בחוות הרכיבה (21)
"בבקשה, בבקשה. אפשר שש? רק פעם אחת?" הפצירה אירן באליענה.
אליענה היססה.
"בבקשה. אני מבטיחה שזה לא אגיע מעבר לזה." אירן כמעט התחננה.
"אבל בפעם הקודמת בהחלט הגעת מעבר לזה, נסחפת כמעט עד שמונה," אמרה אליענה, "את בטוחה שלא תאבדי שליטה?"
"כן. בטוחה ומבטיחה." התחייבה אירן.
"בסדר." נעתרה אליענה.
"יש!" קראה אירן, והצליפה בגבי החשוף בשוט הסוסים, צוהלת כשקרסתי אל הרצפה מעוצמת ההצלפה. היא התבוננה מיד בחשש באליענה.
"זה בסדר," פסקה אילנה. "את רואה? שש בדיוק! כשאת רוצה לרסן את עצמך את מסוגלת לכך." אירן נראתה מרוצה מהמחמאה, אבל עוד יותר מכך שנאנקתי למרגלותיה.
"עכשיו בואי נבחן יחד אם סנקציה בדרגה שש מספיקה בכדי לתמרץ את ספי בתרגיל החישוקים." אמרה אליענה, וחזרה לכתוב ביומן המחקר שלה, מתעדת את הנעשה מולה.
אירן הרימה שוב את שתי טבעות הפלסטיק שהייתי אמור לעבור בניתורים מהירים – "תרגיל החישוקים" דימה אותי לחית קרקס שאולפה לעבור בין חישוקים בגבהים שונים, כשבמרכז הזירה מאלפת בוטחת מניפה את פרגולה, ממנו אני ירא.
"קדימה ספי! קדימה!" אמרה אירן "בוא תהיה חיית קרקס טובה!" הורתה וכיוונה אותי אל הטבעות. "לא היית רוצה שנגיע לשבע, נכון?" הזהירה אותי בחיוך.
"נסי להימנע מדיבור עם החיה", דייקה אותה אליענה.
אירן הרצינה, ואני ניסיתי לנתר שוב...
*
את "מדרג ההצלפות" הזה—כך כינתה זאת אליענה—לימדה אליענה את אירן למחרת ארוחת הערב שתארתי בפרק הקודם (לי אליענה אמרה ש"מדרג ההצלפות" אמור בעצם להגן עלי מאכזריותה של אירן... מה שהתברר כנכון, אבל אני מקדים את המאוחר).
אירן עשתה כל שיכלה כדי לא לעזוב באותו ערב, אחרי הארוחה. ניכר היה שהיא מתקשה להתנתק מהעבד שהחיים (ואליענה) זימנו בפניה. אליענה נהנתה מההזדקקות הזו של אירן, ושלחה אותה חזרה לבקתה שלה אחרי שבועות ונדרים מצד אירן שהיא לא תסגיר דבר ממה שראתה. אליענה נאותה שאירן תצטרף אלינו מיד אחרי רכיבת הבוקר ביום שלמחרת.
כך שכשחזרנו לבקתה של אליענה אחרי רכיבת הבוקר, אירן כבר המתינה לנו בדלת. "מישהי כאן מתלהבת מאוד מהמשחק החדש." חייכה אליענה.
אירן הסמיקה ולא השיבה. חשבתי שאני מזהה אפילו רעד קל בירכה – המכנסונים השחורים, הגופייה האפורה ומגפי הרכיבה השחורים רק הדגישו את הבוהק של עורה, והסגירו תנועות זערוריות שהיא הייתה רוצה אולי להסתיר.
"אבל מטעמים אתיים, אני צריכה להחתים אותך על משהו לפני שאת משחקת איתנו שוב פעם. טוב?" שאלה אליענה (אליענה אהבה להביט בי בכל פעם שהיא אמרה שהיא מונעת משיקולים מוסריים).
"או קי." השיבה אירן, וניסתה לפסוע אל תוך הבקתה אחרי אליענה.
"לא. חמודה. חכי כאן. את לא יכולה להיכנס עם מגפיים מלוכלכים כל כך."
"אה... נכון. אז אני אחלוץ אותן כאן." אמרה אירן
"לא, לא, מתוקה." צחקה אליענה. "את עכשיו במעמד אחר." אמרה בחשיבות, "כי בדיוק לדברים כאלה נועד ספי!"
"אה... נכון!" שמחה אירן. "אז להשאיר אותם כאן בשבילו?"
"לא. לא. יש לי תחושה שאת תהני מזה יותר אם הם יהיו עליך. לא?" גל סומק חלף על פניה הצחורים של אירן.
