בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (6)

 

 

יצא שהערב שסיפרתי לכם עליו בפרק הקודם, בו הייתי מוטל בקור על שטיח הכניסה מחוץ לביקתה של אליענה, עלה לי ביוקר. עוד באותו לילה חליתי. בבוקר כבר היה לי חום גבוה. אנשי החווה חיפשו אותי אחרי שלא נמצאתי בעמדתי לקראת רכיבת הבוקר. רופא הוזעק. אחר כך התקשרו להורי. במשך אותו היום קדחתי בבקתה שלי, למרות התרופות שהרופא רשם לי. שלשלתי כמעט מיד כל מה שהכנסתי לפי. בערב כבר הייתי מותש ומיובש. מובן שלא חלקתי עם איש את הנסיבות שבגללן חליתי.

 

למחרת הגיעו הורי. זיהיתי את מכונית היגואר שלהם ממרחק (כן, כמו כל שאר הנערים והנערות שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לשלוח אל חוות הרכיבה הזו למשך קיץ שלם, גם אני מגיע ממשפחה אמידה מאוד). פיטר, מנהל החווה, יצא ממשרדו לקבל אותם בטקסיות, והוביל אותם היישר לביקתתי.

 

הם צעדו במרץ. אמי בראש, גבוהה, רזה, וחדת תנועה, כאילו שהיא דוקרת משהו בהליכתה. אבי מעט מאחור, כבד, מהוסס, תמיד מתבונן בעולם כאילו שהוא בתערוכה, ומקשיב להסבר כלשהו של פיטר. מיהרתי למיטתי והתכסיתי.

 

הם נכנסו לבקתה (מבלי לדפוק), ושעטו לכיווני. פיטר כנראה היה בעיצומם של ניסיונות להרגיע אותם, שכן הוא אמר:

 

"כפי שאת רואה, גברת ויטס, ספי אמנם חולה, אך מצבו בשום פנים אינו מסוכן."

 

אמי הסתכלה בי בספק. התיישבה. התבוננה מסביבה, ומיד קמה כדי לארגן מעט את החלל, ולפתוח את החלון, כדי לאוורר את החדר מהריח החמצמץ שהעיב עליו. אבי הפנה את כיסא שולחן הכתיבה שלי לכיוון מיטתי, והתיישב אחרי שהביט לרגע בערמת ספרי המתמטיקה שעל השולחן.

 

זה, בעצם, היה רגע המפגש – הורי אולי נהגו שעות בדאגה כנה כדי לראות אותי, אבל משפחתי לא הייתה מהמשפחות בהן נוגעים זה בזה... אבל לכל זה אני לא מתכוון להיכנס כאן...

 

פיטר החליט לפרוש בשלב זה. נותרנו לבדנו. אחרי מספר שאלות על מצבי, על החווה, על הסוסים ועל יכולות הרכיבה שלי, אבי עבר למה שעניין אותו יותר: ההספק שלי בכל הקשור בקורס המתמטיקה (שכבר סיפרתי לכם אודותיו). בזמן זה, אמי המשיכה לתור את החלל ולצקצק בכל פעם שגילתה משהו מבולגן או לא נקי, שמיד טרחה לתקנו ביעילות זעופה.

 

נשמעה דפיקה בדלת.

 

פניתי לקום מהמיטה, אבל אמי הקדימה אותי. היא ניגשה לדלת ופתחה אותה. מהזווית בה שכבתי לא הצלחתי לראות מי נמצא מעברו השני של המפתן, אבל שמעתי את אמי אומרת:

 

"בוודאי. בוודאי. תיכנסי. כמה נחמד מצידך שבאת."

 

מכירים את הרגעים האלה בסרטי אימה, בהם הקורבן – אבל רק הוא -- כבר יודע מי רודף אחריו, אבל כל השאר רואים רק שה תמים? הרגע בו אליענה נכנסה לחדר היה מין רגע כזה.

 

"ידידה של ספי באה לביקור חולים!" אמרה אמי "איזו חמודה"

 

"באמת חמודה" אמר אבי, אבל הבחנתי שאצלו, בניגוד לאמי, ההתפעלות לא הייתה רק מהמחווה החברית של האלילה המפלצתית הזו, אלא גם ממה שהוא ראה. שלא כדרכה, אליענה הייתה לבושה באיפוק: חצאית גוף פרחונית בהירה שירדה מעט מתחת לגובה ברך, ומין ז'אקט כחול קצר-שרוולים. רגליה היו נתונות בנעלי "סירה" ירוקות. אבל המראה החסוד הזה לא יכול היה להסיר מאבי את המתח המטלטל בין הלבוש המרוסן הנתמך בפני הילדה התמימות שלה, לבין מיניות שזעקה מכל תנועה שלה.

