בחוות הרכיבה (15)
'דיאבולו' ו'בוטן'. האמת היא שלא חשבתי שאשתף אתכם בנוגע לדיאבולו ובוטן. רק להביט בכינויים המגוחכים הללו על צג המחשב מעביר בי צמרמורת. כי כשאני חושב עליכם קוראים את מה שאני עומד לספר, אני פשוט עוצם עיניים בבושה...
לאליענה היו כינויים אקדמיים מכובדים הרבה יותר לכל זה: "הנדסת אנוש", "רקונסטורקציה מינית". אבל אני בוחר בגרסה הנלעגת יותר: דיאבולו ובוטן, כי אלה היו השמות בהם השתמשנו לאורך השבועות בהן אליענה ניסתה (והצליחה) לבנות מחדש את התשוקה שלי...
ואוסיף גם זאת: לגמרי אבין אם מה שתקראו יגרום לכם לחשוב שאני פתטי, ולגמרי מובן לי אם מי מכם יסרב להאמין שכל זה קרה. לו הייתי שומע על כך ממישהו אחר, כנראה שהייתי חושב כמותכם. אבל אנא, אנא, אנא אל תחלקו איתי תחושות אלה... לא הפעם.
*
מתוך יומן המחקר של אליענה:
6. יוני, ****
התקדמות איטית ביותר בכל הקשור לרקונסטרוקציה המינית. חזיתי מראש שמבני המשיכה הממשיים של הנבדק יהיו בעלי שורשים עמוקים. אבל לאחר שבוע של עבודה מאומצת, ההישגים המחקריים דלים. יש לי אמון מלא בכנותו של א.מ.3. אני משוכנעת שהוא ממלא באדיקות את פנקס המחשבות המיניות שלו. אציין שהנבדק מספק וידוי מלא ומפורט הן של תדירות מעשי האונן שלו, והן של תוכן הפנטזיות שלו.
מדכא לקרוא חומר זה. לא הופתעתי לגלות שכל החומר עוסק בי, מן הסתם. אבל מעציב להבין עד כמה מיניות גברית מוגבלת לתמונות קפואות ולאברי גוף נטולי הקשר. בעולמו המיני של הנבדק, מוצאים אחת מן השתיים: או כמיהה אדירה לשדיים שלי – לנשק, לינוק, לגעת -- או מין חזיונות של משגל לסוגיו – הוא מעלי, אני מעליו, הוא מאחורי... על זה בדיוק דיברה דה-בובואר כשתיארה את המכאניות המונוטונית של התשוקה הגברית, והאופן בו היא מדירה מתוכה בני אדם. הגיוון היחיד בפנטזיות של הנבדק קשור לפרטי לבוש שלי ולמיקום בו הסקס מתרחש... כמה נורא להיות מיוצר בתור אדם כזה... כמה נורא להיות בת זוג של אדם כזה, ולנסות להתאים את עצמך לתאטרון בעל מנעד רגשי-חושני עני כל כך.
הניסויים שאני עורכת ברקונסטרוקציה מינית, נסמכים במקצתם על התאוריה של סקינר, אבל אני משלבת גם לא מעט עבודת דמיון מהסוג שנעשה בה שימוש כבר באלגוריות דתיות: אני מפצלת באופן מלאכותי את עולם התשוקה של הנבדק לישויות חיוביות ושליליות, כשאנו מנסים יחדיו לדחות את "הרעה" ולאמץ את "הטובה".
אני גם ממשיכה לעשות שימוש במניפולציה גילאית – הפנייה אל א.מ.3 באופן ילדי אפקטיבית ביותר, ומתעצמת כאשר אני משחקת מעט עם נימת קולי ועם עוצמתה. עדיין אין לי הסבר מדוע דווקא מבע חרישי ודואג גורר מהנבדק תגובה ברורה יותר (ראשל צדקה כנראה גם בכך..). מה שברור הוא שהנבדק נענה באופן טוב ועקבי לגירויים רגרסיביים, שמחזירים אותו—כך אני מאמינה—לשלבים פרה-סוציאליים. שילוב מניפולציות מסוג זה ברקונסטרוקציה המינית נראה לי מתאים במיוחד, משום שאני צופה שבאמצעותם אוכל לפצח ולחדור אל קשרי העומק של מיניותו.
