בחוות הרכיבה (5)
שלושה ימים תמימים לא ראיתי את אליענה לאחר אותו ערב – יותר נכון, ראיתי אותה, אבל היא התעלמה ממני.
אני חייב לעצור ולספר לכם משהו על אותם שלושה ימים, כי אחרת כל עניין הבכי שלי לא באמת יובן, והבכי שלי הוא במידה מסוימת לב הסיפור הזה...
שלושה ימים זה המון זמן כשאוהבים. ביום הראשון חושבים שיש כאן מקריות. ביום השני מבינים שזה מכוון, מנסים לשער עד מתי זה ימשך. ביום השלישי בטוחים שההתעלמות היא לתמיד.
לא חשבתי שאליענה כועסת עלי בשל הערב האחרון. פחדתי שהיא פשוט איבדה בי עניין. הייתי מעין צעצוע עבורה. היא השתעשעה בי ערב אחד בניסיון לקרב אותי עד כמה שניתן לדרגת חפץ. היא גם כמעט הצליחה. המשחק תם, מוצה. מה עוד נותר לה לחפש אצלי? האפשרות האחרת הייתה עגומה לא פחות: היא ביקשה בי מעיין השלמה לז'אן פול. אותו היא אוהבת. אליו היא חמה ולבבית. אלי, לעומת זאת, היא מלכת קרח עריצה. גם כאן, יכול להיות שפשוט תפקידי נגמר עבורה. אחרי שליקקתי את אסלתה והנעתי את ראשי על פי תנועות קלות של חרטום נעלה, ניצחונה עלי היה ברור. רוסקתי. באופן מוחלט. מה ניתן לצפות ממנה פרט ללעבור הלאה, למחוזות עניין חדשים?
התרכזתי בשיגרה שלי: יקיצה בשש. מקלחת (לגילוח לא הייתי זקוק עדיין – כמעט ולא היו שערות על גופי או על פני). יציאה לאורוות. בשלב הזה כבר הסכנתי לריחם החריף של הסוסים. צחצוח שניים (כן, כן, עם אותה מברשת -- תיק כלי הרחצה שלי היה, כזכור לכם, באורוות). טאטוא של הרחבה. העמסת חציר באבוסים. הזרמת מים טריים לשקתות. הברשת שלושה מבין תריסר הסוסים על פי סדר שניתן לי על גבי רשימה. תמיד הוספתי גם הברשה (מחוץ לסבב) לברונליוס, הסוס עליו רכבה אליענה. אחרי שהרוכבים האחרים סיימו את רכיבת הבוקר שלהם, ניקיתי, מיינתי וסידרתי את ציוד הרכיבה. בשלב כלשהו מנהל החווה, פיטר, היה מגיע כדי לנסות ולעבוד איתי על הרכיבה שלי – תשומת הלב הפרטית הזו הייתה אמורה לסייע לי להתגבר על החרדה שלי מהסוסים. את ארוחת הצהריים שלי, שני כריכים, אכלתי באורווה – שכן העדפתי להימנע מחברת יתר הנערים והנערות, שלא הפסיקו להקניט אותי עם הכינוי "נער סוסים"...
את שעות הצהריים והערב העברתי בביקתה שלי. בעיקר עסקתי במטלות הקשורות לקורס מתקדם במתמטיקה שהתחייבתי להשלים בקיץ (אולי זה הזמן לספר לכם שהייתי מעין ילד פלא במתמטיקה, ושלמרות שהייתי רק בן שש עשרה, כבר התחלתי תואר אוניברסיטאי במתמטיקה במקביל ללימודי התיכון שלי). על רכיבת הערב—רכיבת רשות—העדפתי לדלג, ובדרך כלל הסתפקתי בלהתבונן מרחוק ברוכבים – יותר נכון ברוכבת מסויימת...
זו, פחות או יותר, הייתה השגרה שלי.
אולם בשלושת הימים הללו, בהם אליענה הייתה מגיעה לרכיבה שלה ולא מזכה אותי אפילו במבט, הימים שלי נותרו זהים כלפי חוץ, אבל חלולים לחלוטין מבפנים. אליענה כבר אפילו לא השליכה לעברי את מגפי הרכיבה שלה לצחצוח, כפי שנהגה לעשות בשבוע הקודם. הפכתי עבורה לאוויר והפכתי עבור עצמי למת חי. שכחתי לאכול. לא נרדמתי. נטשתי את החומר המתמטי שהייתי אמור לתרגל. במקום זאת ישבתי ומילאתי את דפי החשבון ב"אליענה." "אליענה". "אלי – ענה". "אל" "אליענה". הזכרתי לעצמי מישהו שקראתי אודותיו בספר כלשהו... אבל לא זכרתי מי...
ההתקדמות היחידה שלי באותם שלושה ימים הייתה ברכיבה. פתאום, הצלחתי. השלמתי מספר הקפות מבלי להתבלבל, והסוס קיבל את סמכותי. פיטר מיהר לשבח אותי, ואפילו התקשר בסיפוק לסבתי כדי לעדכן אותה (היא הרי שילמה לו סכום נדיב כתוספת עבור כל זה). מה שהוא לא הבין, הוא שפשוט לא היה לי אכפת להיפגע מהסוסים. היתרון היחיד של ייאוש, הוא שכבר אין ממה לפחד...
