בחוות הרכיבה (17)
אליענה החלה לשלב במחקר את אירן כשהתחלנו את העבודה על 'חי'. היא עשתה זאת בהדרגה, אבל כמעט מיד אירן הפכה להיות חלק קבוע במסכת ההתעללויות שעברתי בחווה.
אליענה נימקה את נחיצותה של אירן ל"תהליך המחקרי" ממספר טעמים (את הנימוקים, הציגה בפני כשרבצתי מולה מותש אחרי תרגיל כבשה ורועת צאן ארוך במיוחד). ראשית, הצורך בהחדרת ממד פומבי להשפלות שאני סופג מידה ("כרגע", אמרה, פורסת בפני התנגדות היפותטית, "אפשר לבקר את המחקר שלי בטענה שהשינוי שאתה עובר מוגבל לתחום הפרטי, כלומר, שאתה מרשה לעצמך להתפרק מולי כי זה נעשה רק בינך לביני. המצב שונה לגבי ההחלשה של נשים, שהייתה ועודנה כללית וציבורית. לכן לא ניתן להקיש מהתצפיות שלי עליך לגבי נשים בכלל. אתה מבין?"). שנית, הרצון שלה לשלב ממד של מגע במחקר ("בגלל שאני בוחנת ביחסים איתך את הכוח של ריחוק, אני חייבת להקפיד על מניעת מגע, אפילו מגע מקרי ורגעי, בינך לביני. כשאירן תיכנס לתמונה, נוכל לבדוק נקודות שכרגע חסומות בפני.") שלישית, הכאב. אליענה התוודתה בפני שקשה לה יותר ויותר להכאיב לי, ושנראה לה שלאירן לא יהיה שום מעצור בעניין זה. "היא מרשעת אמיתית!" קבעה. "צפיתי בה כשהיא לעגה לך, ראיתי כיצד היא מגיבה לכאב שלך. היא תהיה אידיאלית".
אליענה הסגירה את הנימוק השלישי רק בסוף, כי ידעה שהוא ירגש אותי... היא גם הסמיקה כשחשפה מולי קושי מסוים להכאיב לי. מבטינו נפגשו, והיא השפילה את מבטה. הכבשה שמולה קרבה את חוטמה אל מגפה של רועת הצאן היפהפיה, והתחככה בקרסולה, מנסה לנחמה...
*
השיחה הזו התקיימה ביום שלישי, אחרי רכיבת הבוקר. אני זוכר את היום המדויק, משום שבימי שלישי שוחררנו לאחר-צהריים חופשי. הבילוי המועדף על כל הצעירים והצעירות בחווה, היה יציאה לעיירה הסמוכה לגלידה ולסרט (לפאבים לא נתנו לנו להיכנס). זו הייתה הזדמנות גם להכיר את הנוער המחוספס הרבה יותר של העיירה. לא שמישהו התעסק עם ילדי החווה העשירים, אבל עבורנו היה בזה מן הגיוון...
בארוחת הצהריים המשותפת בחדר האוכל, אליענה ניגשה לאירן והזמינה אותה לארוחת ערב אצלה בבקתה. אירן ישבה באותו רגע עם שלוש נערות אחרות בשולחנה. ישבתי מספר ספסלים מאחור, כך שלא יכולתי להחמיץ את הרתיעה של אירן כשאליענה התקרבה אליה – היא עדיין לא שכחה את סטירת הלחי העזה שחטפה מאליענה באותו ערב... ניכר היה שהחיוך המתוק של אליענה, רק הפחיד את אירן עוד יותר.
"בשבע. תבואי?" שאלה אליענה.
"אבל... תכננתי משהו אחר..." גמגמה אירן.
"אז תשני. מבטיחה שיהיה לך כיף. בסדר?"
אירן היססה.
"מבטיחה. לא תצטערי." חזרה אליענה, בחיוך מזמין.
לכל אורך הכרותי עם אליענה, אף פעם לא ראיתי מישהו שסרב לדבר שהיא ביקשה. משהו באופן בו היא העבירה צורך שלה, דרש שיתוף פעולה. כך הגיבו אליה זרים גמורים ואנשים מבוגרים ממנה. קל וחומר כשהיה מדובר על מישהי בקבוצת הרוכבים הצעירים, בה היה לאליענה מעמד מיוחד.
אירן הנהנה והביטה אל תוך צלחתה.
