בחוות הרכיבה (18)
"מבחן קשה לדיאובולו". היה ברור לי שנעים זה לא יהיה. מה שלא ידעתי הוא שדיאבולו בעצם יוצא להורג. אחרי מה שיתרחש בדקות הבאות אאבד לתמיד את היכולת להגיע לזיקפה סתם ממראה גוף נחשק של אישה...
"מאוד חשוב שתמשיך להביט למעלה, ולא אלי. דיאבולו מאוד ירצה שתפנה את ראשך להביט בי. אבל אתה תנצח אותו. אני יודעת שתצליח, ספי. אני גם יודעת שזה יהיה לך מאוד קשה, כי אני יודעת כמה אתה תרצה לראות אותי. הרי גם אם לא היית מאוהב בי, וגם אם לא היית רוצה אותי כל כך, גם אם היית סתם נער בן שש עשרה שנמצא ליד נערה, היה לך מאוד קשה לא להסתכל. אבל אתה מיוחד ספי. אתה כל כך חזק. אתה הגיבור שלי."
נותרתי במצב שתארתי קודם כשהקשבתי לכל זה: שכוב על גבי, פני מתחת לכיסא בית השימוש של אליענה, לשוני צמודי לחרסינה. כפות רגליה הגרובות היו סמוכות לראשי, והיא עמדה כמעט מעלי, כך שיכולתי להתבונן בפניה בזמן שהסבירה על "המבחן". כמו תמיד, היה משהו ממגנט ומגרה בדידקטיות שלה.
"אבל קודם אנחנו צריכים לחכות שבוטן יכנס חזרה." אמרה, נדה במין קוצר רוח אל עבר הבליטה במכנסי.
זיקפה של נער לא יורדת מעצמה מהר כל כך, ומועד בואה של אירן התקרב. היה ברור לי שאליענה תרה אחר קיצור דרך. ידעתי שהיא לא יכלה להכאיב לבוטן – הייסורים היו מנת חלקו של דיאבולו בלבד. בכל זאת, בוטן היה לא רצוי...
"אתה יודע ספי..." אמרה במין הרהור, "לו היית עכשיו עם השתן שלי במים של השרותים", כשאמרה זאת נדה בראשה לכיוון מי השרותים שעדיין הכילו את השתן שלה משייט לו מעלי, "יכולת להביט אלי למעלה. ואז הייתי קמה, ולרגע רואה אותך צף שם," אמרה ועיניה פגשו את עיני, "ואז עושה כך" אמרה, והדיחה את מי בית השימוש, שגעשו באחת מעלי, קוצפים ועוטפים אותי, ומבקשים לערסל אותי ולשאת אותי אל מקום אחר. ולאחר ששאון המים שכח והפך לטפטוף, היא התכופפה אלי והוסיפה: "והיית נשטף, ספי, מתרחק ממני אל צינורות אפלים. ולא היית רואה אותי יותר לעולם." היא אמרה זאת בצער, כאילו מתאבלת איתי על הפרדה שנוצרה, מתעלמת מכך שהייתה זו היא שסילקה אותי כך, כמו פסולת...
שנינו שתקנו, מעופפים לרגע בעולם המדומיין והמוזר שהיא יצרה, מקבלים את האפשרות, שאני בו זמנית מאהב שניתק מאהבתו וגם הפרשת גוף שנפתרים ממנה כלאחר יד.
"אוי! זה הצליח! ידעתי! בוטן נכנס חזרה!" אמרה אליענה בסיפוק, מעוררת אותי מההזיה ששקעתי לתוכה.
*
המבחן לדיאבולו החל. אליענה התפשטה. היא פסעה מעט לאחור, כך שהיא כבר לא נצבה מעלי. לא יכולתי לראות אותה. אבל ידעתי מה היא עושה בכל רגע. היא התחילה בגרביה, אחת ועוד אחת. אחר כך היא קילפה מעליה את חולצתה. אחר כך את מכנסוניה. היא לא מיהרה. הרגשתי את מבטה לא מש ממני. נשימתי הפכה מהירה. פחות משני מטר ממני עמדה אהובתי בחזייה ובתחתונים. אני, שעדיין לא ידעתי אישה ולא ראיתי אישה עירומה בחיי.
"אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי" התחלתי למלמל את 'התפילה' שאמורה לסייע לי ברגעים כאלה. הרגשתי את דיאבולו מתקרב אל דלת היציאה שלו. הייתי נחוש למנוע זאת ממנו.