 

אמי הבחינה בתגובה הלא לגמרי הולמת מצד אבי, ומיהרה להציג את שניהם.

 

"אני אליענה", הייתה תשובתה. "אני ידידה טובה של ספי."

 

כשאמרה זאת, היססה מעט לפני שביטאה את שמי. לא נעלם ממני או ממנה, שלמרות כל מה שכבר ארע ביננו, זו, בעצם, הייתה הפעם הראשונה שהיא בכלל שמעה את שמי. מיד פנתה לכיווני, וכאילו שכל חילופי הדברים הללו רק עיכבו את מה שהיא כמהה לעשות, היא ניגשה במהירות אל מיטתי והתיישבה על המזרון לצידי במבט מודאג.

 

למרות החלחלה שאחזה בי מעצם המעמד ומעזות המצח שלה להגיע ולפגוש את הורי אחרי שהיא, היא זו שגרמה למחלתי, לא יכולתי שלא להתפעל מהחיקוי המושלם של חברה חרדה שאליענה השכילה להעמיד.

 

"לא ידענו שלספי יש ידידה." אמר אבי וחייך במין סיפוק. "בדרך כלל כל מה שמעניין אותו הוא מתמטיקה".

 

"את בוודאי שמעת ממנו" המשיכה אותו אמי, "שהוא התקבל לתחילת תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה, במקביל ללימודי התיכון".

 

פאוזה. שניהם התבוננו בי בגאווה – לו רק היו יודעים עד כמה עלוב היה הישג זה בהינתן מה שנערה זו עוללה לי בשבועיים האחרונים...

 

אליענה הביטה באמי ואז בי בקמצוץ פליאה, שמיד הסתירה:

 

"בוודאי שאני יודעת, גברת ויטס, הרי זו הסיבה שבגללה ספי ואני התיידדנו מלכתחילה."

 

אמי התבוננה בה במבט שואל, אז אליענה הוסיפה:

 

"גם אני פרשתי מלימוד מסודר בבית ספר בגיל מוקדם והתחלתי ללמוד באוניברסיטה."

 

"בת כמה את? אם מותר לשאול" שאל אבי

 

"תשע-עשרה"

 

"ומתי עזבת את בית הספר?"

"בערך בגיל חמש עשרה. זה היה שיעמום מוחלט. אובחנתי כמחוננת הרבה קודם לכן, אז איפשרו לי ללמוד לבחינות הגמר של התיכון לבד."

 

"ועברת אותן?"

 

"כן. כבר באותה שנה. לא היה טעם להתעכב עם זה, וללמוד אני אוהבת. אני כל הזמן לומדת."

 

אליענה אמרה זאת כאילו שלהשלים בחינות בגרות בגיל חמש עשרה הוא לא יותר מטרדה שולית. אך אני לא יכולתי שלא להעריך את ההישג. גם אני הייתי מחונן. אבל הכישרון שלי היה אך ורק למתמטיקה ולשכנותיה. לא היה שום סיכוי שאצליח ללמוד מקצועות כמו היסטוריה או ספרות בכוחות עצמי.

 

"ומאיפה המבטא שלך?" שאל אבי, מסוקרן יותר ויותר.

 

"צרפת. אני גרה שם רוב הזמן."

 

[כאן היו מספר שאלות נוספות בנוגע למשפחתה של אליענה עליהן אדלג] 

 

"ומה עשית מגיל שש עשרה ועד עכשיו?" שאלה אמי. ניכר היה שמה שאליענה כבר אמרה, הספיק לאמי לקבוע שיש כאן כלה עתידית ראויה עבורי.

 

"אני לומדת פילוסופיה בסורבון. אני כבר בסוף התואר. אבל גם את זה אני עושה בעיקר בהתכתבות. לקרוא ולכתוב אני יכולה לעשות ללא גבול. אבל השיעורים בכיתה משעממים אותי."

