר זמן מה בזה שהפרק הזה של החיים שלי מאחוריי, אבל השיירים – לוקח זמן להיפטר מהם.

אני גאה בי מאוד.

מישהו שאל אותי באדומות, אם אני אוהבת לקבל רימינג.

ואז נהייתי מודעת לזה שמעולם לא עשו לי רימינג, שאני לא מכירה את החוויה הזאת.

😶

מפגש שלישי.

הגעתי אליה בהרגשה כבדה, וברגשות מעורבים,

ואחרי שהעליתי את כל הדברים שמעסיקים אותי, נשכבתי על הספה בחדר הטיפול, והתחלתי למקד את הקשב שלי בנשימות,

הרחבתי אותן, אל הסרעפת, אל בית החזה, ושקעתי לאיטי להרפייה עמוקה.

המטפלת כיוונה אותי ועזרה לי להרפות עמוק יותר, ולהפנות את הגוף שלי לריפוי של הנפש.

אז היא ביקשה ממני להציף לתודעה חלק שבתוכי שמתאים לי להביא,

ובגלל שאני מתמקדת בימים אלו בריפוי של התינוקת שבי, אז העליתי אותה.

ראיתי אותי מערסלת את התינוקת שאני, מחבקת אותה ועוטפת אותה,

אחר כך ראיתי את התינוקת שאני שוכבת על המיטה ואני רוכנת מעליה, רואה אותה, אוהבת אותה, מחייכת אליה.

המטפלת שאלה אותי אילו רגשות צפים,

והרגשתי אהבה, וחום, שמציפים אותי כלפיה, והרגשתי הנאה ממנה, ראיתי איך היא מגרגרת בהנאה, והרגשתי שמחה, והרגשתי עוטפת, והרגשתי חמלה כלפיה,

והייתי בזה,

ופתאום, בעודי נמצאת שם עם התינוקת שאני, הרגשתי איך אני הבוגרת נטמעת לתוך אני התינוקת, ממש ראיתי אותי הופכת למין רוח כזאת, שמסתנכרנת לתוך התינוקת.

ואז נשמתי דרך התינוקת, כבר לא ראיתי אותי מטפלת בתינוקת, אלא אני הייתי התינוקת,

ואם לפני כן ראיתי אותי מהמבט של הבוגרת, ולכן התמונה הייתה שאני רואה את הפנים של התינוקת מחייכות אליי, אז פתאום ראיתי אותי מהמבט של התינוקת, ולכן התמונה הייתה שאני מסתכלת על הפנים של הבוגרת שאוהבות אותי.

וזה היה מבהיל בהתחלה, בבת אחת הוצפתי ברגשות של התינוקת, תינוקת קטנה וחסרת אונים שפתאום מישהו רואה אותה, פתאום מישהו עוטף ומחבק אותה, דבר שלא הכרתי כשהייתי תינוקת.

כשאני הייתי תינוקת טיפלו בי ודאגו לי, אבל בצורה טכנית, ודרשו ממני דברים וציפו ממני לדברים, וכעסו עליי והיו מתוסכלים ממני,

ופתאום החוויה בדמיון הייתה שאני תינוקת שרואים אותה, ומחבקים אותה, ולא דורשים ממנה דבר, ואין שום ביקורת, רק אהבה וחום והנאה, וקבלה מוחלטת, והבטחה למקום בטוח ומיטיב,

וזה תקף אותי בבליל של רגשות, והיה מטלטל, והנשימות שלי הפכו כבדות ומהירות יותר, אבל לא נבהלתי, והתחלתי להירגע לתוך הידיים של הבוגרת שאני, הסכמתי לקבל את האהבה שלה, את החום, נתתי לה לטפל בי, לשנות את המציאות שהייתה מנת חלקי, ראיתי איך שהיא מסתכלת עליי במבט אוהב בלי גבול, הרגשתי איך שהיא עוטפת אותי ונותנת לי מקום בטוח, סמכתי עליה שאני בידיים טובות.

האמנתי לה.

והייתי בזה.

ואז קפצה לי תמונה של הפוגע שלי, אבא של אימא שלי, תמונה מהפעם הראשונה שאני זוכרת שהוא פגע בי. בפעם הזאת הוא רכן ליד המיטה שלי, וזו התמונה שעלתה לי, שלו, רוכן לידי,

וידעתי שזה לא המקום, שאני עכשיו תינוקת קטנה, וזה לא מתאים לערבב אותה עם הפגיעות המיניות שהיו מנת חלקי מאוחר יותר, לאורך שנות ילדותי ובגרותי,

ואותו פוגע, מטבע קרבתו המשפחתית אליי, גם היטיב איתי, וראה בי מתיקות ותום, שנשארו איתי עד היום,

אז בחרתי להתמקד בזה, ופתאום ראיתי תמונה אחרת שלו, תמונה שאף פעם לא ראיתי, את הפנים שלו מסתכלות עליי התינוקת, שוכבת על הגב בלול בבית הוריי, פנים שרואות אותי תינוקת קטנה, ואוהבות אותי, שנים לפני שהמבט בהן הפך לסוטה.

ואז התמונה שלו נעלמה כמו שהיא באה, בלי מאבק, בלי פחד, פשוט התנדפה, וחזרתי שוב לראות אותי הבוגרת מטפלת בי,

ונשארתי בזה עוד קצת, עד שהמטפלת כיוונה אותי לחזור חזרה לנוכחות בחדר.

כשיצאתי ממנה, הרגשתי קלילה יותר, ועכשיו, יום וחצי אחרי, התחושה הזאת עדיין מלווה אותי.

אני תמיד מרגישה מחויבות לאנשים שקרובים אליי, הרבה פעמים על חשבוני, משהו שם לא מאוזן,

אבל כלפי עצמי המחויבות שלי לוקה בחסר,

כבר לא נשארות לי אנרגיות להתחייב לעצמי, להיטיב עם עצמי,

לפנק, לטפל, לעסוק בתחביבים שלי, לדאוג לתזונה שלי, להתאמן ועוד.

זה גורם לי לא לסמוך על עצמי,

וזה עניין שאני מתחילה לשנות.

אבל בשני דברים תמיד הייתי מחויבת לעצמי ולא משנה מה, אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני,

שני תחומים שאני סומכת על עצמי שלעולם לא אוותר עליהם:

1. לדאוג לעצמי כלכלית.

אני יודעת שאני אנקה רחובות אם אהיה צריכה, אין מצב שלא תהיה לי קורת גג, או שארעב, או שלא אוכל לפנק את עצמי בציזבורגר או שלא אוכל להרשות לעצמי לצאת לחופשה – כל עוד זה תלוי רק בי.

2. להתפתח רגשית. 

לא משנה מה קורה איתי, אני תמיד תמיד תמיד מתבוננת אל תוך עצמי, ופועלת ומתקדמת, ונמצאת בתוך תהליכים רגשיים, לפעמים עם עזרה חיצונית, לפעמים בכוחות עצמי, אבל תמיד, אני לא יכולה שלא לעשות את זה.

וול, למדתי גם להרפות לפעמים, זה חלק מהתהליך הנוכחי, כדי לתת לעצמי רגע לנשום, לא לדחוף את עצמי להצפה, אז אני כן יודעת לא לעשות את זה, אבל הבנתם את הרעיון.

וזה כבר המון.