אבל בצהרי היום השלישי, כשחזרתי לחדרי, מצאתי שתי מעטפות בקופסת ההודעות שלי, דרכה העבירו לנו דואר אישי. את המעטפה הראשונה המבוילת מהורי, הנחתי בצד. המעטפה השנייה הייתה מהחווה עצמה, ללא שם המוען. בתוך המעטפה היה פתק עליו היה כתוב משפט בודד:
"18:00, בלבוש קצר".
ליבי החסיר פעימה. את כתב ידה של אליענה כבר זיהיתי אחרי שניקיתי את שולחן העבודה שלה. אבל גם ללא הכרות עם הכתב שלה, הניסוח התמציתי כל כך היה שלה ורק שלה. הרי מי אם לא היא תנסה להימנע ממלים עד כמה שרק אפשר, כפי שהיטיבה להסביר לי באותו ערב?
למי אכפת? זומנתי! זומנתי שוב! חזרתי לנוע בהתלהבות. למרות שחששתי מאוד ממה שאליענה אולי תעולל לי, הכל, אבל הכל היה עדיף על פני המשך ההתעלמות האיומה הזאת.
את השעות עד הערב העברתי בהשערות בנוגע למה שיקרה. לבוש קצר? האם יתכן שאליענה הבחינה באופן בו העבודה הגופנית באורווה מחזקת את שרירי, שהחלו להשתרג ולבלוט מתחת לבגדי העבודה שלי? האם יתכן שיש במשפט שלה רמז קלוש למשיכה מצידה כלפי? [אני מודע לעד כמה נלעג בעיניכם עומק האשליה העצמית שלי, שצפה אל פני השטח שוב ושוב לאורך הווידוי הזה שלי. אבל תבינו: האופן היחידי בו יכולתי ליישב את מה שהיא מעוללת לי עם מה שאני חש כלפיה, היה לחפש אצלה בדוחק ניצנים של רגש הדדי לאהבה שלי כלפיה.]
אז יצאתי מחייך לאוויר הערב הצונן בלבוש ספורט (חשבתי בעיוורוני שב-"לבוש קצר" אליענה אולי רוצה לצאת איתי לאימון גופני, או משהו כזה). בשש בדיוק דפקתי על דלת ביקתתה.
הביקתה הייתה מוארת, ומבעד לחלון יכולתי לראות את אליענה רכונה אל ספריה ורושמת. היא הבחינה בי, אבל המשיכה בכתיבתה. הבנתי שעלי להמתין. התרחקתי מהחלון, כדי לא להפריע לעבודתה.
אז המתנתי.
והמתנתי.
אור בין הערביים החלבי, הפך לאפור, ולחשוך עד שאלמלא פעולתן של נורות הדלת הקטנות בבקתות מסביב, העלטה הייתה מוחלטת. כשעבר מישהו בטווח בו ניתן היה להבחין בי, פשוט התכופפתי – לכל ביקתה הייתה מעין מבואה מוקפת בגדר נמוכה, כך שיכולתי להסתתר וכך למנוע שאלות שלא היתה לי דרך סבירה להשיב עליהן...
אבל מה שהפריע לי לא היו סקרנים או החושך, אלא הקור. ככל שנקפו הדקות, התחלתי לסבול יותר ויותר מהצינה העזה. רעדתי. שפשפתי את זרועותי ושוקי, וניתרתי במקום. זה לא ממש עזר. שיני החלו נוקשות. מתוך סבלי זיהיתי את העינוי החדש שאליענה מצאה עבורי. הבנתי שיש כאן סוג של מבחן סיבולת. מאותו רגע גם ידעתי שאת עמדתי מחוץ לדלתה איני מתכוון לנטוש.
נאבקתי באובדן חום הגוף, ונשכבתי על שטיח הכניסה מחבק את עצמי כמו עובר.
קולות מקלחת נשמעו מתוך הבקתה. האדים שנמלטו מחלון האמבטיה משכו אותי פנימה, לדמיין את אליענה מקלחת את גופה האלוהי במים הרותחים, בעוד אני מוטל כאן קפוא מחוץ לדלתה. לא היה אכפת לי. כאן אשאר. גם אם אמות.
הברז נסגר.
הקשבתי לקולות שעלו מתוך הבקתה. דלת הארון נפתחת ונסגרת. הנחתי שאליענה לובשת בגדים נקיים.
קומקום מופעל. אליענה מכינה לעצמה תה או קפה. במקביל, כבר הפסקתי להרגיש את גופי.
צלצול הטלפון נשמע מתוך הביקתה ואליענה ניגשה להשיב. כבר ידעתי מי מתקשר בשעה הזו. ז'אן פול. כמובן. אליענה דיברה איתו בלבביות, כדרכה בצרפתית שוטפת. כשהרמתי את מבטי, ראיתי שהיא התקרבה עם הטלפון לחלון, והביטה בי תוך כדי השיחה. מבטינו נפגשו, והיא לגמה מספלה.
