בחוות הרכיבה (20)
ואז, כשאירן הלכה סוף סוף, ונותרנו לבדנו – אני לשטיפת הכלים ואליענה לתעד דברים ביומן המחקר שלה – היה מין רגע יקר נוסף של קירבה ביננו:
"אתה בסדר, ספי?" היא שאלה.
הצמדתי את מצחי לרצפת הבקתה, שכן נותרתי עדיין על שמונה מולה.
"דבר!" הורתה, אבל גם קצת ביקשה...
"כן... אבל..." גמגמתי, כבר לא רגיל להציג מולה סייגים.
"אבל מה?"
"אבל אני לא אוהב את אירן. אני אוהב אותך..."
"אני יודעת, mon bebe, בוודאי שאתה אוהב אותי. גם אני אותך, הרי אף אחד לא עושה עבורי מה שאתה מוכן לעשות בשבילי."
היבטתי מעלה אליה, משגרת אלי חיוך מתוק שהתחלף ברצינות. לא יכולתי להחמיץ את מה שהיא הרגע אמרה.
"באמת?" מלמלתי, "את ב...באמת אוהבת אותי?"
היא כבשה את צחוקה, לנוכח השתאותי:
"כן. סוג של. אני לא יודעת לתאר את זה ממש. זה לא כמו מה שאני מרגישה כלפי ז'אן פול. אבל אתה יקר לי. אני שמחה להיות איתך. אתה גם יודע להצחיק אותי. איכפת לך ממני ומהמחקר שחשוב לי כל כך. אני גם מרגישה איתך בטוחה ויודעת שאתה דואג לי ושאף פעם לא תפגע בי."
כמו מעצמו, גופי התרומם בתגובה למילותיה: מכריעה על שמונה אל עמידה על שש ואז על ארבע, על הברכיים בלבד. כפות ידי ניתקו מהרצפה וגבי הזדקף. עיני היו ממוסמרות לשלה, בעודה ישובה כך מעלי, ברך על ברך בשמלתה המכשפת, בנעליה האלגנטיות. מין גרסה מעוותת של יוליה מדברת עם רומאו. מעוותת אבל כה מתוקה...
גל סומק שטף את לחייה החומה. היא המשיכה:
"אני יודעת שאף פעם לא אהיה עם מישהו שאהיה עבורו יקרה כל כך."
שפתי העליונה רעדה. דמעה גדולה נמלטה מעיני.
"לא שמעתי או קראתי על גבר שעשה כל כך הרבה בשביל אישה. אתה נותן את עצמך לי כל פעם מחדש ספי. אתה לא חושב. אתה לא מהסס. אתה פשוט מוכן להתרסק בשבילי ובשביל מה שיקר עבורי. אתה באמת איקרוס – כדי להיות קרוב לשמש אפילו לרגעים ספורים, אתה נכון לוותר על כל שאר הדברים, הדברים שכל שאר האנשים מחשיבים כל כך."
קולה רעד. זו לא הייתה העמדת פנים. וכשהיא דיברה עלי כ'גבר', הרגשתי את דפיקות לבי מתעצמות.
"ואתה לא חלש. מישהו חלש לא היה יכול להגיע נמוך כל כך. גבריות חשובה לך. כבוד חשוב לך. ואתה מוכן להקריב אותם עבורי בכל דרך שאני בוחרת, וכל פעם מחדש. אתה ... מדהים"
שתקתי. שלא יגמר לעולם...
"ונעשה לי יותר ויותר קשה לראות אותך סובל. וחוץ מזה..."
היא היססה, אבל הרגע היה חזק גם ממנה:
"אלמלא המחקר הזה והחובה להימנע ממגע, הייתי..." כאן היססה שוב, "כבר מזמן לא היית בתול, מתוק שלי..." אמרה, וכשנשמתי נעתקה, היא בעטה קלות בסנטרי בקצה נעלה, מקניטה אותי וצוחקת בגלל תגובתי המופתעת.
שתיתי אותה בעיני, מוקסם.
"אז מדוע..." התחלתי, "מדוע הכרחת אותי לגעת באירן?"
"אוף. אתה כל כך מתוק. נאמן שלי!" קראה בקוצר רוח, והתקרבה אלי, משעינה את מרפקיה על ברכיה. "הייתי... עכשיו..." פניה היו קרובות לשלי. הרגשתי את נשימתה. אוויר שעבר דרך פיה, שהה בראותיה, עבר בדמה, חזר אלי, ועכשיו היה בתוכי...
"נפגעת מהמשחק עם הקינוח? עם הגלידה?" שאלה בחשש. (מספר דקות קודם היא אילצה אותי ללקק כפתורי גלידה זעירים שהיא הניחה בכפית על כף רגלה החשופה של אירן, שהתמוגגה מכל רגע).
"אבל" המשיכה, לומדת את תשובתי מעיני המושפלות, "חשבתי שהתגברנו על זה יחד."