צליל חזייתה המופשלת עורר רעד קל בירכי. "אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי!" אמרתי בקול, מהסה את קולות המחאה של דיאבולו.
וכשהיא פשטה את תחתוניה, כמעט צעקתי את המשפט הארור.
"ששש... ששש... mon petite, אתה לא יכול לצעוק כך. ישמעו אותך." הפצירה בי מצחקקת, ונכנסה למקלחון.
חושש להטות את ראשי לכיוונה, הוצאתי מכיס מכנסי את התצלום של ז'אן פול. אחזתי בו מול פני ולחשתי וחזרתי ולחשתי את המנטרה שאמורה להגן עלי מפני דיאבולו, שבנתיים הפך לשור זועם שמתפרע ודורש לצאת. ניסיתי להסיט את מחשבתי, מתבונן בכתם אפרפר בפינת התקרה.
אבל היא הייתה כל כך קרובה... היא לא סגרה את דלת המקלחון. רסיסים מזדמנים של מים שנגעו בגופה האלוהי הגיעו אלי. אבל כל זה מתרחש כשאיני יכול להפנות את ראשי. קולות המים, חמימות האדים שהתפשטו בחדר, טעם מושב האסלה בקצה לשוני, ומעל לכל ניחוח הסבון שלה, הריח הזה, הריח שבפני עצמו יכול היה להפוך את מבטי למזוגג, אבל פתאום הפך מרוכז כל כך – כל החושים היו חלק מיום החג הזה. כולם למעט ראייה. מה לא הייתי נותן כדי לסובב את ראשי אל היופי השזוף והבוהק כל כך, ההזמנה לכל חטא אפשרי שמיקמה את עצמה כה קרוב אלי. הרי אין דבר קל מהפניית צוואר. שום מכשול חיצוני לא מונע ממני לעשות זאת... אולי כשהיא מסתבנת? רק להגניב מבט?
וכשהיא סיימה להתקלח ופסעה צעד אחד נוסף לכיווני מתנגבת, זה הפך נורא יותר. כי גלי ריח הגוף שלה נישאו אלי עם כל תנועה שלה. מאבק הטיטאנים בין התשוקה הדיאבולית לבין הכמיהה למלא את רצונה קרע אותי לגזרים. המנטרה הפכה חלולה וחסרת תועלת. ניסיתי לשלוף כל מחשבה שיכלה להוציא אותי מכאן. מותו של כלבי לפני שנה, בעיה מתמטית שלא הצלחתי לפתור, הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה – דיאבולו דילג בקלות מעל המכשולים הללו כמו אצן מנוסה. ידעתי, ידעתי שאני עומד להיכשל.
"מצוין ספי! כל הכבוד. אתה מצליח." אמרה אליענה, כאילו קוראת את מחשבותיי ונחלצת לסייע לי לצלוח את הישורת האחרונה.
נשמתי עמוקות. תוכן דבריה עודד אותי, אבל צליל קולה כמו גם ההתקרבות שלה המשיך לעורר את דיאבולו חסר התקנה.
"עוד שלב אחר וסיימנו. טוב, גיבור שלי?" שאלה, ואני לא משיב לה, מתרכז שוב במנטרה שלי, מביט בתצלום של ז'אן פול, ומנסה שוב לאהוב אותו בכל מאודי – לא 'עוד שלב'. למה 'עוד שלב'? לא אעמוד בעוד שלב. אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי. ירו ביורש העצר בסרביה, ולכן התחילה המלחמה, אבל היו גורמים נוספים...
נקישת אצבעות.
עצמתי את עיני וזחלתי חזרה לכריעה על שמונה. נשמרתי פן אביט בה בשוגג תוך שאני מתמרן את עצמי להשתטחות הזו, מצחי שלושים סנטימטרים מאצבעות רגליה.
ואז במין רוגע נסיכתי, אליענה מתיישבת על גבי, משתמשת בי כבמעיין שרפרף במלתחה. ישבנה היה מונח על הבלייזר שלי. חשתי בקווי המתאר המתוקים שלו מבעד לאריג. צליל בקבוק נפתח. קרם כלשהו. היא מורחת את רגליה. אחת. עוד אחת. אני מזהה עכשיו את מקורו של ריח נוסף שלה. כפות רגליה יורדות כך לידי. אני שומע אותן מחליקות על הרצפה. צליל הקרם. שוב. היא מורחת את כתפיה, חזה, זרועותיה. גבי מספר לי את מה שהוא חש, כאילו יש לו עיניים.