אני עדיין לא מבינה לגמרי את האופן בו הנבדק מחלץ מתוכי איכויות שלא חשדתי שיש בי. על האכזריות שההתמסרות שלו מעוררת אצלי כבר כתבתי. כך גם על הצורך לגונן עליו. אבל יושרה מחקרית מחייבת אותי להתוודות כאן גם על כך שלאורך כל השבוע האחרון, בעצם החל מהרגע בו סיכנתי את חייו עם ברונליוס, מתעורר בי גם רגש חם אליו. לא אכנה זאת 'אהבה', ברור לי שאיני אוהבת אותו. אבל משהו בכניעה המוחלטת שלו מעורר אצלי רצון להיות במחיצתו.
בנימה אישית אני מודה שקשה לי להאמין שכך אני חשה. הנער הזה נראה היה לי מלכתחילה סתמי. אפילו חזיתי בדיוק מפליא מי יהיו הוריו. האם שמתגאה בכך שהוא מחונן במתמטיקה, ומכוונת אותו אל הרגע בו תתרפק על כך שהוא cum laude. האב פלרטטן אינטלקטואלי מהסוג שמסגיר את עצמו מיד: הוא יגיד לך שהוא רוצה לשכב איתך אבל רק אחרי שתדברו על בלזק. מה לי ולהם?
ובכל זאת, פתאום הנבדק נראה לי מצודד יותר... אולי כי שלף כך לפתע שורה משיר ותפס אותי לא מוכנה.
תמונה אולי שווה אלף מלים, אבל שורת שיר שווה אלף תמונות...
הערמומיות הגברית הארורה, גם כשהוא חלש ומתחנן לחסד אחרי שהכנעת אותו, הערמומיות עדיין שם...
אני שוב ערה לאופן בו הניסוי הזה יוצר אותי ולא רק את א.מ.3. זו בעצם הפעם הראשונה בה אני חושבת שאם אצליח לשנות את מבנה התשוקה של הנבדק, אני עלולה לשנות גם את מבנה התשוקה שלי... השפלה והנאה אצלו, אכזריות והנאה אצלי
מפחיד... כן... ממש לא תוצאה שאני חפצה בה, אבל איני מתכוונת לסגת בשלב זה...
*
"non! non! ספי, regarde," אמרה אליענה באכזבה והצביעה על בגד הים שלי, "דיאבולו שוב יצא החוצה!" ונושפת בקוצר רוח אמרה: "אוף. אין ברירה. תעניש אותו שוב."
זה הפך לתרגיל הקבוע של השבוע האחרון. היינו על הדשא שטוף השמש שמאחורי הבקתה של אליענה. ציוץ הציפורים וצהלת סוס מרוחקת היו הקולות היחידים שאפשר היה לשמוע בשעות הללו. כמעט כל שאר הנערים והנערות בחווה היו בשעה זו במועדון, עוברים מארוחת הצהריים אל חדר הטלוויזיה, ובוחרים קלטת וידאו לצפות בה יחד. אליענה לא הייתה חלק מההווי הזה. שעות הצהריים היו השעות בהן היא השתזפה – מדויק יותר לומר: קראה את ספרי המחקר שלה תוך כדי שיזוף (רוגע אף פעם לא ראיתי אצלה, כל דקה הייתה מוקדשת למשהו).
