בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (7)

הבכי שלי נמשך הרבה אחרי שאליענה עזבה. גם כשכבר טיפסתי חזרה למיטתי והתכסיתי עד מעל הראש, גלי התייפחות לא פסקו. בכי היה זר לי – לא זכרתי את הפעם האחרונה בה בכיתי. והנה, תוך יומיים, אליענה גורמת לי לייבב כמו תינוק.

בחושך שמתחת לשמיכה, צף שוב הקול הבריא, הנבון, ותבע ממני לנתק מגע לאלתר מנערה הרסנית זו. מה ששמעתי קודם לכן אודות המחקר שהיא עורכת—בעצם עלי!—היה מצמרר בכל קנה מידה. המידע הזה גם תאם את התנהלותה. בדיעבד, היא באמת צפתה בי. האופן בו דאגה כל כך להימנע מכל מגע איתי, נראתה פתאום כמו החלטה של חוקרת זהירה, שמנסה להימנע מהטיות, ומקפידה על ממצאים אובייקטיבים ברי-תיעוד. אולם לא יכולתי להחמיץ גם גוון אחר – אכזריות שלא הייתה קשורה כלל למחקרה. חשבתי, למשל, שלגרום לי לבכות אולי קשור למחקר שלה, אבל להושיט את כף רגלה כך שהדמעות ינשרו עליה, היא תוספת שלה, תוספת שאינה קשורה למטרותיה האינטלקטואליות, ומגיחה ממקומות אפלים יותר אצלה.

כך או כך, ברור היה לי שאני נמחק במהירות אדירה. הקול הבריא דרש ממני לעזוב את החווה מיד באמתלא כלשהי.

זה לא בדיוק עזר. הרס עצמי פועל בדרכים פתלתלות. אל מול הקול הבריא, לא התייצב קול נגדי. לא היה בי מין פולמוס "בעד ונגד", בו אל מול התמוססותה של אישיותי מתייצבת אהבתי לאליענה. הרי כך מתלבט אדם בריא. אבל כשאתה מכור, המחשבה פועלת אחרת. אל מול הקול השפוי לא עמד דבר. כן, שמעתי מה נכון לעשות, ידעתי מה נכון לעשות. אבל אז המחשבה הזו, הכל כך ברורה, פשוט התפוגגה. חדלתי לחשוב. במקום זאת פשה בי מין ריק. נרדמתי.

תוך מספר שעות הקצתי מסיוט. חלמתי שאני בחדרי שבבית הורי, כשלפתע הבחנתי שהמרווחים שבין המרצפות מתרחבים והרצפה מתחילה לשקוע. ברחתי לחדר אחר, אבל כל רצפה יציבה שהגעתי אליה החלה לקרוס מיד. בחלום ידעתי גם שאני לא נמלט מבית מתמוטט גרידא, אלא שמשהו איום ונורא נמצא מתחת למרצפות וממתין לי...

התעוררתי מזיע. גם מהסיוט, וגם מכך שקדחתי (עדיין היה לי חום גבוה באותו יום, ושלשלתי לפחות פעמיים). הדממה שבבקתה איכשהו הרגיעה אותי. אור בין-הערביים החלבי שחדר מבעד לחלון צבע את תוך החדר בגוונים דהויים. התבוננתי בחפצים הדוממים מסביבי, שהיו עדים לביזיוני: המקרר, הארון, הדלת, הווילון – כולם נדמו כאילו הם נמנעים בנימוס מלהתבונן בי.

הייתה עורמה במבטי בחדר – שכן עיני שלי לא נדדו באקראי. היה שם חפץ אחד שניסיתי בכל מאודי לא לראותו. אבל כאילו מגנט-מבטים משוכלל מוצפן בתוכו ומושך אותי לכיוונו שוב ושוב, עד שלא יכולתי להימנע ממנו. התצלום.

"שים אותו במקום בולט" ביקשה אליענה לפני מספר שעות.