 

(אז זה מה שהיא כותבת במחברותיה בחדרה, חשבתי לעצמי).

 

השתררה דממה. אליענה אולי חשה שהיה משהו מתנשא בתשובותיה מבחינת אמי, אז היא קמה ממיטתי ובלבביות קראה:

 

"ספי, אנחנו מארחים איומים. לא הצענו להורים שלך דבר. מה תשתו?" ומיד אלי, "בוא ועזור לי ספי, אתה הרי לא עד כדי כך חולה!" משפט אחרון זה נאמר במין נזיפה משועשעת שהעלתה חיוך אפילו על פני אמי.

 

"תה. לשנינו בבקשה." אמרה אמי, בעוד אני פוסע אחרי אליענה למטבחון, שבביקתה שלי היה מופרד משאר החלל באמצעות קיר חלקי.

 

אליענה מילאה מים בקומקום והפעילה אותו. לרגע עמדנו שנינו בחלל הקטן, מוסתרים על ידי המחיצה מהורי. או אז:

 

נקישת אצבעות.

 

הבטתי באליענה מזועזע. הרי לא יכול להיות שעכשיו ... קרוב כל כך להורי...

 

אליענה הישירה אלי מבט יציב. תוך שבריר שניה החלטתי את מה שהחלטתי – את מה שהיא כבר ידעה שאחליט. כרעתי על שמונה אל מולה, מצחי במרחק שלושים סנטימטרים מקצה נעלה המושטת קדימה.

 

היה לי ברור, כמובן, שאני מסכן את הכל. לו אמי תחליט לעבור לצד המטבחון, אחשף במצב המבזה הזה, ואעדיף למות לפני שאנסה להסבירו.

 

לאורך השניות הללו, אליענה המשיכה להתנהג בטבעיות גמורה. ראשה הציץ לצד מחיצת הקיר אל הורי שבסלון:

 

"סוכר?"

 

"כפית לי ושתיים לו בבקשה" השיבה אמי.

 

הדקה הבאה נמשכה כמו נצח -- אליענה נעה מעלי ומכינה את התה, בעוד אני רובץ בחרדה למרגלותיה בכותונת שינה רוויית זיעה.

 

חזרנו יחד לחדר, והתכוונתי לטפס חזרה למיטתי. אמי עצרה אותי:

 

"ספי, אולי תתקלח ותחליף פיג'מה? מילא אנחנו, אבל אתה לא יכול להיות כך ליד אליענה." רציתי להתמרד. הרי הייתי מאוהב באליענה, והמשפטים המיילדים הללו של אמי—השימוש שלה במלה 'פיג'מה'—עקצו אותי. למרות שלא רציתי לעזוב, חושש מכיוון השיחה שאולי יתפתח בהעדרי, לא ממש הייתה לי בררה. שלפתי מהארון כותונת נקייה, נכנסתי למקלחת, וניסיתי לסיימה מהר ככל שאפשר.

 

כשחזרתי, מצאתי את אליענה ואבי שקועים בשיחה פילוסופית. לא הופתעתי. אבי למד קצת פילוסופיה בצעירותו, ואהב לדבר על סוגיות מופשטות, אולי יותר מכל אדם אחר שהכרתי.

 

הם שוחחו על עבודת מחקר שאליענה כותבת. הנושא: סימון דה בובואר ופמיניזם. בהתחלה לא ממש הקשבתי, עסוק יותר בצרוף המקרים המבעית הזה, בו נערה שלפני שבוע ליקקתי את אסלתה, מנהלת שיחה אינטלקטואלית עם אבי. גם לא יכולתי להחמיץ את הנימה האחרת שהייתה לאליענה כשהיא דיברה על פילוסופיה: מין חיתוך דיבור חד כתער, בטוח, ומהיר. גם אבי וגם אני אנשים שיש מי שיגדיר כחריפים. אבל הקצב של אליענה היה מסחרר.

 

רק אז התחלתי להקשיב לתוכן של הדברים, והבנתי שאסור לי לפספס אף מלה.

