בחוות הרכיבה (14)
נערה תמירה רכובה על סוס מתקדמת על שביל עפר בלילה. פנסי השביל המעטים לוכדים את הברק בשערה, ואת הנצנוץ בעיני הסוס. מאחוריהם רץ נער מיוזע. חבל רכיבה כרוך סביב מתניו וכתפיו. דרך קשירה נוספת יוצא החבל ממרכז חזהו. החבל קשור בהמשכו אל קרן האוכף עליו ישובה הרוכבת. לו הנער יאט, הוא ייפול וייגרר על שביל העפר. הוא חייב לעמוד בקצב שמכתיב הסוס.
"שמעת על האמזונות, ספי?" שאלה אותי אליענה כשקשרה אותי כך, והמשיכה, לא מחכה לתשובתי: "האמזונות הן לוחמות מיתולוגיות שלקחו בשבי גברים. יש ציורים שלהן. הן מכניעות גברים ומוליכות אותם קשורים לסוסים שלהן אל חיי העבדות הקשים המצפים להם."
היא משכה את החבל מעבר לכתפי. "אבל מעניין שבכל הציורים שראיתי, הגברים תמיד קשורים בצוואר או בידיים." עכשיו היא כרכה לולאה נוספת סביב גבי אל חזי. "אבל אתה, ספי," אמרה והישירה אלי מבט ירוק-אפור, "מחובר אלי בליבך." היא אמרה זאת במין חמלה, תוך שהידקה את הלולאה כך שהמיתר יצא מחזי. וכשהיא ליפפה את קצה החבל אל אוכפה, המראה שיצרנו יחד היה של חבל טבור מעוות.
"חשוב לי שתחווה בגופך את הסמליות הזו", הסבירה ברוך –הכל תמיד נעשה אצלה ברוך—כשעלתה על ברונליוס. "בכלל, אתה ואני נקדיש הרבה מהעבודה המשותפת שלנו בזמן הקרוב להפנמה דרך עבודת גוף."
המתנתי. ידעתי שמצפה לי הסבר.
"חשבת, למשל, מדוע נוצרים מצטלבים?"
היא הביטה בי ממרומי סוסה, והמשיכה לתשובה.
"הם מנסים להפוך את הסמל ממלים מופשטות למשהו שחרוט על גופם. מאותה סיבה הם אוכלים את לחם הקודש ומדמיינים שהם אוכלים את אלוהים. הרעיון הוא להפנים סמל דרך עבודת גוף. אתה מבין? זה פילוסופי לך מדי?"
הנהנתי.
"למשל זה" אמרה, ונקשה באצבעותיה.
קרסתי מיד לכריעת שמונה אל מולה.
"הסמליות של הכריעה שלך מולי ברורה לשנינו" הסבירה במין דידקטיות קרה. "הרי כריעה כזו אינה מין קידה מנומסת. המצח שלך, הנקודה הגבוהה ביותר שבך, יורד לרמת כף רגלי. למעשה עכשיו" אמרה בצחוק, "ראשך אפילו נמוך יותר מכף רגלי. לא כך?"
הצמדתי את מצחי לאדמה, מאשר.
"אבל לא מספיק לעשות זאת פעם אחת, ואפילו לא סתם לומר זאת שוב ושוב. הפנמה מלאה של ההתמסרות שלך אלי חייבת להיווצר דרך חזרות רבות על הסמליות הזו. קום!"
התרוממתי על רגלי.
נקישת אצבעות.
כרעתי שוב מולה.
"גם אסור שהפעולות תהפוכנה חלולות." המשיכה בהסבר, כאילו היא מלמדת כיתה. "חייב להיות ממד של דבקות. לכן חשוב לי שתתמסר אלי בכל מאודך. לכן חשובה גם המהירות שבה אתה יורד לכריעה. הבהילות שלך, שחלילה לא אמתין. נכון mon petite?"
הצמדתי את מצחי לאדמה שוב.
