בחוות הרכיבה (19)
אירן הופתעה כשפתחתי לה את דלת הבקתה. היא ציפתה לראות את אליענה בלבד, ולא ממש ידעה כיצד להגיב. המבוכה שלה הייתה קשורה לא רק לעצם נוכחותי, אלא גם לזעקות הרמות שהיא שמעה היטב לפני מספר רגעים.
"היי" אמרתי לה, מנצל את ידית הדלת בכדי להזדקף, נאבק ברצונו של גופי להתקפל מדקירות הכאב באיבר מיני.
"היי" השיבה אירן, מביטה בי בדאגה, "הכל בסדר?"
"כן" השבתי, מנסה לחייך.
"היי אירן, אני כבר איתך," קראה אליענה מתוך החדר, מציצה לרגע מאחורי דלת ארון הבגדים שלה, דלת שהיא פתחה כדי לתחום לעצמה חלל פרטי להתלבש בו במהירות.
"שלום!" קראה אירן לאליענה, מחזירה את מבטה הנבוך אלי, לא ממש מבינה כיצד נוצר מצב בו אליענה מתלבשת באותו חלל בו גם אני נמצא. "אתה בטוח שאתה בסדר? אתה חיוור לגמרי."
"פשוט נטרקה לי הדלת של הארון על האצבע," שיקרתי, נושם עמוקות אל צירי הכאב האיומים, שנדמו כהולכים ומתעצמים. פחדתי שאתעלף.
ניסיתי להישיר אל אירן מבט אגבי. למרות הסבל, זה לא היה קשה במיוחד. אירן הייתה יפהפייה: שערה השחור החלק מיסגר פנים בהירות, שפתי דובדבן, עיניי שקד ואף כפתורי. קימורי גופה האתלטי הודגשו על ידי שמלת גוף קצרצרה אפורה, שעטפה אותה מרום ירכיה עד לשדיה ולכתפיה. נגיעות של צבע שחור—נעלי בד שחורות, שרשרת שחורה, תיק צד שחור—הבליטו את עורה הצחור, הכמעט שקוף. והיה בה גם עוד משהו, אותו je ne sais quoi של נערה בת שש עשרה שהכל בה מנץ, פורח, ויטאלי.
[בשבוע הראשון בחווה, כשעדיין ניסיתי להתחבב על הנערים האחרים, מישהו מהם היטיב לתאר את ההבדל בין יופיה של אירן לזה של אליענה: "בכל קנה מידה אובייקטיבי, אירן עולה על אליענה. היא חטובה יותר, ופניה מושלמות. מי שיכנס לחדר בו שתיהן נמצאות, יביט קודם כל על אירן. אבל" הוסיף כמו איזה חכם הילכתי שנדרש להתפלפל, "המבט השני נמשך דווקא לאליענה. זאת משום שאצל אליענה יש משהו בהליכה ובגוף שכאילו מהווה הזמנה. אי אפשר לראות אותה מבלי לדמיין מיד את האופן בו אתה בתוכה..." סיים את הדרשה.
לא שמשהו מזה הזיז לי יותר מדי, גם אז, בשבוע הראשון. ידעתי שאירן יפה, אבל בעולמי היה מקום לנערה אחת בלבד...]
"אהה... זה מסביר את הזעקה ששמעתי קודם..." אמרה אירן. "זה כואב נורא?" שאלה, מביטה בעיני. השאלה הייתה מתבקשת. אך מבעד לדאגה, הבחנתי במעיין סקרנות קרה יותר, שהזכירה לי משהו מאליענה. עיניה החומות של אירן נפערו מעט, מנסות לזהות את מידת הכאב בה אני שרוי. וכשהשבתי "כן", הבחנתי במין התרחבות זעירה של אישוניה, רגע לפני שביקשה לראות את האצבע הכואבת.
"כמה שאת יפה!" קראה אליענה מאחורי, מצטרפת אלינו, ומצילה אותי מהצורך לחשוף אצבע בריאה לחלוטין. היא ניגשה לאירן ונישקה אותה בכל לחי, כמו במפגש של נשים בוגרות (זו, בעצם, הייתה האסטרטגיה של אליענה במפגש 'גיוס' זה – היא נתנה לאירן תחושה של אישה בוגרת, ועשתה זאת כאילו זה מובן מאליו).
"גם את" הסמיקה אירן, מנסה להחמיא חזרה לאליענה. ולא, זו לא הייתה חנופה ריקה: אליענה הייתה לבושה בהידור לא אופייני לה. במקום הלבוש הספורטיבי והקצר, היא לבשה שמלת בורדו שירדה אל מתחת לברכיה. קשת תכולה אספה את שערה אל מאחורי אוזניה. לראשונה ראיתי אותה נועלת נעלי עקב שחורות. רגליה היו נתונות בגרביונים שחורים, שהוסיפו על המראה המחויט. שסעים עמוקים בשמלתה חשפו את ירכיה כשהיא התקרבה אל אירן.
