בחוות הרכיבה (4)
אבל לצערי—למרות הרגע ההרמוני ההוא, בו השכלתי לדייק ולהגיע למרחק שלושים הסנטימטרים הדרושים מחרטום נעלה של אליענה—הערב הסתיים בצורה פסטורלית הרבה פחות...
אליענה המשיכה לאלף אותי. אבל האילוף קיבל אופי שונה. הוא הפך קר ותכליתי. מילות העידוד הספורות בצרפתית פסקו. נותרו רק נקישות אצבעותיה. הגענו בעצם למצב שהיא ניסתה ליצור מלכתחילה: היעדר דיבור ביננו. גם המדידה באמצעות הסרגל חדלה – אליענה פשוט הניחה שאתאמץ בכל מאודי להגיע למרחק המדויק של שלושים סנטימטרים מקצה נעל ההתעמלות שלה. ההשתדלות המוחלטת שלי כנראה הספיקה לה.
לקח לי זמן להתרגל לחזרתיות המכאנית הזו. אליענה ישבה בישיבה מזרחית על כיסא העבודה שלה, וכבר לא שינתה את מקומה.
שתי נקישות.
נקישה.
שתי נקישות.
נקישה.
בפעמים הראשונות עדיין חיפשתי גיוון מסויים, או אפילו שאלתי את עצמי מתי כל זה יסתיים. אבל החזרות הדחופות גרמו לכך שגם מחשבות אלה התפוגגו. היו רק הנקישות הרפות הללו, ששולחות אותי פעם אל מתחת לאסלתה, ופעם אל קצה כף רגלה.
התחלתי לאבד תחושת זמן.
התרכזתי בשמירה על מהירות נכונה. גם הקפדתי על ניסיון להגיע למרחק מנכון מנעלה, שמשום מה הפכה עבורי לבוהקת וצחורה יותר ויותר עם כל שיבה שלי אליה. הקיום שלי התכווץ - היו רק נקישות אצבעותיה של אליענה. גופי ורצוני כאילו קשורים לחוטים המופעלים על ידי קצות אצבעותיה. מין ריק פנימי הציף אותי, תחושה שנותרה ממני רק קליפת גוף, קליפה שנעה על פי פקודותיה.
אבל למרות ההתרוקנות הפנימית הזו, ובגלל שאליענה ישבה מעלי כשכרעתי על שמונה מולה, הבחנתי שהיא עצמה הייתה טרודה במשהו אחר. לא היה ברור לי מה היא מנסה לעשות. אבל שמתי לב שמבטה, שקודם לכן התמקד רק בי, פוגש עכשיו את מבטי רק לסירוגין. העיניים הירוקות-אפורות הללו עדיין חדרו עמוק לתוכי, אבל רק אחרי שהן נחו על משהו אחר!
ניסיתי להבין מה אני רואה. לא, לא הייתה שום חוקיות בכל הקשור בחפץ המסוים שאליענה התבוננה בו לפני שחזרה להביט בי. זה יכול היה להיות ספל הקפה שלה, השטיח מתחתיה, או עיפרון שאחזה בו. בכל פעם מבטה נע: החפץ, אני, החפץ, אני.
ואז הבנתי שגם אליענה מתאמנת! לא רק אני. גם היא מנסה לשכלל אצלה איזושהי יכולת. לא רק אני. נכונותי חסרת הגבולות להשלות את עצמי, שעל אף כל מה שהיא עוללה לי, אליענה עדיין מסוגלת בשלב כלשהו לאהוב אותי, אפילו מצאה בשותפות זו משהו מנחם: זוג שמתאמן יחד, מפתח יכולות האחד באמצעות השני. האם אין כאן את אותו פיתוח הדדי שאוהבים ותיקים מתרפקים עליו?
אבל על מה, לכל הרוחות, אליענה מתאמנת?
באחת החזרות הללו התאפשר לי להסתכל בה יותר, כשמבטה נדד מפני אל עבר הקלסר שהיה מונח על שולחנה. תפסתי שהיא מנסה ללמוד את האופן בו היא מתבוננת בקלסר. כהרף עין הבנתי בחלחלה מהו האתגר שאליענה הציבה לעצמה: היא בעצם ניסתה להתבונן בי ולהפסיק לראות אדם אלא דבר מה דומם! בגלל זה היה חשוב לה להימנע מדיבור איתי. בגלל זה היא ניסתה לדייק את פעולותיי באופן בו מתכנתים מכונה. בגלל זה היא הפכה את האילוף לחזרה מונוטונית על אותן פעולות בדיוק.