 

גם היום, שלושים שנה אחרי כל זה, אני מסוגל לשחזר כמעט מלה במלה את דבריה:

 

"דה בובואר טוענת שהתרבות הפטריארכלית בנתה נשים כמו שבונים מכונות. נשים למדו מה להרגיש, מה לומר, ועד כמה ומתי להנות. אבל נשים נבנו כך שכל אלו צומדו למה שמזיק להן. נשים למדו להפוך את עצמן לחפצים עבור גברים, ולחוות סיפוק או אפילו הנאה ברגעים הברורים ביותר בהם הן נמחקות. דה בובואר אומרת שהתרבות בנתה מכונה שמחפשת בעצמה את הרגעים בהם פוגעים בה ומשפילים אותה, וחווה את הרגעים הללו בתור אהבה."

 

אבי התבונן בה מהורהר, ואמר:

 

"אולי יש בזה משהו, אבל זה קצת גורף, את לא חושבת?"

 

אליענה  שיגרה אליו חיוך צחור:

 

"אתה אומר בדיוק מה שאמר המרצה שלי. הוא חושב שמוגזם להאמין שאנשים מסוגלים לפגוע בעצמם באופן כזה." היא עצרה. "לכן אני כותבת את המחקר שלי"

 

"ומה, בעצם, את מנסה לטעון?" שאל אבי

 

"אני מנסה להראות שאפשר לבחור אדם כמעט באקראי, ובאמצעות מניפולציות רגשיות לא מתוחכמות מדי, להוביל אותו בדיוק למצב שדה-בובואר מתארת: השפלה שהופכת עבורו לצורך בסיסי. כמו אוויר."

 

מתקפת שיעול שלי עצרה את המשך השיחה בשלב הזה. כנראה שאפתי את התה הרותח. משתנק במיטה, נאבקתי לנשום. מוחי מוצף בתובנה שאליענה חלקה עמי זה עתה דרך אבי: כל מה שאני עבורה הוא חומר גלם למחקר פילוסופי! אני בעצם חולדת המעבדה שלה, חולדה שהיא אספה במקרה בגלל שהיא סברה שחולדה זו עשויה להתאים למחקר שלה.

 

כששיעולי שכח קמעה, אליענה פנתה אלי ואמרה: "תראה, ספי, מה עוללת למצעים הנקיים שהאמא המסורה שלך בדיוק החליפה" (היא התכוונה לכתמי התה שפרץ השיעול שלי יצר). וכאילו שהיא ממשיכה את אותו משפט, היא פנתה לאבי והמשיכה:

 

"אם אצליח להראות שניתן לעשות זאת לאדם בודד, המרצה שלי יהיה חייב להודות שקביעותיה של דה בובואר אינן מופרכות."

 

אבי הנהן. הרהיטות הקולחת של אליענה ללא ספק הקסימה אותו.

 

"אני מבין." אמר, אבל לאחר מעט מחשבה הוסיף, "תראי, יש אנשים כאלה" (כאן היה נדמה לי שהוא מסמיק מעט ומהסס להמשיך). "אהה ... יש ספר אחד בשם 'ונוס בפרווה' שמתאר – "

 

"קראתי על סוורין וואנדה," קטעה אותו אליענה, "ואפילו כתבתי עליהם מחקר קודם. אבל אני לא מחפשת אנשים שנהנים מכך שמכים ומשפילים אותם. אחד כזה לא מוכיח את מה שאני מחפשת. להפך: אני צריכה להראות שאפשר לקחת אדם רגיל לגמרי וללוש אותו למצב אליו מגיע סוורין. אבל לא בגלל שהוא רוצה בכך מלכתחילה."

 

החדר הסתחרר סביבי. הייתי רגעים לפני אובדן הכרה.

 

"הבנתי" אמר אבי. "אבל אי אפשר לבצע מחקר כזה. אף אחד לא ירשה לך."

 

"אני מסכימה אתך שקיים קושי מתודולוגי" [ממש כך אמרה, 'קושי מתודולוגי'] "אבל בדיוק בנקודה זו ספי מנסה לעזור לי."

 

"ספי?" נכנסה אמי לשיחה. "מה לספי ולפילוסופיה?"

 

"יש כל מיני סיבות להתעניין במשהו. השיב לה אבי במין קריצה. "בכל מקרה, אנחנו חייבים להתחיל את הנסיעה בחזרה... ראינו בעצמנו שהוא לא גוסס לו כאן, ואפילו יש מי ששומרת עליו" את המשפט האחרון הזה הפנה לאליענה, שחייכה אליו בחזרה במין תודה חסודה – ממש כמו אחות גדולה ומסורה.

