בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (23) 

"מה זאת אומרת 'אהבה'? את מי הוא אוהב? אותנו?" אירן ניסתה להבין.

"לא אותנו, חמודה, אותי. צר לי, אבל אותך אירן, ספי לא באמת רואה."

השתררה שתיקה ארוכה.

"וזה לא בגלל שאת לא יפה או משהו כזה. את הרבה יותר יפה ממני. אבל ספי לא ממש מבחין בזה." אליענה הסבירה זאת ללא שמץ תחושת עליונות מצידה כלפי אירן. לאחר היסוס מסוים, היא הוסיפה:

"חוץ מזה, לא דיברתי רק על האהבה שלו."

"אז על איזו אהבה?" שאלה אירן. "שלך???"

דממה.

"אני לא מאמינה לך. איך את יכולה לאהוב משהו כזה? תראי אותו... מייבב מהצלפות של שתי נערות ולא עושה דבר כדי לעצור אותנו. עבד שמצחצח מגפיים ומוכן שנתייחס אליו כמו למין חיה בזויה שאוכלת מקערה על הרצפה מתחתינו ומוכנה ללקק גלידה מכפות רגליים. הוא אפס. הוא עלוב לגמרי. איך את מסוגלת להרגיש משהו כלפיו?"

האמירות של אירן הכאיבו לי. לפחות כמו ההצלפות שלה.

אליענה לא השיבה. היא לגמה שוב מהקפה שלה.

"עזבי את זה... אני לא חושבת שתביני."

"נסי אותי."

עוד לגימת קפה.

"טוב."

ושוב, שתיקה ארוכה.

"מה שאת תופסת בתור חולשה שלו, זה בעצם כוח. המון כוח... בכל פעם שהוא מושפל, או שכואב לו, הוא בוחר להישאר כאן. איתי. כל בחירה כזו היא מחווה שלו אלי. את מבינה? לא... ידעתי שלא..." מלמלה בייאוש.

היא ניסתה שוב:

"תחשבי על זה כך: את לא מצליפה בו, הוא נותן לך להצליף בו, את לא משפילה אותו, הוא נותן לך להשפיל אותו. כל מה שמתרחש כאן, הכל, מגיע ממנו. הוא נותן לך, בעצם לי, כל הזמן. הוא לא מפסיק להעניק. לא משנה כמה אני מנסה למצוא מתחת לאדמה דרכים חדשות להתעלל בו, הוא ממשיך לתת ולתת."

היא עצרה לרגע.

"אף פעם לא אהבו אותי כך. אף פעם לא יאהבו אותי כך... קראת לו 'אפס'... את לא מבינה כלום. הגברים שהתאהבו בי עד עכשיו, ותאמיני לי, היו לא מעט, לא מתקרבים לעוצמות של האפס הזה. והוא רק בן שש עשרה. הנפש שלו עוד תצמח..."

אירן לא השיבה. אני לא העזתי לעפעף. מילותיה היו כמו גשם במדבר שאליו נזרקתי. גבי וירכי מיוסרות כל כך מההצלפות הנוראיות ברגעים הקודמים. הדיבור של הנערות עלי קודם לכן, כאילו כלל איני נמצא שם. האכזריות. הקור. הניצול. ופתאום דיבור האהבה הזה שלה...

"תראי, למשל, את זה." אמרה אליענה וקמה מכיסאה. שמעתי אותה מתרחקת. דלת ארון נפתחת. משהו נשלף. כלי מפלסטיק. רשרוש. ברז נפתח. ממלא קערה... התחלתי לרעוד בכל גופי.

ידעתי, ידעתי מה עומד להגיע...

"מה את עושה?" הסתקרנה אירן.

"מיד תראי." השיבה אליענה.

אני כבר ניחשתי. את היחס המושלם בין מים, מלח גס וחומץ, אליענה גילתה בשבוע שעבדנו על 'דיאבולו' ו'בוטן'. צרחות הכאב שלי כשהיא הניחה את חיתול הבד הלבן הספוג במי המלח על אשכי ששופשפו עד אדמומיות במברשת גסה היו נוראיות מדי, אפילו עבורה. לא חשבתי שהיא אי פעם תחזור להשתמש ברטייה הלחה האיומה הזו.

שמעתי אותה מתקרבת, המים משקשקים בגיגית שהיא הכינה.

"בואי. שבי כאן." אמרה, והצביעה על הרצפה מולי.

אירן צייתה, והתיישבה על הארץ. פניה היו בגובה פני.

"תתקרבי אליו עוד."

פניה של אירן היו בדיוק מולי. עיני השקד שלה מביטות אל תוכי. אנקת ציפייה לא רצונית נמלטה מגרוני.

"פה גדול..." הורתה לי אליענה, כמו לילד שמאכילים אותו.

פערתי את פי. הכרתי כבר את ההמשך.