וכך עשיתי. בארונית הסמוכה למיטתי. לא פחות. זר שהיה נכנס לחדר והיה מביט בצילום המתקתק של אליענה וז'אן פול מחובקים על רקע שקיעה בחוף כלשהו, היה משוכנע שמדובר בחברה שלי. שלי!

נלחם בפרץ דמעות נוסף שמאיים להגיח, התעקשתי להמשיך ולהתבונן בתמונה המכאיבה.

לפחות הייתה לי שהות להביט בז'אן פול.

לא, הוא לא היה גברבר שרירי ושזוף. להפך. הופתעתי מחיוורון עורו, מרזונו, ומשפתיו, שכאילו נועדו להיות חלק מפנים גדולים יותר. תלתליו השחורים, ריסיו הארוכים ועיניו, שנראו כמעט מאופרות, שידרו עדינות. אפילו נשיות.

זה הנער בו אליענה מאוהבת. אליו היא שולחת את שפתיה בתצלום. הוא זה שרשאי לחבק אותה. לנשק את שפתיה. להצחיק אותה בטלפון. לפסוע לצידה ליד הים בשילוב אצבעות. להכיר את הוריה, וחבריה. לדבר איתה על ספרים, או סרטים, או הצגות. הוא זה שיודע מה מענג אותה. שיקים איתה משפחה. שיבנה איתה בית.

את כל אלה דמיינתי – הגעתי עד לרמת הליכות הערב המשותפות שלהם לעת זיקנה עם כלבם...

העינוי העצמי הזה אליו שקעתי הופר בגלל קול צעדים מכיוון המפתן. הדלת נפתחה.

היא.

*

היא הייתה לבושה לרכיבת הערב שלה: מכנסיים ארוכים צחורים, מגפי רכיבה, חולצה לבנה, אפודה שחורה רכוסה על בטנה. "זנב הסוס" שלה השתרבב מחלקו העורפי של כובע הרכיבה השחור על ראשה. כפות ידיה היו נתונות בכפפות רכיבה לבנות. על כתפיה היא נשאה תיק גב קטן.

הסתכלנו זה בזו. היא המתינה לרגע, כאילו מאפשרת לי, אם אבחר בכך, לשלוח אותה עכשיו לכל הרוחות. אבל כשהשפלתי את מבטי, היא ניגשה למיטתי, והתיישבה על המזרון לצידי. ריחה הגיע אלי שבריר שניה אחר כך – לא בושם, וגם לא רק סבון, אלא מעיין פריחת הדרים...

היא השילה את תיק הגב שלה, ושלפה מתוכו קופסת פלסטיק וכף. בשלב הזה היא הבחינה בחיוך בתצלום שלה ושל ז'אן פול ליד מיטתי.

"עברתי בחדר האוכל כדי להביא לך ארוחת ערב" אמרה. היא פתחה את הקופסא, ובאמצעות הכף ערבבה מעט את תבשיל הקטניות שיצקו לה שם עבורי.

התבוננתי בה בחשד. האם זו חמלה או עינוי חדש שדמיונה האפל המציא במיוחד עבורי בשעות האחרונות? הכפפות (זה כבר היה ברור לי), נועדו כדי לגונן עליה מפני מגע מקרי לא רצוי בי.

אליענה קרבה אלי כף גדושה.

התיישבתי צמוד לקיר, שעון על הכרית. פערתי את פי. המתנתי. נער חולה שסועדים אותו.

אבל אז הבחנתי שהכף ממוקמת מעט לפני.

"קח" אמרה אליענה

שלחתי את צווארי קדימה. הגעתי אל הכף. אכלתי. התבוננתי בה. לא יודע מה יגיע.  

אליענה ערמה כף נוספת. היא קרבה אותה לפני, אבל הפעם הכף עצרה באמצע הדרך בינה לביני.

"קח"

אימצתי את צווארי. הגעתי עד הכף. אכלתי.

הכף השלישית כבר לא עצרה מולי אלא לצידי, מעט מעל התמונה המייסרת.

"קח"

התגברתי על ההתפתלות שנדרשה כדי להגיע לאוכל.