[במאמר מוסגר אציין שבהמשך חיי פגשתי מספר נשים שאהבו להתעלל בי. שפת השליטה הארוטית הייתה כבר נגישה לי, כך שיכולתי לתת שמות לפעולות. אבל באותו קיץ כל זה היה חדש ולא מנוסח. לא לי ולא לאליענה היו כינויים למה שעשינו. אבל גם כשהבנתי את עצמי יותר, וגם כשיכולתי למצוא בנות זוג שחיפשו מישהו כמוני, עד היום לא פגשתי מישהי שחיפשה את מה שאליענה ניסתה להגיע אליו באותם רגעים: היא לא סתם רצתה לבחון את גבולות התמסרותי. היא לא רק חיפשה לשמוט את מה שעוד נותר מהערכתי העצמית. היא גם לא חיפשה רק להציב אתגרים משפילים למאהב גמלוני. היא בעצם רצתה להפוך אותי ללא אדם – זאת קודם כל דרכי, כלומר, דרך מה שאני מבצע לעצמי בשבילה, אבל אחר כך להפוך זאת לחלק מהחוויה שלה, לשנות את מה שהיא בעצם רואה, ואת כל זה היא תשכלל לאומנות בשבוע של "דומם"...]
על כל הבעתה שחשתי—הרי לפני רגע דמיינתי שאולי יש בכל זה ניצני אהבה בין שנינו—הרגשתי שהיה לה קשה. לא קל להתבונן בעיניו של אדם ולראות כלי, אפילו כשהאדם נטול ערך, כפי שללא ספק הייתי עבורה. אבל אליענה באמת ניסתה. אחרי כל כישלון שלה, נקישות אצבעותיה שלחו אותי לאסלה, וכשהייתה מוכנה לניסיון נוסף, בחזרה למרגלותיה. מצידי ניסיתי לסייע לה, ולהפוך את פני לניטרליים לחלוטין, להתבונן בה ללא הבעה כלל.
פעם אחת, ברגע הפוגה כזה מתחת לאסלה, הריק המחשבתי שלי הופר כשראיתי בבהירות את סף הדירדור החדש אליו הגעתי: מחזר מנוצל, נער ניקיונות, משרת אישי, ועכשיו חפץ, אובייקט של מישהי, וכל זאת תוך שעות ספורות.
תשאלו אם יכולתי לעצור את הקריסה הזו? לא. זאת לא רק בגלל שמשהו בכל זה העצים את אהבתי לאליענה, ההשתוקקות אליה הופכת לטרוף נטול גבולות. פשוט, כבר הפסדתי יותר מדי. דרגת ההשפלה שכבר עברתי עוד קודם באותו ערב הייתה כזו, שכבר לא ממש נותר מה להציל מכבודי העצמי. ליקקתי את אסלתה. אומנתי להניע את ראשי יחד עם קצה כף רגלה. איזה טעם יש בהצבת גבול דווקא עכשיו? למערבולת ששמה אליענה אני צריך להרשות לעצמי להיסחף, ולהתיר לה לשאת אותי כאוות נפשה.
נקישה.
אני למרגלותיה. על שמונה. מרפקים על הארץ, וצווארי מתוח אל על, סמוך לקצה נעל ההתעמלות שלה. מבטה מעל.
ואז זה קרה: מבטה של אליענה נדד מקצה נעלה אל פני וחזרה. לא העזתי לנשום. בהיתי בה בחזרה, מביט אל עיני המלאך המהפנטות המביטות אל קרבי.
פתאום משהו בעיניה כבה בעודה ממשיכה להישיר אלי מבט.
חשתי שאני מסתכל על פנים של פסל, על עיניים שמשהו בהן מוחק אותי שנייה אחרי שנייה. קפאתי במהירות. זה היה בלתי נסבל. לא יכולתי להחניק את היבבה שבקעה מגרוני.
קולי הכשיל את אליענה. היא מיד חזרה לראות אותי.
היא נשפה. מתוסכלת. היה בזה פחות כעס עלי, ויותר מורת רוח על כך שהיא עצמה לא עמדה באתגר. היא ירדה מכיסאה, ניגשה לדלת, פתחה אותה, הסתובבה אלי והמתינה.
יצאתי במבט מושפל אל הלילה הקריר, פוגש את ריחה החמוץ של החווה. מיהרתי לביקתתי. ידעתי שאכזבתי אותה.