בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (8)

 

 

"Pauvre bebe!" קראה אליענה, מישירה אלי מבט בהיר. "אתה לגמרי מבועת! מה הפחיד אותך כל כך ילדון מתוק? זה היה רק סיפור."

 

'ילדון מתוק' – כך היא קראה לי, בנימה בה מרגיעים פעוט שנבהל מסרט מצויר. כל נער בן שש עשרה היה נעלב אם מישהו היה פונה אליו כך, לא כל שכן מישהי, ולבטח לא מישהי בה הוא מאוהב נואשות, ונאבק להישאר גבר בעיניה.

 

"אל תפחד, אני אשמור עליך." – אם מספרים לכם שתזהו את השטן לפי זנבו הקלשוני, רגלי תיש וריח גופריתי, תדעו שזה שקר: לשטן יש פני מלאך, קול רך ואימהי, וריח פרדסים.

 

"ספי?" היא פנתה אלי במבט מפציר.

 

הבטתי בה. ממתין לבאות.

 

"באתי קודם כשההורים שלך ביקרו אותך, כי היה חשוב לי שתדע על המחקר שלי. אני לא רוצה שיהיו ביננו סודות. אני לא רוצה שתיפגע."

 

('ממש', חשבתי לעצמי, 'האמא תרזה, ואני פשוט לא שמתי לב')

 

אתה מבין?"

 

שתקתי.

 

"אה... מותר לך לעשות 'כן' או 'לא' עם הראש, לא חייבים את הרצפה" חייכה, מוותרת בחמלה (מבחינתה) על הכללים שהציבה בעצמה  -- כל הזמן הזה היינו עדיין על המיטה, אני שכוב, וגבי מורם על כרית, והיא לידי בלבוש הרכיבה שלה, שכן היא עדיין הייתה בדרכה לרכיבת הערב שלה.

 

"אתה מבין?" חזרה

 

הנהנתי.

 

"אני חושבת שאתה... שאתה אולי מאוהב בי."

 

"זה נכון?" היא שאלה בזהירות, כאילו שהתשובה לא ברורה לה

 

התבוננתי בה. עיני משיבות לה את מה שהיא ידעה היטב.

 

"אבל אתה מבין ש... ש... אף פעם לא נהיה יחד. נכון?"

 

שתקתי.

 

"אף פעם לא נהיה יחד ספי. חשוב שתבין זאת. גם אם ז'אן פול ימות, אני לעולם לא אהיה איתך."

 

היא המתינה.

 

 "זה ברור לך?" שאלה, זאת כאילו השתתפה בכנות בצערי.

 

נדתי בראשי. שפתי רועדות

 

"אני רוצה שתגיד את המלים 'אליענה אוהבת את ז'אן פול'"

 

היא המתינה. פי נפתח ונסגר כמו דג ששלפו אותו מהים ברגעיו האחרונים.

 

"אליענה..." אמרה מסייעת לי לבטא את המשפט האיום

 

"אליענה.." מלמלתי מתקשה

 

"אוהבת..." המשיכה, מעודדת מהצלחתה

 

"אוהבת..." אמרתי, מרגיש את לחץ הדמעות המתחילות להיווצר שוב בתעלותיהן

 

"את ז'אן פול!  סיימה אליענה.

 

הססתי.

 

"את ז'אן פול!" חזרה

 

"את ז'אן פול" גנחתי.

 

"אתה רואה? זה קל!" שמחה. "עכשיו ברצף: 'אליענה אוהבת את ז'אן פול' "

 

זו הייתה הפעם הראשונה בה חשבתי על הוריה. מאיזה זיווג של בני אדם נוצר משהו כזה?

 

לקחתי אוויר.

 

"אליענה אוהבת את ז'אן פול" אמרתי ברצף.

 

"יופי. C'est bon" שיבחה אותי. "אני משאירה את התמונה של ז'אן פול ושלי לידך, כדי שתזכור זאת."

 

היא התבוננה בתמונה שבארונית שלי, הסמוכה למיטה עליה עדיין שכבתי. היא הרימה את המסגרת אליה, ובעצימת עיניים, נישקה את ז'אן פול. היא הניחה את המסגרת לרגע על ירכה, כך שמכנסי הרכיבה הצחורים שלה היוו מעין רקע לתצלום. לבסוף הציבה את התמונה בזהירות בחזרה.

 

אולי בגלל המחשבה על ז'אן פול, מחשבה עברה בה. גביניה התכווצו, והיא אמרה:

 

"אבל אני לא רוצה שתשנא את ז'אן פול."