יופייה כאילו העלים את תחושת הקור. שערה השחור השטוף החלק עטף את פניה כמו מסגרת מושלמת לעורה השחום ולעיניה הירוקות. היא לבשה מעיין חולצת פליז בצבע ירוק בקבוק, שהגיעה עד למרום ירכיה.
היא נעלמה מהחלון. שמעתי אותה משוחחת, ותוך כדי כך שמעתי קולות של דלת המקרר נפתחת ונסגרת, ופתיחה וסגירה של מגירה.
דלת הכניסה לביקתה נפתחה. אליענה המשיכה לשוחח עם ז'אן פול.
נקישת אצבעות.
אני על שמונה מולה. מסור. מבטי אחוז בנעלי הבית הוורודות החמימות בהן היו נתונות כפות רגליה במרחק הדרוש של שלושים סנטימטר. אליענה התכופפה, והניחה מולי צלוחית קטנה עם מעט חלב. גל ריח הסבון שלה, אפף אותי למשך רגע קסום. היא התבוננה בי, וחייכה במין שילוב של אהדה ועידוד, כל זאת מבלי לקטוע את שיחתה.
אני מתקשה להסביר את מערבולת התחושות שהציפו אותי. הוקרת תודה על החמלה שלה כלפי. זעם על כך שהפכתי למעין חתלתול נטוש שברגע של חסד, מוציאים לו קערית חלב בלילה קר. הבנה שאליענה בוחרת במכוון להגיב לא למצוקה האמיתית שלי (היא הרי לא הוציאה שמיכה כדי שאתחמם), אלא נתנה לי מזון, מזון שלא באמת רציתי בו.
התבוננתי בקערית ובחלב שבתוכה. רעידות הקור התעצמו. שלושה ימים בלעדיה. פני החלו להתעוות. זרמי רגש שאין להם שם שטפו בתוכי.
נשאתי את מבטי מעלה אל אליענה. היא לא הפסיקה להתבונן בי, מזהה את סערת התחושות המתחוללת למרגלותיה. היא רכנה לכיווני, והניחה את כף ידה על אפרכסת הטלפון כדי שז'אן פול לא ישמע את השאלה שלחשה אלי:
"אתה רוצה לבכות?"
הצמדתי את מצחי לרצפה – ממש כפי שהיא לימדה אותי לעשות כשברצוני לומר 'כן'.
"אז אל תעצור את זה. הנח לדמעות לצאת."
היא אמרה זאת כמו חברת נפש, שמחפשת רק את טובתי, ואז היא הזדקפה חזרה והמשיכה לשוחח. השילוב של הדאגה בקולה, הסוד המשותף שלה ושלי מול ז'אן פול, העינוי שאני עובר, הקור, התקינות הלשונית המהפנטת שלה ("הנח לדמעות לצאת") – חוללו עווית בכל גופי והתחלתי להתייפח. זה לא היה בכי רגיל, דומעים קצת והקול רועד. זו הייתה התפרצות של כוח שאוחז בלסתות ובבטן וגורם לעיניים להפוך למעיין. ניתן להילחם בבכי רגיל. התייפחות היא מצב אחר. מדהים שהייתה בי עדיין איזושהי מודעות לצורך להסתיר מז'אן פול את מה שמתרחש בצד השני של הקו. פערתי את פי ככל שרק יכולתי כדי שלא להשמיע את היבבה שניסתה לבקוע מגרוני.
כנראה שבכל זאת בקע ממני קול שניסיתי להחניק, שכן אליענה אמרה:
"Rien, juste un petit chaton, mon amour"
שוקיה הקסומים של אליענה היו צלובים מולי לאורך כל הזמן הזה במרחק הדרוש: שלושים סנטימטרים. למרות ערפילית הדמעות, הבחנתי שאליענה חולצת כף רגל חומה מנעל הבד, שולחת אותה קדימה, כמו point של בלרינה, וממקמת אותה בזהירות אל מתחת לפני. גל התייפחות שני, חזק יותר מקודמו, הציף אותי. דמעותי זלגו מטה והרטיבו את כף רגלה הענוגה.
זה, בעצם, היה הפרס שלי עבור מסירותי. לא שיקרתי כשסיפרתי לכם שלא היה שום מגע ישיר בין גופה של אליענה לגופי כל אותו הקיץ. היה לכך יוצא מן הכלל אחד: הדמעות שלי. כשאליענה הובילה אותי לבכי—ולבושתי זה חזר לא מעט פעמים בהמשך הקיץ—היא נהגה לקרב כף רגל חשופה אל מתחתי, והתירה לדמעות לשטוף אותה. היא אף נהגה להטות קלות את כף רגלה, כך שהדמעות יגיעו לכל חלקיה בצורה שווה. בכל פעם שזה קרה, היא התבוננה מוקסמת בדמעות הללו עוד זמן מה, מהרהרת אודות מה שהיא הצליחה לחולל.