"קום"
עמדתי מיד.
נקישת אצבעות.
כרעתי מהר ככל שיכולתי.
"ואת כל זה לא אומרים, אלא עושים. שוב ושוב ושוב. קום!"
קמתי.
נקישת אצבעות.
כרעתי.
"אסור כשהכריעה תהיה סתם מנח של גוף. אם זה קורה, אתה בעצם בוגד בי. כי בגופך אתה איתי, אבל לא בליבך. אתה חייב להיות כמו ספוג, שבכל רגע סופג מחדש את הסמליות ומאפשר לה לפעפע בתוכו. קום!"
נקישת אצבעות.
כרעתי, מעז להישיר אליה מבט של קנאי דתי. כי ביצעתי את כל אלה בכל מאודי, מאפשר לעצמי לאמץ את הדבקות שהיא חיפשה למצוא בי.
"כי כשחיים את הסמליות," המשיכה בשיעור, "הופכים אותה לממשות. דבקות. דבקות. רק דבקות. אתה קשור כך לאוכף שלי מפני שהפכת את עצמך לשלי לא בגלל שהכנעתי אותך בקרב כמו אמזונה, אלא בגלל האהבה שלך אלי. נכון?"
הצמדתי את מצחי לעפר והיא הוסיפה:
"חשוב לי שתבין זאת. כי מעכשיו והלאה אני אנסה להרכיב אותך מחדש, ספי. את הפנימיות שלך. את הקשרים בין גופך לבין תשוקה. וזה לא יהיה קל. לא לך, וגם לא לי." היא החרישה, כאילו חולקת איתי דבר מה שמעציב אותה.
"נדרשת המון כנות מצידך והמון כוח כדי להשלים תהליך כזה. אם נצליח, אתה תהיה אדם אחר בסופו."
רק כאן הרמתי מבטי אליה, פוחד מעומק רצינותה.
"אבל יהיה לך גם גמול" הוסיפה בחיוך, ולמבטי השואל השיבה:
"המון זמן משותף איתי".
"קדימה, קום ורוץ אחרי האמזונה שלך" פקדה משועשעת לנוכח שמחתי.
וכך חזרנו לאורוות באותו לילה.
*
הברמנית שלפה קלף שלישי: "הנשיקה הרומנטית ביותר בחיי התרחשה באופן הבא: ... "
גידי: "על קטמרן שחבר השאיל לי לדייט מול יפו בזריחה. "
מיכה: "בלודג' בטרק סובב אנאפורנה. עם בלגית שהכרתי יום קודם. לקראת הערב. מול ה- Fishtail"
"לא רע. לא רע!" קראה הברמנית, מתבוננת בי בחשש. "יש מה לשאול את הקרש?" היא שאלה את זה את גידי, ושלושתם צחקו. "אתה בסדר?" פנתה אלי, "למה העיניים שלך אדומות ככה?"
"שאלה כיפה אדומה את הזאב המחופש לסבתה" – הוספתי קריינות לשאלת הברמנית, שקיבלה את העקיצה בחיוך.
"העיניים של ספי תמיד אדומות." הסביר לה מיכה. "זה בגלל שהוא לא ישן. אנחנו הצוות הקרבי היחיד בצה"ל שבו כולם ישנו כמו תינוקות כל לילה, כי ספי לקח על עצמו כמעט את כל השמירות." וגידי הוסיף: "את חושבת שסתם אוהבים אותו?" בחושים של חבר רב-שנים, הוא הרגיש שמשהו בשאלות בקלפים שלה מפעיל אותי באופן רע.
"הבנתי. נו, קדימה. ספר כבר על הנשיקה הרומנטית ביותר שלך" היא פקדה עלי.
קול בראשי התחיל להפציר: 'סתום את הפה! סתום את הפה!' אבל הייתי כבר אחרי שתי כוסיות שהיא מזגה לי, ועוד כל מה ששתיתי קודם, ומשהו בי פשוט רצה לצאת:
"עם שתן במכנסיים, פנים בתוך האדמה, והשפתיים שלה לא נוגעות בשלי. זה נחשב?"