"לא ידעתי שספי יצטרף אלינו" אמרה אירן.
"אהה, כן. שכחתי להגיד לך. רציתי שהוא יהיה איתנו משתי סיבות. ראשית, כי אני רוצה ליישר את ההדורים בין כולנו בנוגע למה שקרה באותו ערב כשסטרתי לך" כאן אירן קטעה אותה, "עזבי, שכחתי מזה. היה ונגמר." "ושנית," הוסיפה אליענה, "כי ספי החמוד הסכים להיות מלצר שלנו הערב." כאן היא הביטה בי, מחייכת לנוכח הפתעתי. "אם זה בסדר מבחינתך, כמובן." (השאלה האחרונה הייתה מופנית לאירן, לא אלי).
"ממ..מלצר?" גמגמה אירן, "בטח. אפילו אשמח." צחקה, נכנסת מיד לתפקיד, ומושיטה לי את תיק היד שלה, לאיפסון.
במיומנות טקסית תליתי את התיק על הקולב בכניסה, ומיהרתי לשולחן, על מנת למשוך לאחור את הכיסא המיועד לגברת הצעירה. אירן חייכה אל שנינו, ופסעה לשולחן בהליכה של מטרונית המורגלת בגינונים הללו, והתיישבה בתואם מושלם בין תנועתה להגשת הכיסא שלי. בזריזות ניגשתי לצידו השני של השולחן, חוזר על הגשת הכיסא עבור אליענה. היא התיישבה באופן קצת פחות פומפוזי, אבל שלחה אלי חיוך מקסים, שהעלים לרגע את הכאב באזור חלצי.
"יין?" שאלה אליענה את אירן, מחקה מארחת אדיבה, ומתעלמת מכך שאירן צעירה מכדי לשתות.
"כן בבקשה!" השיבה אירן, נלהבת מכך שהיא עומדת לעבור על איסור, ולהיכנס לעולמם של המבוגרים.
Garcon, du vin s'il vous plais!"" הורתה לי אליענה.
בתנועות ריקוד מיומנות, הבאתי את היין, מוזג אותו בקפדנות לכוסות. היה משהו משעשע, גם עבורי, בחיקוי מלצר במסעדה צרפתית אנינה. קול צחוקן של הנערות סיפק לי לשניה את האשליה של נער שמצליח לבדר נערות נחשקות. אירן במיוחד, נהנתה מהמשחק הזה, משועשעת מכל תנועה שלי. צחוקה עודד אותי להמשיך, לשכוח מהכאב באיבר מיני, והזריקה לכל תנועותיי קלילות של שחקן מול קהל מוקסם.
ככל שהארוחה התקדמה—הגשתי מרק, פשטידה, סלט ועוד ועוד יין—החשש של אירן מאליענה התפוגג, והעליזות שלה מגינוני הפכה לנטולת סייגים. השתיים לא ממש דיברו עלי או איתי. השיחה עסקה יותר ברכיבה, וקצת ברכילות על הנערים והנערות האחרים. אליענה שאלה, ואירן דיברה ודיברה, מרגישה בנוח יותר ויותר. ניכר היה שהיא אינה מורגלת ביין.
היה רגע אחד בו אירן צחקה במיוחד. זה קרה כשהיא הפילה בטעות מזלג על הרצפה. מיהרתי להרימו ולהגיש לה אותו בחזרה.
"ספי. באמת!" קראה אליענה בתדהמה. "תביא מיד מזלג חדש!" אירן הפסיקה לרגע לדבר, מביטה בשנינו. חיוכה נעלם. משהו באדנותיות של אליענה חרג ממשחק התפקידים המבודח שעסקנו בו עד כה. הטון הפוקד כבר לא היה אופן דיבור אל מלצר. כשרצתי נכלם להמציא מזלג נקי, אירן פרצה בצחוק מופתע, רועם. ההנאה שלה מהיראה שלי מאליענה הייתה שלמה.
"השרות כאן מתדרדר?" שאלה אירן את אליענה, כאילו שהן שתי ידידות ותיקות המבקרות במסעדה זו דרך קבע.
"כן." השיבה אליענה באכזבה. "מפתיע שבכלל צריך להסביר למלצר משהו כזה. לא?"
אירן הנהנה, מחניקה פרץ צחוק חדש.
"אבל..." החליפה אליענה את הנימה שלה, ואמרה כממתיקת סוד: "את יודעת שהם מפצים על כך באופנים אחרים."
"באמת?" הסתקרנה אירן. "כיצד?"
"אראה לך. אבל את חייבת להבטיח לשמור על כך בסוד. טוב?"
"בטח" הנהנה אירן.
"אני לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליך," שיחקה איתה אליענה. "אנחנו לא מכירות מספיק."
אירן הרצינה: "נשבעת לך ביקר לי שלא אספר." כמיהתה לדעת את הסוד הייתה ניכרת.
אליענה היססה.
"בבקשה." הפצירה אירן. "בבקשה גלי לי..." היא חשה שיש כאן משהו...