*
נשלחתי לעיירה לרכוש מצרכים לארוחה. המוצרים שהתבקשתי לקנות היו על טהרת הירקות. כשקיבלתי את הרשימה ושאלתי על בשר, אליענה אמרה:
"אני צמחונית."
למראה השתוממותי (כמעט לא היו צמחונים באותן שנים), היא הוסיפה:
"מסיבות מוסריות."
התוספת נאמרה כמין סיפא קבועה של מי שרגילה להישאל על מניעיה בעניין זה, ומספקת מראש את התשובה בעצמה.
למרות כל מה שעבר ביננו, ההגבלות והאיסורים על דיבור, לא יכולתי שלא לכבוש חיוך. אליענה הבחינה בכך, ואז, לראשונה באותו קיץ, היא צחקה כמו שצוחקים עם חבר.
"כן, כן. תתפלא. מסיבות מוסריות." האירוניה הצחיקה את שנינו עד דמעות...
רגע נדיר של חיבור שאני לא שוכח...
*
בחמש כבר ירדתי מהאוטובוס בחזרה בחווה הכמעט נטושה, עם שני סלים עמוסים בכל טוב. היה לי ברור שאליענה רוצה לא סתם לגייס את אירן, אלא לסחוף אותה אל העולם שלנו דרך ערב חגיגי במיוחד.
אליענה פרקה את המצרכים בעצמה, והתחילה לבשל. המיומנות שלה הפתיעה אותי. עבור נערים כמוני וכמו יתר הנערים בחווה, בישול היה עולם נסתר. משהו שאנשים אחרים עוסקים בו. לא רק בגלל טעם זה אליענה נמנעה אפילו מלנסות לשלב אותי בהכנות לארוחה. היא בעיקר לא רצתה שאגע באוכל שעשוי להיכנס לפיה. ידעתי זאת משום שבעבר היא טרחה להסביר לי את זה.
"תערוך את השולחן ספי." הורתה לי.
"תערוך רק לשניים." תיקנה אותי, כשראתה שאני מוציא כלים לשלושה אנשים.
"עכשיו תפתח את היין."
הבטתי בה בפליאה.
"הוא שם." אמרה, וכיוונה אותי אל ארון גבוה. (יין לא היו מוכרים למישהו בגילי בעיר, והופתעתי שהיא עומדת להגיש יין לאירן, שהייתה פחות או יותר בגילי).
"עכשיו גש לבקתה שלך. תתקלח, ותתלבש יפה. תחזור לכאן בשש". הורתה.
*
חזרתי לבקתה של אליענה לבוש בבגדים החגיגיים ביותר שנותרו לי, אחרי שהבגדים היפים יותר שלי הושחתו במשימת הניקיונות שכבר סיפרתי לכם אודותיה. לבשתי חולצת כפתורים בצבע תכלת, מכנסיים שחורים, מוקסינים שחורים, ובלייזר אפור שאמי התעקשה לארוז עבורי. אפילו התגלחתי (למרות שעדיין לא הייתי בשלב שהייתי באמת זקוק לגילוח...).
אליענה פתחה את הדלת, וסקרה אותי במבט מאשר. מאחוריה השולחן היה ערוך למשעי. לרגע לא ניתן היה לחשוד שמדובר בשולחן כתיבה שהומר לשולחן אוכל.
"בוא נחשוב: איזה חיה אתה?" שאלה תוהה.
זה היה נוסח מוסכם. משפט קוד. הייתי אמור לנוע מיד כשהיא אמרה אותו. אליענה הייתה אמורה לנחש את החיה (אני), ולהגיב בהתאם.
הצמדתי את כפות ידי זו לזו, רכנתי קדימה, והתחלתי לנוע במהירות בחדר בתנועות עקלתוניות, חרטום גופי מוביל אותי בחלל.
"דג. אתה דג!" קראה. "לא. גדול יותר. אולי כריש.... לא..." הייתי מעל המיטה שלה ולהפתעתה הגמורה ביצעתי עליה סלטה מושלמת באוויר (ידעתי לעשות זאת, אל תשאלו למה...). "דולפין! אתה דולפין!" אמרה בשמחה, תוך שאני נע במהירות בחלל מסביבה, מקפץ ומלהטט בחלל החדר.
"רגע. רגע!" אמרה אליענה, ורצה למטבחון וחזרה. היא טיפסה על אחד מהכיסאות, וכמו מאלפת דולפינים מקצועית, אחזה בקצות אצבעותיה גבעול אספרגוס, ידה השנייה על מותנה.