שלושתם התבוננו בי בהפתעה. הייתי אמור לעצור כאן. הרי אף פעם לא הצלחתי לחלוק את מה שקרה בחווה. אבל משהו בי פקע:
"אתם... אתם, החיים שלכם כמו סרט" הם הפסיקו לחייך. משהו במרירות בה אמרתי זאת פוגג את הנינוחות של שיחת גברים, גברים שמתפארים מול ברמנית. משום מה בכל שנות הצבא והחיבור שהצבא מייצר, השיחות שלנו על נשים היו תמיד חד מילתיות. ידענו שמות. ודיברנו סקס. אבל על רגש? רגש איכשהו לא נכנס לתמונה. הקלפים של הברמנית חדרו לשטח לא מוכר. שטח בו אני עליתי קוממיות על מוקש.
"באמת. כמו סרט. אני אפילו חושב שראיתי את הסרטים האלה. בקולנוע." השפה העליונה שלי החלה לרעוד. הרגשתי שאליענה מדברת מגרוני ["אנשים מתוסרטים לגמרי," היא אמרה לי פעם, "אפילו האינטימיות שלהם, הרגעים בהם הם מרגישים הכי מיוחדים, היא שעתוק של תבניות שהם לא שולטים בהן. תבניות רעות. לכן אני עושה את המחקר שלי. בודקת את האפשרות להחליף תבניות"]. השניים הביטו בי. הם לא היו רגילים לציניות מצידי. לא שרציתי לפגוע בהם. אבל משהו בי היה חזק יותר מנימוס.
"קנית את כל הפרחים בחנות, אה?" הטחתי במיכה, "ואתה שכרת מטוס שיכתוב את שמה בעשן? וואו גידי, מדהים" והקול בראשי מתחזק: 'עזוב את זה. סתום את הפה. עזוב אותם' אבל המבטים הכלביים הנעלבים שלהם לא איפשרו לי לחדול: "בעצם, בעצם הוצאתם כסף. זה מה שאתם אומרים? הוצאתם הרבה כסף בשביל להראות אהבה. הבנתי נכון?"
"לא... לא בדיוק..." גמגם מיכה, אבל לא נתתי לו להסביר.
"אתה יודע מה זאת אהבה? אני אגיד לך." אזעקה בראשי. מגאפון במוח שפוקד עלי לשתוק ומיד:
"אהבה זה כשאתה שוכב מתחת למיטה שלה, כשהיא מתענגת עם גבר אחר. לא גבר שהיא סתם חושקת בו. גבר שהיא אוהבת."
מיכה וגידי כיווצו את מצחם יחד, לרגע זה נראה כאילו שלשניהם יש פרצוף אחד.
"והמזרון שעליו זה קורה צמוד אליך כל כך שאתה מרגיש כל התפתלות. ואתה סמוך אליהם מספיק כדי לשמוע את כל הקולות. הקולות שלו. הקולות שלה."
הלסת של הברמנית נשמטה.
"וזה לא שהתגנבת לשם להציץ. לא. היא השכיבה אותך שם. תפסתם? כי היא יודעת כל הזמן שאתה שם למטה, והוא לא. היא יודעת, היא יודעת שאתה אוהב אותה כמו שאף פעם לא תאהב. והיא יודעת שאתה שומע כל אנחה שלה, וחש כל תנועה שלה. והיא לא סתם מזדיינת עם הגבר שלה. היא מתעלסת איתו. מתעלסת! מכירים את המילה הזו? זה כששוכבים בעדינות ובאיטיות, ומדברים תוך כדי, צוחקים קצת, וכשהיא אומרת לו את מה שהיית נותן הכל, אבל הכל, כדי שהיא תאמר לך."
מיכה וגידי החליפו מבטים.