משהו בתרגיל הזה שעשע את אליענה. הכף הרביעית כבר החלה לנוע במעיין שמיניות רכות מולי. ראשי נע בתואם עם הכף. יכולתי לנסות ולאכול רק על פי הנחייתה, זה היה ברור. הכף חדלה מנוע.

"קח"

כל "קח" כזה הפך חרישי יותר ויותר. היא לא בדיוק לחשה, אבל המלה נאמרה כל פעם מעט יותר בחולשה – עד שבסוף שמעתי כמעט רק את ה-'ק'.

הנימה הייתה משועשעת, ילדית. זו לא הייתה היפנוזה, אבל מבטי הפך מזוגג.

"ספי?", אמרה בעדינות, "ספי?"

ניערתי עצמי מהערפול אליו שקעתי. הפנים היפהפיות הללו, שהיו סמוכות כל כך אל פני, ולראשונה מבטאות בדאגה את שמי, מוססו אותי. נשמתי את הבל פיה. היא אומרת 'ספי'! שיניה מתחברות כדי לבטא 'ס'. שפתיה מתהדקות סביב ה-'פ'. עד היום כשמישהו שואל אותי אם אי פעם הייתי פעם מאושר, עולה בי הרגע ההוא, וזאת על אף כל מה שבא לפניו ועוד יבוא אחריו...

"קח" אמרה בחיוך – מסתבר ששכחתי לנסות לאכול. 

"קירקה" אמרה תוך כדי ניסיוני להגיע לכף. "זה מזכיר לי את קירקה"

התבוננתי בה. לועס. לא מבין.

"קירקה? 'האודיסאה'? הומרוס?"

אין תגובה

"אתה לא מכיר את הסיפור? רוצה שאספר לך? זה גם סיפור יפה, וגם היה לי ויכוח אודותיו עם פרופסור בסורבון. אספר לך. אתה תאהב אותו, ספי."

הבטתי בה מאוהב – לא ממש יודע איך לעכל את אשד המלים ששיגרה לכיווני. ממתי היא מדברת איתי בכלל? אבל כל 'ספי' שלה צנח בתוכי כמו קוביית סוכר. כל מה שרציתי ובכל מאודי, הוא שהרגע הזה ימשך.

*

[מאמר מוסגר בנוגע למה שמיד תקראו: שנים רבות אחרי אותו הקיץ, יצא לי לגמרי במקרה לשמוע עדות מצד שלישי, ממישהו שנכח בסורבון באותו שיעור בו אליענה התווכחה עם הפרופסור ההוא. הנושא עלה בארוחת ערב שהזמנתי אליה אורח עסקי מאירופה. דברנו על ההבחנה בין סתם כישרון לגאונות. אליענה הייתה הדוגמה שאורחי שלף:

"כל המחזור שלנו בסורבון ידע שמסתובבת ביננו 'נערת פלא' בת שש-עשרה שהתקבלה ללימודים בתנאים מיוחדים. אבל עד אותו שיעור, לא ידענו מי היא, ומאותו שיעור, כבר לא היה אחד שלא ידע."

אורחי עצר לרגע, מנסה להיזכר במה שארע במדויק.

"הפרופסור הסביר משהו על קירקה של הומרוס. ואז קטעה אותו הנערה, בלי להצביע" (כמה לא מפתיע, חשבתי לעצמי). "היא פשוט קבעה שמה שהוא אומר כנראה לא נכון."

 (כאן האורח סיפר לי על מה הם התווכחו—את התוכן תשמעו מיד באופן בו אני שמעתי אותו ממנה).

"האולם היה מלא מפה לפה, והיא פשוט קרעה את הפרופסור ההמום לגזרים." הוא צחק. "מה שהיה מדהים הוא שכל אחד אחר במצב הזה היה חוגג את נצחונו. אבל ההתנצחות עצמה לא עניינה אותה. היא דיברה כאילו לעצמה, מסבירה לעצמה מדוע לא יכול להיות שהפרופסור צודק."

 "ומה עשה הפרופסור?" שאלתי אותו.