"קח!" קראה, צוחקת כשהגחתי מהמעמקים, חולף באוויר לידה ולוכד בפי את הירק.
"גבירותי ורבותי!" הכריזה אל תוך מיקרופון מדומה בידה, "קבלו את ספי: הדולפין הצמחוני הראשון!" הכתירה אותי, צוחקת ומצחיקה גם אותי. נעתי סביבה במים במעגלים, מכלה את גבעול האספרגוס.
"תראה מה יש לי כאן?" אמרה בפתיינות, אוחזת אספרגוס שני בכף ידה, וממשיכה להתפקע מצחוק. "קח!" אמרה. עכשיו היא הייתה חייבת להפסיק לצחוק שכן היא הניחה בפיה את אחד מהקצוות של הירק. היא חיקתה מאלפת דולפינים אמיצה, שאינה חוששת להיות סמוכה כל כך לפיו הנוגס של היונק הימי הגדול.
הקפתי את כסאה פעם ועוד פעם. רציתי להגיע לתנופה מירבית. נשמתי מספר פעמים דרך חור האוויר שבעורפי. רק אז עליתי לאוויר.
את הרגע הבא אקח איתי אל הקבר. כי כשהתחלתי להמריא אל פני המלאך שמעלי, הזמן החליט לרחם עלי ולהאט. ואחר כך הוא גם החליט להאט עוד קצת. וכך, כמו בסרט שהואט, ראיתי את פניה מתקרבים ומתקרבים, וכל זאת כשאני חולף על פני כל גופה הגבעולי, החום, המרהיב כל כך בדרכי למעלה. ובגלל שהזמן איטי כל כך, אני מספיק להודות לאלוהים על 'חי', שכן רק בגלל המשחק הזה פי עומד להתקרב כך אל פיה. ועיני נעוצות בעיניה. והיא מחייכת. אבל כשאני מתקרב כך היא גם מרצינה, ופי עוטף את האספרגוס, ואני מספיק לקלל אותו בליבי בגלל אורכו, שמרחיק את שפתיה משלי ברגע האחרון. ואפילו נדמה לי שהיא מנסה להתקרב אלי מעט באותו רגע. כי ברגע בו המרחק בין שפתינו הוא כחוט השערה, עיניה נעשות לחות פתאום. ופתאום היא כבר לא חוקרת מהסורבון, אלא נערה. סתם נערה שנער אחר מצחיק אותה עד דמעות. נער שהיא יודעת שיעשה עבורה הכל...
*
אבל הקסם פג בין רגע. "די! אין זמן לשחק!" נזפה בשנינו במין נוקשות מעושה, ממשיכה לחייך.
"עכשיו אני צריכה להתארגן בעצמי." אמרה, ונקשה פעמיים באצבעותיה.
לקח לי רגע להבין. הייתי מורגל כבר לנקישת אצבעות בודדת, שמכוונת אותי לכרוע על שמונה מולה.
כשנזכרתי, מיהרתי אל חדר האמבטיה. נשכבתי מתחת לאסלת השירותים בכל פאר מחלצותי, והצמדתי את לשוני לחרסינה הלבנה. למרות שביצעתי פעולה זו בעבר, הפער בין טקס ההתכוננות שאליענה ביקשה ממני לערוך, הרחצה, הלבוש החגיגי, והכמעט נשיקה, לבין הרביצה המבזה הזו, מתחת לבית השימוש של הנערה בה הייתי מאוהב, הייתה מייסרת. לא שחשבתי שהצרוף של אירן למחקר עומד לשנות את מצבי לטובה. היה ברור לי שלא. אבל משהו בהכנה המשותפת של הארוחה, קצת כמו זוג מארח, כמו גם רגע הצחוק האמיתי כל כך שחלקנו קודם והאופן המתוק כל כך בו היא הרצינה כשפי התקרב לפיה, לא הכין אותי למפגש החוזר עם חלקלקותה הצוננת של האסלה.
שמעתי את צליל כפות רגליה של אליענה על רצפת העץ כשהתקרבה לדלת השרותים. היא השתהתה קמעה בפתח. כנראה שהתבוננה בי מעט. ואז אמרה:
"אתה יודע, ספי, החלטתי שלא הוגן שאני ראיתי אותך פעמיים עושה את צרכיך, ואתה לא ראית אותי עושה את שלי בכלל."