אבל אני לא חשבתי על המועדון. לא חשבתי על כלום. כי כשאתה קרוב כל כך למי שהפכה להיות הדם שזורם בעורקיך, העולם מתפוגג. גם נער לא מאוהב לא היה רואה הרבה מעבר למה שנפרש מולו. כי על מחצלת דקה, לבושה בבגד ים ירוק כהה שכיסה מעט מאוד מגופה המנצנץ משמן השיזוף, שכבה הזמנה לכל חטא שאי פעם עלה למישהו בדעתו... היופי השחום הזה שכב לצידי, ויחד עם ניחוח הקוקוס המשכר של השמן, הפציר בי לגעת, ללטף, לנשק.
אבל כל זה נאסר עלי. כי "הניסוי" חייב אותי לשכב על צידי בבגד ים על הדשא סמוך למחצלתה. ההנחיה הייתה רק להסתכל עליה. אליענה קראה או שכבה בעיניים עצומות. אחת לכמה דקות היא הביטה אל עבר בגד הים שלי.
מטרתנו המשותפת הייתה ש"דיאבולו" לא ינצח. 'דיאבולו' היה היישות האיומה שמייצגת את התשוקה שלי אליה. אליענה לא הייתה צריכה לנחש מתי דיאבולו עלול לצוץ. זאת משום שעוד לפני שזה התרחש, היא כבר שמעה את הבהילות בה מלמלתי: "אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי". היא ידעה שאם תביט לכיווני, היא תראה אותי אומר זאת לתצלום של ז'אן פול, מנסה לגונן על עצמי דרך התפילה הזו. אבל אם חזרתי על המשפט, ואם היא חשה דחק בקולי, היא ידעה שדיאבולו מנצח, וסובבה אלי בלאות את ראשה.
"העונש" לדיאבולו היה שקית אפונה קפואה שנדרשתי לשכב עליה מיד, מצמיד את אזור חלצי אליה. כל מספר דקות נאלצתי לרוץ ביוזמתי למקפיא שבבקתה, ולהקפיא מחדש את השקית שהחלה להפשיר, ולהחליפה בשקית חדשה.
"תעניש את דיאבולו!" קראה אליענה, "דיאבולו רע! אסור שיצא".
הצמדתי את עצמי עוד יותר אל השקית הקפואה, מתענה מכאב.
"דיאבולו רוצה שתזיק לז'אן פול. אז הוא רוצה שתפגע בי. תעניש אותו שוב!"
אחרי שלושה ימים של "הניסוי", זה כבר לא היה מוזר לשמוע את הדיבור הזה, שנותן שם ופנים לאיבר המין שלי. ידעתי שהיא מצפה שאוסיף על הקור שמייסר אותי גם את הכאב של נפילה חדה אל השקית והתחככות מייסרת ונמרצת בה.
"ושוב! למד אותו לקח!" קראה, מחלצת ממני נפילה מכאיבה נוספת על השקית הקפואה.
"תראה לי!" פקדה.
בכאב הסתובבתי אליה, מראה לה שדיאבולו הוכנע.
אליענה הביטה בי ממושכות, ואמרה בעצב, כאילו לעצמה:
"אנחנו לא מתקדמים. ממש לא מתקדמים. דיאבולו יוצא כמעט כל פעם שאני חשופה לידך."
"זה לא טוב." אמרה במין ייאוש. היא הזדקפה בהחלטיות:
"לא אוכל לעשות זאת ללא שיתוף הפעולה שלך ספי. אתה מבין?"
הצמדתי את מצחי לדשא, נאנק מכאבים.
ואני כל כך לא רוצה לחזור למברשת ולמי המלח." הוסיפה בדאגה.