 

לא הבנתי

 

"אתה בטח שונא אותו, ומייחל לו דברים רעים. אתה צריך לאהוב אותו."

 

עיני נפערו

 

"לא" שחקה אלי, "לא כמו שאתה אוהב אותי bien sur, אבל אני רוצה שתאהב אותו כמו אח, או חבר טוב."

 

היא ניסתה לסייע לי להפנים את זה:

 

"תראה, אם אתה אוהב אותי, ורוצה שיהיה לי טוב ושאהיה מאושרת ושמחה, ואם אני אוהבת את ז'אן פול והוא זה שהופך אותי למאושרת ושמחה, אתה צריך לאהוב גם אותו."

 

היא עצרה והביטה בי לראות אם עקבתי אחרי ההיקש.

 

 "זה לוגיקה, ואתה טוב בלוגיקה. לא?"

 

('לוגיקה מהגיהינום' חשבתי). הנהנתי

 

"ואם אתה לא אוהב אותו, אז בעצם ... אתה גם לא ממש אוהב אותי. נכון?"

 

"ספי?" שאלה, משלא עניתי לה

 

"ספי? אני לא צודקת?"

 

ואז הן שוב באו. הדמעות הארורות הללו (שתבינו, אני לא בכיין. לא בכיתי מאז שהייתי פעוט, וחוץ מאותו קיץ, בכיתי בחיי אולי פעמיים. אבל באותו קיץ בכיתי, ובכיתי, ובכיתי.)

 

"מה את רוצה? מה את רוצה ממני?" יללתי מולה, נאבק לבטא את המלים. מיתרי הקול שלי הפיקו כמעט רק הברות מנוסרות. זו הפעם הראשונה בה שאלתי אותה משהו כזה, מתעלם ממה שמותר או אסור לי להגיד לה.

 

היא הביטה בי, מופתעת מהזעם בקולי. במקום לומר משהו על התעלמותי מחוקי הדיבור שלה, פניה התרככו לארשת חומלת:

 

"אוי ילדון מסכן שלי. אתה כל כך מתייסר. אל תבכה ככה."

 

היא הביטה בי ברחמים. החלטה גמלה בליבה:

 

"זהו. אני הולכת. אתה סובל יותר מדי. אתה לא חייב להשתתף במחקר שלי" היא ניתרה ממיטתי, אספה את תרמילה ופסעה לדלת.

 

"לא!!!"

 

אומרים שאינסטינקט הוא כל מה שעוקף את המחשבות. זה כנראה מה שיילד מתוכי את זעקת השבר הזו.

 

אליענה עצרה. גבה אלי. פנסי הערב של החווה בדיוק נדלקו, ומהחלון שליד הדלת האיר את אליענה משהו שהעניק לה פתאום מעין הילה.

 

"בבקשה. אל תלכי" התחננתי.

 

היא הסתובבה אלי מהססת. עם האור הצהבהב שמעטר אותה מאחור, היא נראתה כמו המלאכים בציורים נוצריים.  

 

מיוזמתי, ללא נקישת אצבעותיה, זינקתי מהמיטה והשתטחתי על שמונה מולה, מצחי סמוך לקצה מגף הרכיבה שלה.

 

"אל תלכי. אני מבקש. אל תלכי" יבבתי, אפילו ניסיתי שדמעותיי יזלגו על חרטום מגפה, כפי שהיא אוהבת

 

"אני חייבת" אמרה "אתה מתענה יותר מדי". היא אמרה זאת ומשכה את כף רגלה חזרה אליה.

 

היא פנתה לצאת. הכול אבוד.

 

"אני אוהב את ז'אן פול!" צעקתי.

 

היא עצרה.

 

"מה אמרת?"

 

"אני אוהב את ז'אן פול" מלמלתי שוב את המלים המתועבות

 

"אני לא מאמינה לך" – עכשיו היא כבר שיחקה בי. היה לי ברור

 

היא התקרבה אלי, התכופפה מטה והביטה בעיני המיוסרות.

 

"תגיד את זה שוב בשבילי" ביקשה

 

"אני אוהב את ז'אן פול"

 

"בכל מאודך?"

 

"בכל מאודי"

 

היא התבוננה בי לעוד רגע קצר.

 

"יופי!" עלצה כילדה, ובן רגע התיישבה על הארץ בישיבה מזרחית, רגליה מקופלות מתחתיה, "אז עכשיו אני יכולה להישאר!"

 

גל אושר הציף אותי. היא שוב הייתה קרובה כל כך. פניה מעט מעלי, מביטות בי בשמחה, ומתחתי רגליה המשולבות.