אליענה כופפה את ברכה ורגלה, ובתנועה אחת הסירה אחת מנעלי ההתעמלות שלה. בן רגע נעל ההתעמלות הייתה תחובה עמוק בין שיני.

כעת שמעתי את המים בגיגית. אליענה שלפה את חיתול הבד, וסחטה אותו מעט. ניחשתי שהיא מותחת מעט את הבד. לבסוף פרסה את רטיית מי המלח שיצרה בזהירות על גבי הפצוע. בתנועה מהירה היא הושיבה את עצמה לצד אירן.

"עכשיו תביטי היטב."

בשבריר השנייה לפני שזרמי הכאב הנוראיים מגבי שטפו לגמרי את מוחי, רגע לפני שמחשבותיי נמחקו והווייתי הפכה לזעקת ייסורים אחת גדולה, בשבריר השנייה לפני שזה התרחש, ראיתי את לחייהן של הנערות כמעט נוגעות זו בזו כששתיהן מתבוננות בי בסקרנות. איכשהו הספקתי אפילו להבחין בהתרחבות האישונים של שתיהן כשהן קראו בפני את הרגע המדויק בו נחשול הסבל הציף אותי. למרות שנשכתי בכל כוחי את נעל ההתעמלות, גניחת הכאב הרמה הייתה בלתי נשלטת.

"ששש.. mon petite. אתה חייב להיות קצת יותר שקט. בשבילי."

זה לא היה ציווי. יותר בקשה בנימה רכה.

השבתי לה ביללות שהיא מיד הגיבה אליהן בהנהון, "כן. כן. אני יודעת. אני יודעת שכואב ל-bebe. מאוד כואב. אני יודעת." יללתי שוב, מניד את ראשי מצד לצד, מנסה ונכשל להחניק את יבבות הכאב שלי. "אני יודעת. אני יודעת... אני גם יודעת שאם אני אעשה כך" כאן אליענה התכופפה מעט קדימה והחליקה את החיתול, מצמידה אותו עוד יותר לצלקות שלי, ומפיקה ממני צווחה נוספת, " ל-bebe יכאב עוד יותר. אבל bebe חזק. Bebe יודע להרגיע את עצמו בשבילי. נכון מתוק?" היבבות שלי לא שככו. "לא? תנשוך את הנעל. חזק יותר. תנסה להתגבר. בדיוק הסברתי לאירן כמה אתה אוהב, כמה אתה מעניק. Bebe רוצה שאליענה תתבייש בו?"

עיני כמעט יצאו מחוריהן מרוב כאב. אירן חייכה ראשונה. אליענה שוב הסמיכה פניה לאלו של אירן, והצטרפה לחיוך. כשמבטי פסק מלהיות מטושטש מדמעות הכאב, הבטתי היישר אל זוג המכשפות היפהפיות הללו. מתוך עינויי התופת של הצריבה העזה, יכולתי אפילו להשוות את עיניה החומות של אירן לירוק-אפור של אליענה, ולתהות לרגע איזה צבע אכזרי יותר. משהו בירוק היה מקפיא, ללא ספק. אבל משהו בעיניים חומות מחייכות מעלים אותך באופן שונה... בניגוד לירוק, משהו בחום מזמין הזדהות, וכשאין אותה, זה מכאיב אחרת... אבל לצערי לא הייתי צריך לבחור. שילוב המבטים מולי הקרין לי אכזריות משולבת משני הסוגים...

"את רואה כמה הוא מתוק? " לחשה אליענה.

אירן המהמה.

"את ממש מגיבה לזה. אהה? חייכה אליענה לאירן.

אירן בלעה רוק. הסומק על לחייה, הריח באוויר, היו המענה.

אליענה התקרבה אליה יותר, ושרטטה בקצה אצבעה את קווי המתאר של פניה של אירן. "את באמת יפהפייה, אירן."

אירן האדימה לגמרי. לרגע היא נראה שהיא מקרבת את שפתיה לאלו של אליענה, אבל מייד נרתעה. "אני... אני לא..."

"בוודאי שאת לא..." צחקה אליענה. "את בכלל רוצה משהו אחר."

אירן שתקה לרגע, ואז שאלה, "מה?"

"תני לי לנחש." התגרתה בה אליענה. "אולי... אולי... במקרה... את רוצה להניח את הרטייה השנייה על הירכיים האחוריות של ספי?"

נהרה התפשטה על פניה של אירן.

"ניחשתי נכון? מעניין איך..." הקניטה אליענה. "טוב. קדימה מתוקה. עכשיו תעשי זאת את!"

אירן זינקה לרטייה הנוספת שצפה במי המלח בגיגית, ואליענה פנתה אלי בנזיפה היתולית:

"ואתה, ספי, הורס לי לגמרי את נעל ההתעמלות. תביא בחשבון שאני רוצה עוד להשתמש בה. נסה לעבוד רק עם השפתיים, ולא עם השיניים."

"בסדר mon petite?"