["התגברנו". היא התכוונה לכך שכשהיססתי לפני הליקוק הראשון, אליענה כרעה לרגע לידי, מסמיכה פניה לפני שהיו מעל כף רגלה המושטת של אירן. "אתה כל כך מתוק" לחשה לי. "אתה מהסס כי אתה נאמן לי, ואתה מרגיש שתבגוד בי אם תלקק כף רגל אחרת. נכון mon petite?" כך לחשה, כשאנחנו ראש לצד ראש, כמו שני ילדים שמביטים על נחל זורם מלמעלה מקצה גשר.
"מה את אומרת לספי?" שאלה אירן, מתקשה לשמוע את מה שנעשה מתחתיה.
"תדמיין שזו כף הרגל שלי" המשיכה אליענה ללחוש לאוזני, מתעלמת מאירן. "הרי בשלי אסור לך לנגוע. אבל בזו של אירן מותר לך."
"אני לא שומעת מה את אומרת לו", התלוננה אירן מעלינו.
"לקק פה." הצביעה על הגלידה שהניחה. "מותר לך mon bebe. קח. לקק. כמה שתרצה." הוסיפה עוד כתם גלידה, קרוב יותר לבוהן של אירן. "בדיוק. אני מרשה, מרשה." אמרה כשברקע צחקוקה של אירן.]
"לא חשבתי שנפגעת. אפילו בוטן יצא. לא אמרתי כלום לאירן. אבל ראיתי אותו." היא המשיכה להצטדק ['בוטן' היה שם הקוד שלנו לזיקפה שלי הקשורה להשפלה].
לא השבתי. זה ממש לא היה רגע רגיל ביננו. כנראה היא באמת אוהבת אותי. ממתי אליענה מנסה לפייס אותי?
אליענה שתקה. ראיתי שהיא מבינה...
גבול נחצה. יכולתי לעבור כל ביזוי שמגיע מידה, אבל מה שהיא עשתה עכשיו, השילוב של אירן, היה לפרום את מה שחיבר בינה לביני. משיכה שלי לאירן, אפילו אם זה קרה בעידודה של אליענה, ריסקה אותי באופן אחר.
דמעות הציפו את עיני. אליענה הביטה בי בפחד. "מה קרה?"
"אני לא רוצה לאבד אותך." יבבתי, בלי להבין מה אני אומר ולמה.
אבל היא הבינה. יותר ממני.
"ספי..." קראה כשהמשכתי לבכות בתוך עולם משלי. "ספי... תסתכל עלי!"
נשאתי מבט מיוסר אליה.
"קודם כל תבכה נכון." אמרה בקשיחות, והושיטה מעט קדימה את כף רגלה, מנסה לחלץ אותי מביצת הייאוש אליה שקעתי.
כיוונתי את פני כך שדמעותיי זלגו על נעלה. בוכה נכון.
"עכשיו אני רוצה שתבין: אירן לא חשובה. היא כלי. אתה לא מאבד אותי אם אתה נוגע בה. אתה לא נמשך אליה אם בוטן יוצא כשאתה איתה. אירן היא חפץ. היא לא יותר מאמצעי תקשורת בינך לביני."
המשכתי לבכות מעל נעלה.
"אתה מבין?"
הנהנתי מתייפח, מושך באפי.
"ובעצם... בעצם אירן היא הדרך בה אתה ואני יכולים לגעת. אתה מבין?" הרמתי אליה ראשי, מביט בה מבעד לצעיף דמעות. "מדוע אתה חושב שישבתי מאחוריה?"
[היא התכוונה לרגע בו היא התיישבה מאחורי אירן, מפסקת רגליה כך שגבה של אירן נשען על חזה של אליענה, וזאת בזמן שליקקתי את כף רגלה של אירן. אליענה חיבקה את אירן מאחור, כמו שתי חברות ותיקות, השעינה את סנטרה מעבר לכתפה של אירן, כך ששתיהן הביטו למטה אלי משועשעות מהרגע המיוחד.]
"הרגשתי כאילו שאתה מלקק את כף הרגל שלי. אתה מבין?"
הנהנתי, מתחיל לדמיין גם אני את המתוק שיוצא מן העז...
"אז אל תכעס, מתוק שלי. בסדר?"
הנהנתי. מפויס.
"בעצם אני זו שצריכה לכעוס. תראה מה עוללת לנעל שלי!" אמרה והושיטה קדימה את קצה נעל העקב שלה, שהייתה מוצפת בדמעותיי.
הבטתי מבויש בנעל הרטובה.
"אם... אם ארשה לך ללקק את הדמעות שלך, אתה חושב שתצליח לא לגעת בכף הרגל ובגרביון?"
הנהנתי בשמחה, מבין שיש כאן מחוות פיוס נוספת מבחינתה. פרס!
"אתה בטוח? תצטרך להיות מאוד מדויק" הקניטה אותי.
הבטתי בה במבט המסור ביותר שיכולתי להישיר אליה.
"טוב נו." התרצתה.
"קח!"