נקישת אצבעות.
לא זזתי, מתקשה לעבור מהמשחק התמים שעד כה שיחקנו אל השפלה של ממש. אליענה נשאה אלי מבטה בפליאה. היססתי עוד רגע. לא רציתי לאבד את המתיקות שחשתי כשסתם הצחקתי אותן. גם לא רציתי לחשוף את האמת המבישה של אליענה ושלי מול אירן. אולם המבט הירוק-ירוק הזה הכניע אותי. הפלתי עצמי לכריעה על שמונה, מקרב את מצחי למרחק הנדרש: שלושים סנטימטרים מקצה נעל העקב של אליענה.
קול נשימתה הנעתקת של אירן נשמע היטב בחדר הדומם.
"ממ..ממה?" גמגמה אירן, מביטה בחזיון המוזר הזה שנפרש מתחתיה.
"ששש... מתוקה. אל תגידי כלום." ייעצה לה אליענה. מספר שניות היא לא אמרה דבר, מאפשרת לאירן לשהות במצב המטורף הזה. ואז, כאילו מתלבטת אם עליה להעצים את הרושם, אמרה: "תראי גם את זה" אמרה, והחלה להניע קלות את חרטום נעלה, מאלצת אותי להניע את ראשי בתואם עם כף רגלה.
כשתנועת הנעל איפשרה לי להציץ לרגע למעלה, ראיתי שאירן פערה את עיניה עוד יותר, מבטה אזוק אל הנעשה למרגלותיה. אליענה לא הסתכלה בי כלל, בטוחה במתרחש מתחתיה. במקום זאת היא התבוננה באירן משועשעת.
"יפה לא?" שאלה אותה.
אירן הנהנה, לא מסוגלת לומר דבר.
אליענה הרימה מעט את קצה נעלה, כך שמבטי נישא בהתאמה והביט מלמטה אל שתיהן.
"רוצה לראות עוד משהו?" שאלה אליענה בפתיינות.
"כן בבקשה" אמרה אירן, גל סומק מתוק שוטף את לחייה.
אליענה אספה את שיירי האוכל מצלחתה אל צלחתה של אירן. היא הורידה מטה את צלחת השיירים, ודחפה אותה מתחת לפני עם קצה נעלה. הצלחת הייתה כעת סמוכה לנעלי הבד השחורות של אירן.
"קח" אמרה בעדינות.
התחלתי ללחך את שיירי המזון מהצלחת, לקול שחוקן של הבנות.
"זה מוצא חן בעיניך?" שמעתי את אליענה שואלת.
אירן המהמה, מתקשה לדבר.
"תרצי אולי...?" שאלה אליענה ולא המשיכה.
"מה?" שאלה אירן.
"לא משנה." ויתרה אליענה.
"מה? תגידי. בבקשה..." שמעתי את אירן מפצירה בה, בעודי מלקק את הצלחת מתחתיה.
"נסי לנחש לבד... מה... מה היית רוצה לעשות עכשיו?" בחנה אותה אליענה.
דבר לא נע מעלי למספר שניות. אבל אז הרגשתי את סוליית נעל הבד לוחצת קלות, במין היסוס, על ראשי מלמעלה.
"בדיוק!" שיבחה אותה אליענה. "ושימי לב שמה שעשית מיד עוצר את פעולת האכילה של ספי, והוא מיד מזדקף יותר כדי להעניק תמיכה טובה יותר לכף רגלך." ההסבר שלה תאם את פעולותיי. תורגלתי בעבר במעבר הזה, המעבר מכלב לשרפרף, כך שידעתי לייצב את צווארי, לזקוף מעט את קודקודי, ולהגיע לגובה קבוע של הדום שימושי.
שוב שמעתי את נשימתה הכבדה של אירן נעתקת. אבל היה גם משהו נוסף, מעיין ריח חדש שהתפזר בחדר שאז לא ידעתי למקמו, ושבהמשך חיי למדתי לזהותו עם התעוררות מינית אצל נשים מסוימות.
"רגע, ואם אני מורידה ממנו את הרגל אז הוא...", וכשאמרה זאת הסירה את כף רגלה מראשי, "בדיוק, הוא חוזר לאכול" הסבירה לה אליענה, "עד ש... הנה, את רואה?" שכן עכשיו חזרה הנעל לנוח על ראשי, ולכן חדלתי לאכול וחזרתי למצב השרפרפי שלי.
"מקסים" מלמלה אירן. היא חשבה מעט על מה שהיא רואה, ואמרה, "אז בעצם ספי הוא סוג של..." "עבד" השלימה אליענה את המשפט יחד עם אירן. "כן אירן", הסבירה אליענה, "ספי הוא עבד."
התבוננתי מעלה אליהן. זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה שימוש במילה הזו ביחס אלי. מאחורי סוליית נעלה של אירן, יכולתי לראות את שתיהן מביטות בי, מהורהרות. משהו במילה טלטל גם אותן.
