בחוות הרכיבה (22)
"לא. זה היה חלש מדי" תיקנה אליענה את אירן: "הצלפה בדרגה 2 צריכה להרגיש יותר מסתם ליטוף של השוט על העור. נסי שוב. עדיין על המזרון בלבד."
ההצלפה של אירן נחתה על המזרן, ליד גבי החשוף. למרות שאליענה אימנה את אירן בהצלפות החלשות ביותר, גבי עדיין הצטנף בכל פעם מחדש מצליל ההצלפה.
"לא. לא." אמרה אליענה, "עכשיו הגזמת לכיוון השני. זה היה בערך ארבע".
הייתה הפוגה. אליענה ניסתה לחשוב על דרך יעילה יותר ללמד את אירן.
"אולי... אולי אם ננסה את ההפך: נסי להגיע לעשר." כל פלג גופי העליון הקשיח בציפייה, למרות שידעתי שאני לא אמור לחוש בהצלפה.
"טוב" שמעתי את אירן אומרת בהתלהבות, ומיד שריקה נוראית של שוט הסוסים.
"לא חמודה שלי," אמרה אליענה, "גם כאן החמצת. זה היה בין שמונה לתשע. עשר היא הצלפה בכל הכוח. נסי שוב!"
שתיקה מעלי. מעין שריקת אימון של השוט, ואז המכה עצמה, מלווה בגניחת מאמץ של אירן, כמו טניסאית.
ההצלפה האיומה הזו הייתה באמת חזקה יותר. רעדתי מהמחשבה שהצלפה בעוצמה כזו הייתה פוגשת את עור גופי.
"יפה, מתוקה שלי." שיבחה אליענה. "ראית את ההבדל? זה היה באמת עשר."
"נכון" הסכימה אירן.
"עכשיו נסי להחליש: תשע, אחר כך שמונה, אחר כך שבע... בסדר? אני חייבת לבטוח ביכולת שלך לשלוט בעוצמת ההצלפות באופן מדויק ומבוקר."
אירן התאמנה. אליענה הינחתה אותה. אני בהיתי מבעד לחלון שמולי. הייתי שכוב על הבטן, על מיטתה של אליענה. הייתי בפיסוק רגליים, לבוש בבגד הים שלי בלבד. גם ידי היו מפוסקות, ואחזו בפינות המזרן. הדרישה של אליענה הייתה שפני יהיו גלויות, עיני פקוחות ופונות לחלון. התמקדתי בעץ שמולי. הציפור שלרגע הופיעה על אחד מהענפים. אפרוריות השמיים. ריח של אדמה לחה שהגיע אלי מן החוץ. לא רציתי לחשוב על הצלפות הסרק הללו על המזרן, ועל מה שהן מבשרות...
אליענה הייתה יסודית ביותר. לא שהופתעתי מכך אחרי מספר שבועות במחיצתה – אדם שלא מכיר את המושג 'בערך'. אבל אחרי כעשרים דקות של הצלפות סרק, סבלנותה של אירן החלה לפקוע. הריגוש שלה מהמשחק היה ברור לי, וודאי לאליענה. ריח הגירוי שלה עמד באוויר. אבל ניכר היה שאירן לא הפסיקה לייחל לרגע בו היא תורשה להכות אותי ממש.
אליענה לא התרגשה מהשדרים הללו של אירן:
"אם התעייפת, אפשר להפסיק. אולי את רוצה לחזור לבקתה שלך לנוח?" שאלה את אירן בעורמה.
"לא. לא. מה פתאום." השיבה אירן בבהילות.
"אז נסי שוב: חמש!"
*
המעבר מהצלפות סרק להצלפות ממשיות התחיל בהצלפה בעוצמה שלוש. זה כאב... אף פעם לא הצליפו בי קודם, ועוצמת השוט, חדות המכה, הפתיעה אותי. אצבעותיי נאחזו בקצות המזרן. החנקתי את האנחה שנמלטה מפי.
"יפה, חמודה שלי. שלוש בדיוק!" שבחה אליענה. "עכשיו שוב פעם." אירן הכינה את עצמה.
"שלוש!" קראה אליענה.
ההצלפה נחתה מיד. הפעם לא שלטתי בגניחה.
"מה עשית?" חתכה אליענה.
"ממה?" גמגמה אירן. "זה היה שלוש בדיוק."
"כן, זה היה שלוש. אבל הסברתי לך כבר שהצלפה חוזרת באותה נקודה מכפילה את מקדם הכאב שאת צריכה לחשב. לא הבנת? מה שעשית עכשיו היה בעצם שש."