"ריח טוב, נכון?" היא שואלת, כאילו מתייעצת איתי.
אבל היבבה שלי מסגירה לה את תבוסתי. כי תנועות ישבנה על גבי בזמן שהיא מטפחת את עצמה כך, נדנדו אותי אל מין רגיעה מחויכת משלי. צללתי אל חיקו של רגע אושר כזה, על כך שאני כאן ולא בשום מקום אחר. וכשהיא שאלה אותי על הריח, וכשניסיתי להשיב באמת, שכחתי את הסכנה. כי השילוב של קולה, ריחה, ומשקלה עלי, וכל זאת בנוסף לכל מה שאני מדמיין היו יותר מדי.
בקיצור, דיאבולו ניצח...
תנועותיה של אליענה פסקו מעלי.
"נכשלת?"
הצמדתי את מצחי לרצפה בבושה.
"חבל." אמרה בעצב. "הייתי בטוחה שתצליח."
היא השלימה את התמרחותה מעלי.
"איך תעניש אותו?" שאלה, כאילו אני מומחה מקצועי שמתייעצים איתו אודות סוגיה טכנית. "הוא כל כך מייאש. מתי הוא כבר ילמד לקח." כשאמרה זאת, קמה על רגליה מאפשרת לי להעניש את דיאבולו. מגבת גוף הייתה כרוכה סביבה כעת, כך שיכולתי להביט באכזבתה מכישלוני. באמצעות מגבת שניה היא ייבשה את שערה. "אני כבר כל כך רוצה להרגיש בטוחה לידך ספי. כל עוד דיאבולו מערים עליך, אמשיך לחשוש. תעזור לי, תעזור לי לנצח אותו." היא הפצירה.
תרתי סביבי, מחפש דרך חדשה לייסר בה את דיאבולו. אליענה סיימה לייבש את שערה והשליכה את המגבת אל הארץ, ליד בית השימוש. הקרבה של המגבת לשרותים הולידה הברקה: זחלתי אל בית השימוש, ליפפתי את המגבת הלחה למעין מדרגה קטנה, הפשלתי את מכנסי ותחתוני, והנחתי את דיאבולו הזקור בין בית השימוש לקרש האסלה. התכופפתי קדימה עם בטני, כך שמשקל פלג גופי העליון לחץ על קרש האסלה. כך הענשתי את דיאבולו...
אליענה קרבה אלי מאחור, כדי להתבונן בנעשה – מאז השבוע בו התחלנו לעבוד על בוטן ודיאבולו, אליענה ראתה את מערומי באופן קבוע.
הדממה המוחלטת בחדר האמבטיה הופרה מגניחות הכאב של דיאבולו.
"תעניש אותו יותר! תעניש אותו יותר מאי פעם ספי! אסור לתת לו תקווה" היא עודדה אותי.
הכאב היה בלתי נסבל. הגניחות של דיאבולו הפכו לצעקות. אליענה קרבה אלי בקצה כף רגלה את תחתוניה המשומשים. כבר ידעתי מה מטרתם. הכנסתי את התחתונים לפי, מעמעם את זעקות הכאב, שעלולות היו להגיע לאוזניים זרות.
"תן לי לסייע לך." היא אמרה, מתקרבת עוד יותר אלי. לא שידעתי היכן היא נמצאת. השילוב של חוסר האוויר והכאב הנורא גרם לחדר להסתחרר סביבי. "להכאיב לך ספי, נעשה יותר ויותר קשה עבורי. אבל להכאיב לדיאבולו קל לי. אפילו נעים." ולמרות הכמעט עילפון בו הייתי, הרגשתי אותה מניחה ברך בוהקת וחומה על גבי, ומוסיפה את משקלה בהדרגה להענשה המשותפת. "יחד. יחד נעניש אותו" אמרה ברוך. ואחרי מהלומת הכאב האיום, היא מרפה, וממתינה לגל היבבות העמומות שלי הנבלמות בתחתוניה לדעוך. ואז שוב, בחרישיות, אני שומע אותה: "עוד טיפה" ומרגיש שוב את ברכה לוחצת אותי מטה, עוד יותר מקודם, והאנקה התהומית שלי גורמת לה להרפות. אבל רק עד שפרץ היבבות שלי נחלש שוב. ואז, כמעט בלחישה: "עוד טיפה" וברכה לוחצת אותי מטה עוד יותר, והתחתונים לא יכולים להחניק עוד את הזעקה שבוקעת מגרוני.
דפיקות בהולות נשמעו מדלת הבקתה.
אירן.