הבטתי בה באימה. היא התכוונה לאופן בו "הענשנו במשותף" את דיאבולו ביום הראשון וגם אתמול (התבקשתי לגשת לשרותים שלה, ולהבריש את אשכי במברשת סוסים קשיחה. כשהיה צורך להעניש את דיאבולו, נדרשתי להצמיד לאשכי הסמוקים מטלית רטובה. המטלית הזו צפה בדלי מים שניצב לידינו. המים היו מהולים בהרבה מלח גס ובחומץ. זעקות הכאב שלי היו בעוצמה כזו שאליענה דחסה גרב עמוק לפי כדי לעמעם אותן. אפילו היא נשברה, והחליטה לנסות היום עונש מידתי יותר...).
"דבר!" היא הבחינה שאני רוצה לומר משהו להגנתי.
"אבל בכל פעם דיאבולו יוצא פחות. גם פחות פעמים, וגם לפחות זמן." ניסיתי
היא שתקה. מתבוננת בי בספק.
"באמת?" שאלה מסוקרנת ופערה עיניה, "אל תגיד דברים כאלה סתם."
לא עניתי.
היא הרהרה מעט ואז שאלה:
"ספרת?"
"כן. שלשום הוא יצא ארבע פעמים, ובכל פעם נכנס חזרה רק אחרי שהמטלית הייתה מונחת עליו. אתמול זה היה רק פעמיים. והיום זו הפעם הראשונה ואנחנו כמעט שעה כאן, והוא אפילו נכנס חזרה לפני שהשקית נגעה בו."
"אז... אז.. אנחנו מצליחים" אמרה בהיסוס.
"נראה שכן." השבתי לה מתוך יגוני, מנסה לעודד אותה.
"מצוין. Formidable." מחאה כפייה. "אז בוא נמשיך!"
הסיפוק שלה היה אותנטי. למרות הגיהינום אליו הושלכתי, הבנתי עד כמה המחקר שהיא עורכת הוא הדבר החשוב ביותר בחייה. היא כבר הסבירה לי בפרוט כיצד ומדוע היא מנסה לשנות את מבנה התשוקה שלי. ידעתי שהפכתי שותף לדרכה – 'ברית', כך היא קראה לקשר ביננו, "לא אהבה, ברית!". הסימנים לכך שהיא מצליחה לארגן מחדש את מיניותי כפי שחזתה, הסבו לה אושר עמוק.
אליענה פנתה אלי, מבחינה בכך שאני שמח בשמחתה, אבל גם מעונה עד קצה יכולתי.
"רוצה להניח לדיאבולו ולנסות להוציא החוצה את בוטן?" שאלה בחיוך ילדי.
הצמדתי את מצחי לדשא. 'בוטן' עדיין לא שיחק תפקיד ב"רקונסטרוקציה המינית". לא ממש ידעתי מה מצפה לי. אבל הייתה תחושה של מעיין פרס מבחינתה.
"יופי mon petite, אז רוץ פנימה ותביא לי את נעלי ההתעמלות שלי".
מיהרתי ועשיתי כשהורתה לי. כשחזרתי, מצאתי אותה יושבת בבגד הים שלה בראש שלוש המדרגות שמובילות למבואה שלפני הבקתה שלה. המעבר החד מהבוהק המסמא של השמש לאפלולית החדר, וחזרה אל המבואה שטופת האור, העניקו לאליענה מעיין שוליים מטושטשים.
היא נטלה את נעליה הלבנות ממני, והביטה מעלה, כדי לוודא שאיש לא נמצא בדרך הסמוכה לבקתה.
נקישת אצבעות.
כרעתי על שמונה אל מולה. בתחתית המדרגות. חש את העץ המחוספס מתחת לברכי ולכפות ידי.
אליענה הניחה את זוג הנעליים על המדרגה הראשונה. את כפות רגליה היחפות אספה אל המדרגה האמצעית. הנעליים היו בדיוק מולי. אחת מהן מופנית מעט הצידה.
"alors תביט עכשיו רק על הנעליים שלי. אסור לך בשום אופן להתבונן למעלה אלי. אני יודעת שאתה רוצה. אבל אסור לך. אתה מבין?"