אליענה פשוט קראה אותה כמו ספר פתוח...
"ספי? אתה עדיין כאן?" נזפה בי אליענה. "רוץ והבא את ציוד הצחצוח שלך!"
"כן ספי. רוץ!" הוסיפה אירן בעליצות.
נפניתי מהשתיים ומיהרתי לפינה בה שמרתי מכבר את הציוד הנדרש לניקוי מעיין זה.
כשחזרתי עם ציוד הצחצוח ועליתי במדרגות אל המבואה המגודרת של פתח הבקתה, אליענה כבר הייתה שם עם הטפסים שלה, ישובה בשיכול ברכיים על גדר המבואה. אירן נשענה-ישבה על אדן העץ של הגדר, והגישה לי את מגפה לצחצוח. הייתי צריך להשתופף כמעט לגובה קרסולי הנערות כדי שגדר העץ תסתיר אותי משאר הרוכבים שחזרו לבקתות שלהם ועברו בשביל העפר הסמוך, מגניבים מבטים אל הבנות היפות.
"את לא באה למועדון אירן?" שמעתי מישהו קורא לה.
"לא. אני עוזרת לאליענה בעבודה שהיא צריכה להגיש בסורבון" אמרה אירן בגאווה. לכאורה היא הביטה בזה ששאל אותה, אבל מבטה היה מושפל לכיוון שלי, כשהיא בקושי מצליחה להסתיר את הנאתה ממה שמתרחש למרגלותיה...
*
צחצוח מגף רכיבה אינו דומה לסתם ניקוי של נעל מאובקת או מוכתמת. אחרי שבועות של צחצוח מגפיה של אליענה, פיתחתי שיטות משלי. התוצאה שחתרתי אליה לא היה סתם מגף נקי, אלא מגף שנראה חדש, מבריק ולח למראה. אליענה שיבחה אותי כשהגעתי לאיכות מושלמת שכזו, וידעה שאני מקווה לזכות בהערכה זו מצידה על מאמצי.
ראשית חכמה, עברתי על המגף עם סמרטוט בד יבש, כדי להסיר ממנו בוץ. טיפלתי כך גם במגף וגם בסולייתו. כשהמגף יבש לחלוטין, הברשתי אותו – גם בהיקפו וגם בסולייתו. השתמשתי במברשת גסה, אבל גם במברשת השיניים שלי, כדי להגיע לחריצים הזעירים יותר בחיבור בין עור המגף לסוליה, וגם בארץ החתחתים שחרצה את הסוליה עצמה – המדרגה הזעירה המפרידה בין העקב לסוליה למשל, מוקש קבוע בו הצטבר בוץ. כעת עברתי על המגף כולו במטלית לחה. בסוף שלב זה, המגף היה נקי לחלוטין. רק בנקודה זו היה טעם לעשות שימוש במשחת צחצוח, אותה עיסיתי אל תוך עור המגף.
אני מציין הליך מפורט זה, משום שלמרות שאירן הייתה שקועה כל כולה בהשפלה שלי בעת שניקיתי כך את מגפיה, הייתה נקודה בה היא גם התחילה להסתקרן מפרטי המיומנות עצמה. האופן האגבי בו אליענה התייחסה ליסודיות שהפגנתי, המחישה לאירן את עומק השיעבוד שלי לאליענה – הזמן שנדרש כדי שאפתח מומחיות מושקעת שכזו. היה אפילו רגע בו אירן הטתה כלפי מעלה את סוליית מגפה, ושרקה בהתפעלות לנוכח היסודיות שלי.
"אל תתפלאי," הסבירה אליענה, "ספי יסודי בכל דבר שהוא עושה עבורי."
"אני רואה" אמרה אירן.
"זו תכונה נפלאה. את לא חושבת?" שאלה אליענה במין התייעצות של חברות.
"אצל עבד?" שאלה אירן, שואבת סיפוק מהגיית המילה החדשה הזו, "בוודאי!"
"את עדיין לא שם. אבל את תהיי." העירה אליענה.
"לא הבנתי." הביטה בה אירן.
"הוא עדיין לא עבד בשבילך."
"למה לא?"
"כי את מגיבה בעיקר להשפלה שלו כשהוא מנקה כך את המגפיים שלך." הסבירה אליענה.
"אבל זה באמת משפיל." ניסתה אירן להבין.
"כן. זה משפיל." הסכימה אליענה, "אבל ספי הופך לעבד אמיתי רק כשאת מפסיקה לראות את ההשפלה, ומתעניינת אך ורק בפונקציה שהוא ממלא עבורך. שימי לב למשל לזה." אמרה והקישה באצבעותיה.