 

כדי להוכיח את מסירותי, תיקנתי את הכריעה שלי, כך שמצחי יהיה במרחק הדרוש מקצה מגפה

 

"Superbe!" קראה, גאה בי שלא שכחתי

 

פרץ דמעות הקלה נבע מתוכי. אבל כבר לא היה אכפת לי ממאומה.

 

"oh la la, כל הזמן בוכה. למה אתה בוכה עכשיו ילדון חמוד?" נזפה בי

 

"כי את נשארת. כי את לא הולכת. כי את נשארת" עניתי, גועה משמחה, מלעלע את המלים.

 

"בוודאי שאני נשארת. אני לא הולכת. Mon bebe. אני אלך רק אם תבקש ממני. טוב?"

 

"לעולם. לעולם" נשבעתי לה, דמעותיי מציפות את מגפיה

 

"ששש mon bebe, mon bebe אני לא הולכת לשום מקום. לשום מקום."

 

"אל תבכה" אמרה כשהתייפחויותיי המשיכו, "את ז'אן פול אני אוהבת, אבל גם אתה יקר לי, כי איתך אני עורכת מחקר פילוסופי חשוב. Cest ca?, נכון?"

 

"נכון. נכון" השבתי, מקבל על עצמי את חלוקת העבודה הזו.

 

"אבל יש בעיה עם כל זה" היא אמרה מכווצת את מצחה, כמו מהנדס שמשהו בשרטוט פתאום לא מסתדר לו.

 

"לא. זה לא יחזיק מעמד" הנידה בראשה

 

התבוננתי בה בחשש.

 

"אתה כל הזמן תחזור להיות מאוהב בי, ותראה בז'אן פול הפרעה, ותאחל לו רע".

 

ראיתי אותה חורצת את גורלי. לבי דפק. היה לי ברור שאם היא לא תמצא פתרון, היא עוזבת.

 

"רגע" אמרה פתאום כשרעיון עולה בה. "אתה דתי ספי?"

 

"לא" אמרתי. "אבל תגידי מה את רוצה שאעשה? אעשה הכל. את רוצה שאתפלל?"

 

"לא בדיוק. אבל דומה. אני רוצה שבתחילת כל יום ובסופו, תגיד לתמונה הזו את מה שאמרת עכשיו"

 

לא הבנתי.

 

"בוא תראה" אמרה וצעדה חזרה אל מיטתי, ונעמדה ליד הארונית הסמוכה למיטה, עליה הוצבה התמונה.

 

נקישת אצבעות

 

הייתי מולה על שמונה. היא פסעה הצידה, כך שבעצם כרעתי מול התמונה שלה ושל ז'אן פול.

 

"תגיד: 'אני אוהב את אליענה בכל מאודי'"

 

"אני אוהב את אליענה בכל מאודי" חזרתי. בניגוד לכל המשפטים הקודמים, את המשפט הזה כמעט שרתי.

 

"זה היה קל. נכון? עכשיו תגיד: 'אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי' "

 

"אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי" אמרתי, משתדל בכל מאודי לצקת רגש למשפט הזוועתי.

 

Cest ca". עכשיו תבטיח לי שתגיד את זה כך, באופן הזה לתמונה בתחילת כל יום ובסופו."

 

התבוננתי בה.

 

"מבטיח?"

 

הנהנתי

 

"אתה מבין שרק כך נוכל בעצם להיות שותפים למחקר שלי, מבלי שאני חוששת כל הזמן שתחזור לחשוב עלי בתור אהובה נכספת. נכון?"

 

נדתי בראשי. מובס.

 

"וחוץ מזה, אני רוצה לתת לך גם את זה." היא שלפה מכיס מכנסה מעין נרתיק ובתוכו תמונת פנים של ז'אן פול. "נראה לי שאתה תזדקק לזה יותר ממני."

 

שתקתי כשהיא הושיטה לי את הנרתיק עם התצלום.

 

"אני רוצה שזה יהיה עליך כל הזמן. כמו הגנה נוספת. כמו... כמו... תפילין. אתה מבין? בכל פעם שתרגיש שבמקום לסייע לי במחקר אתה מתחיל לחשוב עלי באופן לא נאות, תוכל להוציא את התמונה ולהגיד ..."

 

כאן עצרה אליענה, כמו גננת שממתינה לי שאשלים לבד את חלקו החסר של המשפט.

 

"ולהגיד..." חזרה

 

"אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי" גמגמתי

 

"בדיוק!" עלצה.