הצמדתי את מצחי לרצפה. מנסה בכל מאודי להימנע מלהישיר מבט אל גופה הבוהק. התרוממתי להביט מקרוב רק בנעליה.
"בוטן רוצה לצאת החוצה?" הנימה המתנגנת הייתה חלק בלתי נפרד מהרגע שיבוא, אחד הרגעים המשפילים בחיי.
לא השבתי. אליענה התכופפה מעט כדי להביט מטה אל בגד הים שלי.
"לא?" התפלאה. "אבל בוטן יודע שהוא לא כמו דיאבולו. בוטן חמוד. הוא לא יקבל שום עונש. בוטן יודע זאת, נכון?"
הצמדתי את מצחי לרצפה. ניסיתי, באמת ניסיתי, להרגיש משיכה לנעליה. אבל ראיתי רק נעליים... סתם נעליים. לו הייתה מתירה לי להביט למעלה, להביט בה...
"אולי..." חשבה בקול "אולי אם בוטן יזכור שכף הרגל שלי הייתה קודם בתוך הנעל..." תהתה.
"הנה. תן לבוטן להביט!" אמרה, והחליקה את כף רגלה היחפה אל תוך הנעל שמולי. "תראה בוטן, עכשיו אני שורכת את השרוכים." ליוותה את פעולתה בהסבר. "ועכשיו אני פותחת אותם שוב. תסתכל בוטן: כף הרגל מחוץ לנעל. אתה רואה?" הדיבור שלה היה כאל תינוק שמביט לראשונה בכל זה...
הייתי ממוגנט לתנועות הללו. נאבקתי ברצון להתמרד באופן בו קולה החרישי מחזיר אותי להיות מין זאטוט חביב. משב קל של ריח קוקוס שולח אותי אל מין בועה על-זמנית בה אני לבד עם נעליה של האישה היפה ביותר בעולם.
"ועכשיו תתקרב אל הנעל. ותראה את הרפידה. אתה רואה?" שאלה והצביעה, "אתה רואה שכאן היא מעט כהה?" קולה הפך חרישי, כמעט מודאג. "פה. תביט פה." היא המתינה והמשיכה. "זה כי פה כף הרגל שלי נגעה יותר מאשר פה" הסבירה, מורה על נקודה בהירה יותר ברפידה.
"אולי ... אולי עכשיו בוטן כן רוצה לצאת?" היא שאלה זאת כהזמנה, כאילו מקבלת בסבלנות את האפשרות שההזמנה תידחה. "אולי... אולי.. נעזור לו עוד יותר. אולי אם תתקרב ממש לרפידה ותריח אותה ... לא, לא" צחקה, "אתה מריח כמו בן אדם שמריח פרח, נסה לרחרח, כמו ארנבון... כן, בדיוק כך... כדאי לך לרחרח כי כשאתה מרחרח אתה מכניס משהו ממני אליך, נכון? ואולי אם תעשה זאת שוב, כן, תריח שוב, ואפילו תנשק את הנעל... לא ככה, בדבקות, כן... בדיוק... לאט וברגש, כאילו זאת כף הרגל שלי, כף הרגל שבה אף פעם לא תיגע... אבל בנעל מותר לך, אפילו, הנה נשק שוב... אולי... רגע... אולי אם תנשק עכשיו את הרפידה. הנה... כך בדבקות. כי גם את הרפידה מותר לך לנשק. ונדמה לי... נדמה לי" קולה עלה במין שמחה... "אני חושבת שבוטן קצת יוצא. כן. כן! בוטן יוצא אלינו. ואולי אם אפילו תנסה עם קצה הלשון לגעת ברפידה, כדי להכניס אפילו עוד משהו מכף הרגל אליך ... הנה... הנה... כן... בדיוק כך עם הלשון, כמו ארנבון ... או.. שלום בוטן. שלום בוטן" אמרה בעליצות בה חושפים צעצוע מוסתר בפני פעוט משתאה...