"זה היה השיא" אמר בן שיחי בחיוך. "הפרופסור דפק על השולחן סמוק מזעם, ואמר: 'אבל לא כך כתב הומרוס!' היה שקט מוחלט כי אף פעם לא ראינו את הפרופסור רותח כל כך. אבל את הילדונת הזו כל זה לא ממש הרשים, והיא מיד אמרה: 'אבל אולי כך הוא אמור היה לכתוב'"

אורחי צחק וחזר על המשפט הזה מספר פעמים, מדגיש את 'אמור היה'. הדוגמא שלו לגאונות. "היא די נעלמה אחר כך מההרצאות, ולא ראינו אותה יותר". הוא הוסיף. (זה בסדר, חשבתי לעצמי, אני כן...).]

*

"קח" אמרה אליענה, והחלה לספר.

"קירקה הייתה מכשפה יפהפייה שחיה על אי בודד. גברים היו מגיעים לאי, ומתאהבים בה. כשזה היה קורה, הם היו הופכים לחזירים. היו באי עשרות, אפילו מאות חזירים. קח."

מבטי המעורפל המשיך לעקוב אחרי הכף הנעה בשמיניות, כשאני מנסה להקשיב לסיפור אבל שוקע לשכרון חושים בגלל קולה החרישי. הפכתי למעין פעוט שמספרים לו סיפורי אגדות ומערסלים אותו לשינה...

"כשהפרופסור סיפר לנו את זה בסורבון, הוא התבדח איתנו ואמר: 'תארו לעצמכם שקירקה נכנסת לכאן, והוקוס פוקוס, כולכם הופכים לחזירים!' אמר, וצחק. אז הצבעתי ואמרתי שלא יכול להיות שכך זה התרחש. המטפמורפוז –לא! איך אומרים בעברית? – התמורה, כן התמורה, חייבת להיות הדרגתית. הפרופסור הביט בי משועשע, ואמר שאין לכך עדות ביצירה. קח."

בלעתי. מקשיב לה מוקסם. אנא אל תפסיקי לדבר לעולם.

"עניתי לפרופסור שאם הוא צודק, אז מבחינת הסיפור, אין טעם שיהיו באי חזירים רבים כל כך. מספיק שנדע שהיא הפכה מאהב אחד לחזיר. לא צריך מאות. אז הפרופסור השיב: 'העובדה שזה חזר הרבה פעמים, ממחיש את כוחה הרב של קירקה'. בדיוק בגלל זה, אמרתי לפרופסור, חייב להיות שהתמורה היא הדרגתית. קח".

למרות שלא הייתי בהכרה מלאה, התחלתי לחשוד שמשהו מכל העניין הזה עם קירקה קשור אלי.

"תחשוב על שתי אפשרויות," אמרתי לפרופסור, "ותגיד באיזו מהן קירקה חזקה יותר. באפשרות הראשונה כל מאהב הוא רגע אחד אדם, וברגע הבא חזיר. באפשרות השנייה, המאהבים מצויים בכל מיני שלבי מעבר: יש כאלה עם פרסה או שתיים, יש כאלה שהם בעלי זנב מסולסל, ויש כאלה שהם כבר חזירים גמורים. המאהבים הצעירים בעצם צופים קדימה, רואים בברור את גורלם, אבל לא נוטשים. זאת למרות שסירות מגיעות ועוזבות את האי כל יום, ואין מי שמונע מהם לעזוב. עכשיו תגיד בעצמך: באיזו אפשרות קירקה חזקה יותר?" שאלתי את הפרופסור. קח"

["מט סנדלרים" צחק בן שיחי כשתיאר לי עשרות שנים אחר כך את הרגע הזה מנקודת מבטה של הכיתה. "אחת. שתיים. שלוש. המקבילה האינטלקטואלית למט סנדלרים"]

"אתה מסכים איתי ספי?"

הנהנתי. רק שתמשיך לדבר אלי... אסכים לכל אם היא תאמר כך את שמי...