השלכתי את כלי הצחצוח וכרעתי על שמונה מולה. אליענה הגביהה מעט את רגליה המשולבות. ללא הנחייה נוספת, הבנתי את שנדרש ממני: הזדחלתי אל מתחת לנעלה הנמוכה יותר, והפכתי את עורפי למשען יציב עבור רגליה, בעת שהיא ישובה כך על הגדר. בשלב זה, הנסיון שלי ב"שרפרפות" היה רב. ידעתי למקם את עצמי כך שאוכל להישאר בתנוחה מכאיבה זמן רב וללא תנועה.
"כמו שאת רואה," הסבירה אליענה לאירן כמו מורה, "ספי הוא כרגע הדום שלי."
אירן הנהנה.
"אבל למרות שבפעמים הראשונות שהשתמשתי בו באופן הזה שנינו הגבנו קודם כל להשפלה שבעניין, היום זה בעיקר עניין של נוחות עבורי. ספי לא חושב יותר על הביזוי שלו. רוב הזמן המשותף שלנו ספי טרוד במחשבה אחת בלבד."
"מהי?" שאלה אירן
"הנוחות שלי. אם לא היית כאן, לא ספי ולא אני היינו חושבים רגע נוסף על המוזרות של המצב הזה. ספי כועס על עצמו אם אני צריכה לבקש משהו במפורש. הוא מנסה לחזות מראש את הצרכים שלי, ולמלא אותם מיד."
השתררה שתיקה מעלי.
"ובמידה מסויימת," המשיכה אליענה בטון מהורהר, "אני מבינה שהמחמאה העמוקה ביותר עבורו מבחינתי, היא אם הוא נעשה שקוף לי לגמרי. אם, כמותו, גם אני רואה רק צרכים ומטרות, כשהוא לא יותר מכלי שמסייע לי למלא את הצרכים הללו. וכשספי הוא עבד טוב, אני גומלת לו דרך המבט שהופך אותו באמת לשקוף. אז הוא גם מאושר"
שוב שתיקה. ידעתי שעכשיו אליענה עוברת למחשבות מופשטות יותר, הקשורות במחקר שלה.
"כי כשהעבדות היא אמיתית כבר אין צורך בהשפלה..."
ואז, במין חיות אחרת, קראה:
"אבל היי, אם אין השפלה, איפה הכיף, נכון אירן?"
שתיהן צחקו ואליענה חזרה לשאלון שלה.
*
לא שאירן התעניינה יותר מדי בפרטים. היא הבינה במעורפל שהיא משתתפת מרצונה בסוג של מחקר, שגם אני הסכמתי להשתתף בו מרצוני. היא התחייבה שהיא לא תשתף אחרים בפרטי הניסוי, שהיא תקבל על עצמה את כל הנחיותיה של אליענה, ושהיא מודעת לכך שבכל רגע היא רשאית לעזוב. בניגוד אלי, היא לא נשאלה כלל על מיניותה או העדפותיה. אירן חתמה על המסמך כמעט בלי להביט בו. מה שהעסיק אותה היו האופנים השונים בהם יהיה מותר לה להתעלל בי.
אליענה סיפרה לי בהמשך, שעוד באותו יום אירן התוודתה באוזניה אודות מיניותה. למרות גילה הצעיר, יופייה סיפק לאירן מספר הזדמנויות להתנסויות מיניות. אירן אמרה לאליענה שכשנערים נגעו או ליטפו אותה בעבר, היא הרגישה בעיקר מבוכה. אבל כשליקקתי גלידה מכף רגלה, לא כל שכן כשהיא הצליפה בי—כמו שארע בהמשך אותו יום—היא חשה עוררות מינית של ממש.
הוידוי הזה בהחלט תאם את מה שהרגשתי לאורך ההכרות שלי עם אירן. גם אליענה התגרתה מהתעללות בי. אבל אצלה המוקד היה מנטאלי. הנאתה הייתה כרוכה פחות בכאב שלי, ויותר בהשפלה או בייסורים הנפשיים שהיא מסבה לי. בניגוד לכך, אצל אירן היה קשר ישיר בין כאב פיסי לבין גירוי, כמו שגיליתי בדקות הקרובות.
כי כשהנערות סיימו את השאלון, ואני סיימתי להבריק את מגפיה של אירן, וכשכנסנו לאפלולית הקרירה של הבקתה, נפתח חלקו השני של הביקור האיום הזה של אירן: "מדרג ההצלפות"...