"וברגע מסוים היא מנצלת הזדמנות ומציצה אליך למטה. ופניה המקסימים מתבוננים בך בהיפוך, במין שובבות ילדית. והיא רואה את הזעם. והיא מבחינה בתסכול. והיא יודעת את הכאב האינסופי שלך, ורואה את פניך המעונים."
גידי ניסה להפסיק אותי: "ספי, די, מספיק, אתה מבלבל את המוח וגם מפחיד את הברמנית."
"ואז," המשכתי, "בתחתית השאול בה אתה נמצא, היא גם מחייכת אליך, כך במהופך. וכשהיא עושה זאת, רוח חמה נושבת אל הקרח בתוכך. ואז אתה יודע שלמרות העדפתה אליו, גם לך ולה יש סוד משותף. יש לשניכם עולם שאף אחד לא יבין. ובגלל הסוד הזה, ומתוך התופת שאליה נזרקת, אתה מחייך אליה בחזרה."
לברמנית זה הספיק: "טוב, חברים, סיימנו." היא הביטה בי: "תשמע, לא ממש משנה לי אם זה קרה לך או שאתה מוציא את כל זה מאיזה ביוב שנפתח לך עכשיו בדמיון." היא ירתה זאת בחדות, אוספת את הקלפים שלה. "בחיי, נראיתם לי בסדר, שלושתכם..." מלמלה ונטשה אותנו.
למיכה היה לא נעים: "תראה מה עשית ספי. בשביל מה?" אבל אני בשלי:
"ואחרי שחייכת אליה היא מניפה את עצמה למעלה, וחוזרת אל אהובה בתשוקה מחודשת. וכשאתה שומע אותה אתה מבין שכשהיא הביטה בך כך, היא בעצם לגמה את הכאב שלך כמו שיקוי מחזק, כמו דלק שמאפשר לה להנות עוד יותר. לא איתך. איתו. והלחישות שלה מתחזקות, והאנחות שלה הופכות עמוקות יותר. ואתה והיא יודעים שהקולות מיועדים גם לך. וכל גניחה כזו היא עוד מסמר שננעץ בך ומחבר אותך אל הצלב שהוא הרצפה מתחתיה ומתחתיו. הרצפה עליה תהיה ממוסמר כל חייך."
השתררה שתיקה סמיכה.
"כי מתחת לתשוקה, ומתחת לאהבה, יש כוח אחר לגמרי אליו היא מתחברת ברגעים האלה. משהו קמאי. יצר. כוח שמאפשר את האלכימיה האיומה הזאת, בה הייסורים שלך הופכים לזהב של הנאתה."
איש מהם לא זז.
"וכשזה קורה, וכשבמקום לתעב אותה על העונג הנורא שלה אתה מאושר עבורה, אז, אז, הגעת לנקודת האפס של האהבה."
"קנית את כל הפרחים בחנות. אה?" נקמתי במיכה בחיוך מריר.
שקט ארוך נמתח בין שלושתנו.
גידי שאל בקול רפה: "אתה לא רוצה להגיד לי שזה קרה לך?"
הבטתי בשניהם. מתבלט בפנים. אולי בכל זאת? הרי מי אם לא הם? אבל משהו בשניהם שידר לי שעם האמת שלי, אאבד אותם:
"נראה לך?" צחקתי. "ראיתם איך היא לקחה אותי ברצינות?" שניהם החלו לחייך.
"מניאק", סינן גידי.
"שחקן בחסד עליון אתה ספי" אמר מיכה בהערכה. "אפילו אני חשבתי לרגע שזה אמיתי"
"עזוב נו.." אמרתי, "היא באה אלי עם תחרות ברומנטיקה, ושניכם יודעים שאין לי מי יודע במה להתפאר. טוב שהלכה. לכו תדעו לאיזה עוד שאלות היא הייתה מגיעה."
שלושתנו צחקנו. שלושה חברי נפש... עד היום כל אחד משניהם ימסור את חייו עבורי. עד היום הם לא יודעים מכל זה כלום...