 

הורי קמו, מלמלו עוד משהו, ותוך שתי דקות היו מחוץ לבקתה, עושים את דרכם למכונית. אליענה ואני עמדנו במבואה, ונפנפנו אליהם לשלום.

 

כשהורי החלו להתרחק, אליענה נקשה באצבעותיה.

 

כרעתי מיד על שמונה מולה, מצחי קרוב לחרטום נעלה, שפנתה הצידה לכיווני.

 

הגדר הנמוכה של המבואה הסתירה אותי מהורי, שכנראה הסתובבו לכיווננו פעם אחרונה, שכן אליענה נופפה אליהם שוב בחיוך וקראה:

 

"להתראות אדון ויטס. להתראות גברת ויטס". כך היא המשיכה לעמוד עד שנשמע צליל התנעת היגואר וקולה של המכונית המתרחקת.

 

בלי מלים אליענה סבה ונכנסה לבקתה שלי.

 

נקישה.

 

מיהרתי לחדר וכרעתי מולה. היא הביטה סביבה בחדר, וניגשה לשולחן שלי. היא הרימה מספר ספרים, ודפדפה בקלסר המתמטיקה שלי. או אז מה שיגורתי בא לי: היא גילתה את זה. שמעתי אותה פולטת שחוק קל, וכשהרמתי את מבטי ראיתי שהיא אוחזת בדפים עליהם כתבתי מאות פעמים את שמה. הסמקתי והשפלתי מבט.

 

"אל תתבייש. C'est trop gentil. זה מתוק." אמרה (לא הצלחתי לדעת מה גורם לה לפעמים לחזור לצרפתית איתי).

 

ואז, עבר בה רעיון:

 

"חכה. מגיעה לך מתנה!" אמרה ויצאה מהבקתה במהירות, ניגשת להביא משהו מחדרה. המתנתי בצייתנות במשך מספר דקות. בזמן זה מבטי נע בחדר. הבחנתי שאליענה לא נגעה בתה שמזגה לעצמה. כאילו שמבחינתה, מגע שפתיה עם ספל שאולי נגע בשפתי, יטמא אותה באופן כלשהו.

 

הדלת נפתחה ואליענה שוב הייתה מעלי.

 

"הבאתי לך משהו יקר לי, ואני מבקשת שתשמור אותו, ושתניח אותו במקום בולט. אתה מבין?"

 

הצמדתי את מצחי לרצפה. מאשר.

 

כשהרמתי את ראשי, אליענה בדיוק התרוממה חזרה לעמידה. "המתנה" כבר הייתה על הארץ מולי, בין עיני לבין נעליה של אליענה שניצבה מעלי מחייכת, ידיה על מתניה. היה זה תצלום ממוסגר, שניצב שעון על רגלית זעירה.

 

המסגרת  הייתה קרובה מדי אלי, כך שלא הצלחתי לפענח את מה שאני רואה. אליענה רכנה שוב קדימה, ובעדינות הרחיקה מעט את התצלום, טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה, עד שהיבבה שבקעה מגרוני הסגירה לה שאני מבין את שאני רואה.

 

היה זה צילום שלהם. שלה ושלו. מאוהבים. אליענה ומי שללא ספק היה ז'אן פול, חבוקים יחד בים, על רקע שמש שוקעת. גבם לגלים, לבושים בגדי ים. ידו של ז'אן פול על כתפה, משתלשת מטה אל עבר ידה שמשתלבת באצבעותיו. צווארה שלוח אליו. ראשו נוטה כלפיה. הרגע המתוק, הרגע שלפני הנשיקה.

 

העווית שחלפה בגופי הייתה כבר מוכרת לי. ידעתי מה מגיע. ללא הועיל ניסיתי לעצור את הדמעות שפרצו מתוכי וזלגו למטה.

 

"Oh, pauvre bebe! pauvre cheri""

 

קראה אליענה בקול בו מנחמים זאטוט. היא התכופפה קדימה, הסיטה מעט לאחור את התמונה כדי שלא תוכתם מדמעותיי, אבל כך שעדיין אוכל לראותה. אז, בדיוק כמו באותו ערב, היא חלצה את כף רגלה מנעל הסירה הירוקה, ומיקמה אותה אל מתחת לטפטוף הדמעות שזלגו מפני הנער השבור שהתייפח למרגלותיה.

 

"Pauvre bebe, pauvre bebe"