"תדמיין, למשל, שאתה אחד מהמאהבים הללו. נגיד שאתה בתחילת התהליך של השינוי: יש לך כבר פרסות על הידיים, אפך פחוס, אתה מסוגל עדיין לדבר, אבל השפתיים שלך מבטאות רק מלים בודדות. בכל בוקר אתה מלווה את קירקה כשהיא יוצאת אל הדיר לטפל בחזירים הבוגרים יותר. משליכה אליהם מזון, ובועטת אותם החוצה אל המרעה."

היא כבר לא דיברה על אותו פרופסור. כבר לא היינו בסורבון. מה שהגיע עכשיו היה מופנה אלי.

"ואחת לכמה ימים, קירקה בוחרת חזיר בוגר במיוחד, שצווח ומתנגד אבל מושלך אל מחוץ למכלאה. או אז קירקה היפה, רכובה על אחד מסוסיה ומלווה במאהביה שעדיין מסוגלים לצעוד על שתיים, יוצאת לצוד את החזיר האומלל. קח"

הכף שוב הייתה סמוכה לתצלום, ובזווית עיני המעורפלת ראיתי שוב את אליענה וז'אן פול מחייכים אלי.

"תחילה החזיר לא מנסה להימלט, אלא מתחנן לנסות ולחזור למכלאה – הוא הרי ראה פעמים רבות את מה שיתרחש מיד. הוא יודע שלא יוכל לברוח. אבל קולות התופים ושאון חצוצרות הציידים מבעיתים את מוחו החייתי. רק אז, כשהוא באמת מנסה לברוח, הצייד מתחיל. קח".

לקחתי. צמרמורות פחד מרעידות אותי. אליענה דיברה אלי, אבל היא הייתה לגמרי במקום אחר, דמיונה מציב אותה על איזה אי יווני בו היא צופה באירועים.

"קירקה משלחת בחזיר חץ אחרי חץ מקשתה. הוא נמלט. מסתתר. נמלט שוב. אבל בסופו של דבר, חץ פוגע בירכו. הוא מסוגל עדיין לברוח, אבל עכשיו הוא אטי הרבה יותר, והדם שהוא מאבד חושף את מחבואו פעם אחר פעם. חץ נוסף פוגע בגבו. כעת נאקות הכאב שלו לא מאפשרות לו להסתתר כלל. עד שחץ נוסף פוגע בצווארו. קח. ספי? קח"

בלעתי. התבוננתי בה. ראיתי את השטן.

"ואז קירקה מתקרבת על סוסה אל החזיר הגוסס. לעיתים היא מניחה לו לנפוח את נשמותיו האחרונות על הארץ אל מולה. לפעמים היא יורדת מסוסה, ובאמצעות פגיון קטן ובתנועה מיומנת, ממיתה את החיה האומללה. אבל בין אם היא על סוסה מעליו, או על הארץ לידו, היא תמיד תחפש להביט בעיניו של החזיר. אתה יודע למה?"

לא ניסיתי להגיב

"משום שברגעי גסיסתו, מאחורי מבטה העמום של החיה, חוזר פתאום מבטו של המאהב – אותו אחד שפעם, לפני עידן ועידנים, היה בן של מישהו, חבר של מישהו, אדם שידע להצחיק או לספר סיפורים. קח."

בלעתי. הרחתי את נשימתה של אליענה עלי. שוב רעדתי.

"ובזמן שקירקה מנקה בשתי תנועות מהירות את הפגיון שלה מדמו של החזיר על פרוותו, מלוויה פונים למשימה שידועה להם מכבר. הם עושים זאת במסירות אבל גם באימה. ברור לכולם שהם גם משרתים אותה, אבל גם צופים קדימה אל גורלם. הם פושטים את עורו של החזיר כדי להתקין מפרוותו שטיח שיתווסף למאות השטיחים בארמונה. חלקי הגוף הגסים—עצמות, פרסות— ישמשו מזון לחזירים הבוגרים. את החלקים המובחרים של החיה הם צולים. הנתחים הללו יוגשו לקירקה באותו ערב, כשמאהביה פורסים ומגישים לפיה הענוג את הבשר הצלוי."

"קח"