"אה... עכשיו הבנתי" התנצלה אירן.
"ואם תצליפי שלוש פעמים באותה נקודה, זה כבר מגיע לשתיים עשרה. את חייבת להפנים את זה כשיש לך שוט ביד וכשאני מרשה לך להשתמש בספי."
"בסדר. בסדר!" השיבה אירן.
"את לא עוברת איתו את שש. את תדעי שאת בשש כי העור מתחיל להיפצע שם. את מבינה?"
"כן. כן!"
"ואני חוזרת ואומרת לך, יש משמעות למהירות ולמיקום של ההצלפה."
שתיקה מעלי.
"תתני למשל שתי הצלפות מהירות בדרגה שתיים כאן" לא ראיתי את הנקודה, אבל שתי המכות נחתו, אחת ועוד אחת על פנים הירך שלי.
צרחתי מהכאב החד, והבנות גיחכו נוכח תגובתי.
"ראית?" צחקה אליענה והסבירה, "למרות שזה היה רק שתיים, המיקום והמהירות יצרו הצלפה בדרגה שבע או אפילו שמונה, והביטי," כאן עצרה והצביעה על משהו, "אפילו לא פצעת את העור, והבחנת בעצמך איך הוא הגיב."
שמעתי את אליענה מתרחקת.
"אני מכינה לי קפה. להכין גם לך? ארבע"
"כן. תודה." אמרה אירן, והצליפה בשכם שלי את ההצלפה המתאימה.
"חלב? סוכר? חמש" שאלה אליענה, ושמעתי מקולה שהיא הפנתה את גבה אלינו.
"חלב. תודה. בלי סוכר." השיבה אירן, והצליפה במתני הצלפה בעוצמה חמש שגרמה לי ליבב.
"oh la la" הגיבה אליענה. "אני נורא מתנצלת שאין לי שום דבר להגיש יחד עם הקפה... שלוש"
"לא נורא." השיבה אירן בנימוס והצליפה בשוקי החשופה, שניתרה מהכאב החותך, "אני ממילא לא אוהבת מתוקים."
קברתי את ראשי במזרן, שואף את ריחה של אליענה ממצעיה ומנסה לא לחשוב, לא להבין, לא לקוות שזה יפסק...
"אופס. תראי!" נשמע קולה של אליענה, וזיהיתי מתוך קולה שהיא פנתה אלינו.
"מה קרה?" שאלה אירן בחשש.
"האומלל שינה את התנוחה. במקום מבט ישר קדימה בהתאם להנחיה, הוא מסתיר את פניו ומרחרח אותי מהמזרן."
זקפתי ראשי ביראה, מנסה לתקן את שעוללתי. אבל זה היה מאוחר מדי.
"תני לו להבין שזה לא מקובל."
"איך? כמה? כמה?" עלצה אירן.
"חכי רגע. יפה שלי. זה לא סתם עניין של מספר." אליענה אמרה זאת תוך שהיא חוזרת למיטה עם ספלי הקפה.
"אז איך?" שאלה אירן, כמו ילדה שממתינה לפרס. הרגשתי שאני מתחיל להזיע מפחד.
"ראשית, הוא לא צריך לדעת מה עומד להגיע. נכון? כרגע הוא מכין את עצמו לכל הצלפה שלך. אבל מה קורה אם..."
הצלפה כואבת במיוחד של אירן נחתה על גב ירכי. צעקתי מהפתאומיות של הכאב, שהפעם הגיע בגלים. אבל אז, מיד ספגתי הצלפה כואבת עוד יותר בירך השנייה. יללתי, והנערות שוב צחקו יחדיו.
"את רואה?" הסבירה אליענה. "הנה כבר פתחנו שפה סודית משלנו: אצבעות יד ימין שלי מראות עוצמה, יד שמאל מצביעה על המיקום. אם אני משלבת אצבעות, כך, את מכפילה את ההצלפה. האומלל לא יודע מה מגיע ומתי. פשוט לא?"
הצלפה עזה, לכל הפחות חמש, נחתה על מרכז גבי. מיד אחריה הגיעו שתי הצלפות מהירות בגבי העליון.
"איך הקפה?" שאלה אליענה תוך לגימה משלה.