נשמתי עמוקות. מחשבה נוראית מתהווה בי.
"ברור שאתה לא רשאי לראות אותי כך. כמובן."
היא המתינה. גם אני.
"זה הרי כל כך מביך ומשפיל." אמרה, משקפת לעצמה את המשמעות של חשיפה כזו, וכאילו מזדעזעת מחוסר האנושיות שבכך שאדם אחד מביט באדם אחר עושה את צרכיו.
"אבל בכל זאת. לא נעים לי ממך. אתה בכל זאת נחשפת כך מולי לגמרי."
ליבי החל דופק בפראות.
"אני רוצה במשהו לאזן קצת את מה שאני חייבת לך." היא אמרה זאת במין הפצרה. "זה פשוט יהיה לא מוסרי אם לא." היה לי נדמה שהיא מתחה מעט את המילה 'מוסרי', משועשעת מארסיותה.
בשתי פסיעות מהירות היא נעמדה מעל בית השימוש, רגליה מפוסקות משני צידי ראשי. פני היו כה קרובות לתחתית המושב, כך שכל שיכולתי לראות היו שוקיה ותחילת ברכיה. באחת היא הפשילה את מכנסוניה ותחתוניה והתיישבה על האסלה. את כפות רגליה הגרובות הניחה על חזי.
לא העזתי לנשום או לזוז. כך גם היא.
"oh… Pauvre bebe אתה ממש רועד! אני מרגישה את זה." אמרה, תוך שהיא מחככת את כף רגלה בחזי.
היא כופפה מעט את ראשה והציצה מטה אלי שכעיני פגשו את שלה.
"הכל בסדר mon petite?"
הנהנתי באיטיות, לא מעז לנתק את לשוני מתחתית האסלה.
היא המשיכה להביט בי כך. ופתאום שאלה:
"בוטן אולי רוצה לצאת עכשיו?"
לא השבתי.
"אולי בוטן זוכר את הסיפור על קירקה? זוכר בוטן?" שאלה והסתכלה בי. "אתה זוכר שנתתי לך כפות של אוכל? אתה זוכר שאמרתי לך כל פעם 'קח'?"
הנהנתי.
"בוטן אהב נורא את הסיפור על 'קח'. נכון? 'קח', ו-'קח', ו-'קח', ו-'קח'" צחקה במין ילדותיות תמה ומתוקה, כשכל 'קח' הופך לחרישי מקודמו.
הנהנתי.
"וגם קודם. כשבוטן היה דולפין, ונתתי לו אספרגוס. גם אז אמרתי לו 'קח'. נכון?"
הבטתי בה, מרגיש זיעה קרה מתהווה על מצחי.
"וזה היה בסוף נעים לדולפין. נכון בוטן?"
לבי פעם בעוז, מתדפק אל כפות רגליה.
"אז אין לבוטן סיבה לפחד. נכון?" הנימה הכמו-אימהית המזדהה, חודרת אל קרבי.
לא הגבתי.
"כי זה טיפה אותו דבר."
"בסדר בוטן?"
הנהנתי מתרצה.
"הנה בוטן." חייכה אלי אליענה ופניה נעלמו כשהזדקפה חזרה לישיבה ורק קולה הרך כל כך נותר:
"קח!"
לחישת קולה התחלפה בצליל קילוח השתן, טפטוף הפוגש את מי השרותים במרחק אצבע מקצה לשוני. אפילו חשבתי לרגע שחשתי את תזוזת המים הקרובים אלי כל כך. להפתעתי, במקום חשש וגועל, הוצפתי בנחשול התרגשות. פי יבש, ומכנסי נאבקו לרסן יתד פלדה ענקית שאיימה לקרוע אותם. לשוני התאמצה לחדור מבעד לחומת החרס המפרידה בינה לבין מימיה של אליענה.
"הנה בוטן! באמת, הנה בוטן!" קראה אליענה בשמחה, מוחאת בכפיה בהתלהבות. "בוטן יצא!"
היא קמה, ומשכה אליה את תחתוניה ומכנסיה ונעמדה לצידי. השמחה שלה הייתה כובשת. הסיפוק שהרגע הזה העניק לה היה תהומי.
"אז עכשיו אחרי שבוטן הצליח כך כך, נעשה מבחן גם לדיאבולו. בסדר?" שאלה שמחה אך מיד הרצינה: "אבל מבחן קשה מאוד. טוב?"
הנהנתי אליה בחזרה בחשש.