הצלפה שלישית, נוראית בעוצמתה נחתה על גבי העליון, בנקודה בה אירן הצליפה בי רגע קודם פעמיים. זעקתי מעומק גרוני. "מעולה" השיבה אירן, תוך שהיא לוגמת מהקפה. "איזה סוג זה?" שאלה, הצלפה נוספת על מתני. "משהו טוב, שהבאתי מצרפת, קשה לי עם הקפה כאן." השיבה אליענה, והצלפה נוספת שיספה את גבי התחתון. התחלתי לגנוח מכאב. "יכול להיות שאני מרגישה שוקולד בטעם?" שאלה אירן. הצלפה עזה נחתה על עורפי, והקפיצה מעלה את ראשי. "וואו! הרשמת אותי עכשיו. איזה זיהוי..." אמרה אליענה. שתי הצלפות מהירות על גב ירכי המעונה. "באמת משלבים בקפה הזה גם מעט קקאו." גנחתי מכאב על המזרן שמולן.
"עצרי רגע, חמודה. בואי תנסי משהו נוסף." הסבירה אליענה ברוך. "נסי להפוך את השוט לא רק למקור של כאב עבורו, אלא גם למשהו מענג."
"ככה?" שאלה אירן, והחלה ללטף את גבי בפרגול.
"כן. עכשיו זה פתאום נעים לו." אמרה אליענה בחרישיות.
גופי החל לאבד את קשיחותו, מגיב למשהו שאינו כאב. נעשיתי רפוי, יותר ויותר, עד שלזוועתי התחוור לי שהשוט מתחיל לחזור על תנועה מסויימת על גבי. זו לא הייתה אות. זה היה מספר...
זעקת השבר שלי בתגובה להצלפה שהפתיעה את גופי הרפוי הייתה חזקה מכל הצעקות הקודמות שלי. הנערות התפקעו מצחוק. "נכון. חמש!" קראה אירן בשמחה. "אני יכולה להוסיף לי טיפה חלב?" פנתה לאליענה. "בוודאי חמודה, במקרר מצד שמאל."
אירן התרחקה, ואליענה לגמה שוב מספלה.
שמעתי את אירן חוזרת.
"לא ממשיכים?" שאלה.
"שבי קצת כאן לידי." הורתה לה אליענה. שמעתי את אירן מצייתת, מקרבת כיסא לצד הכיסא עליו התיישבה אליענה ומתיישבת עליו.
"שתי את הקפה." ביקשה אליענה.
"הכל בסדר?" שאלה אירן.
"כן. אני פשוט ... אני רוצה שתתבונני קצת במה שעשינו לו יחד. טוב?"
אירן כנראה הנהנה.
"תכף נכאיב לו הרבה יותר מכל זה. אני מבטיחה לך." שמעתי אותה אומרת לאירן, כמו אחות גדולה ומיטיבה של זאטוטה.
"יש!!!" אמרה אירן, מבודחת, משחקת את תפקיד הילדה קצרת הסבלנות.
גופי החל לרעוד. שיני נקשו.
"אבל קודם אני רוצה שתנשמי קצת את הרגע שלפני. אני מבינה את ההתלהבות שלך מהשוט ומההצלפות, אבל הממתק האמיתי הוא הבין לבין."
"אני לא ... לגמרי מבינה." התוודתה אירן.
"אני יודעת. אני מתקשה להסביר לך." אליענה חשבה, ושמעתי את צליל רגליה כשהיא שילבה אותן.
"אומר זאת כך: במשך העבודה המשותפת עם ספי, נעים לי הרגע בו כואב לו, אבל נעים לי עוד יותר הרגע שלפניו."
שתיקה.
"תביטי בו עכשיו, למשל."
שמעתי את שתיהן לוגמות מהקפה.
"הוא בייסורים נוראיים. נכון? הוא גם שמע שיכאב לו הרבה יותר בקרוב, אז הוא גם פוחד נורא."
"נכון..." לחשה אירן
"הוא לא קשור. הוא לא אזוק. הוא חזק יותר משתינו, ומסוגל לקום וללכת. אפילו להצליף בנו בחזרה על מה שעוללנו לו."
שתיקה.
"והיופי של הרגע הזה, ואין לי מילה אחרת, היופי של כל זה, טמון בנכונות שלו פשוט להישאר. הוא נותר כך, וממתין לבאות."
שתיקה נוספת. לגימה נוספת.
"את מצליחה לחוש את זה? את הרגע שלפני הכאב שלו, כשהוא רק מחכה כך?"
"נדמה לי שכן." אמרה אירן בשקט.
"מה את מרגישה ממנו?" שאלה אליענה.
"פחד".
"ידעתי שזה מה שתגידי."
"למה? מה את מרגישה ממנו?"
"אהבה."
