בחוות הרכיבה (24)
וכשאירן הניחה את רטיית המלח-חומץ השנייה על ירכי האחוריות, מקפידה ליישר בעדינות את קפלי הבד הלח להחליקו בתנועת ליטוף אל תוך הצלקות האדמדמות שהצלפותיה הותירו על עורי, וכשגל הצריבה האיומה הנוסף שטף את כל מחשבותיי, מאלץ אותי לנשוך שוב את נעל ההתעמלות התחובה עמוק בפי—וזאת כדי שזעקותיי לא יפרצו מקירות החדר, אל שאר דיירי חוות הרכיבה, אל דיירי העיר הסמוכה, אל הוריי—לא יכולתי עוד לרסן את גופי. אצבעותיי המשיכו לאחוז בפינות המזרן, אבל פלג גופי התחתון ניסה להימלט ממגע הבד השורף.
התפתלויותיי שעשעו את אירן: "תראי איך הוא מנסה להתחמק, ולהפיל את הרטייה."
"אז למדי אותו שזה לא יעזור לו." הורתה אליענה בשלווה.
אירן הסירה את הרטייה, ושמעתי אותה מחזירה אותה למי המלח, לספוג עוד מהחומר האיום. סחיטה מהירה, ואז הנחה חוזרת של חיתול הבד על פצעיי.
הפעם, כשהתחלתי להתפתל, אירן הצמידה בכפות ידיה את הרטייה לפצעי. "נסה לברוח. נסה!" לעגה לי במין נועם ילדי, בעודה מהדקת עוד את הבד, ומחלצת ממני זעקות נוספות. "נסה יותר! קדימה! אתה לא מנסה מספיק!" צחקה, בעודי מאבד שליטה על רגלי שמנסות להתרחק מידיה הנוראות.
משהו בכל זה היסב הנאה גם לאליענה שישבה לידי, ושילבה שוב את רגליה. "ספי," התלוננה, "אתה מציף את הנעל שלי ברוק. כבר ביקשתי שתפסיק!" אמרה, גוררת תגובות משועשעות מאירן. "ואת, עצרי רגע." אמרה לאירן, שצייתה מיד.
"תשכבי כאן, לצידו." הורתה לה.
"ככה?"
"כן".
"עכשיו נחמי אותו." אמרה לאירן ברגע שזו נשכבה סמוך אלי.
"מה?"
"תראי לו שהיד שמכאיבה היא גם היד שמנחמת. נסי..." תוך שהיא אמרה זאת, אליענה ירדה מכיסאה, והתיישבה ישיבה מזרחית על הרצפה מולי. פניה הנפלאות היו קרובות לפני. רגליה השזופות היו משולבות מתחתיי. מבטה נעוץ בעיניי.
אירן ליטפה את ראשי, ואת עורפי. תנועותיה היו מהוססות תחילה.
"דברי איתו." הדריכה אותה אליענה. "והוא ישיב לך." אמרה, והוציאה את נעלה מפי.
אירן חיפשה מה לומר לי.
"כואב לך מסכנון?" שאלה תוך כדי ליטוף. אליענה הנהנה לכיוונה, מאשרת.
"כן." השבתי, קולי צרוד מזעקותיי קודם.
"אירן הכאיבה לך נורא, נכון?"
"כן. כן."
"אני יודעת. אני יודעת. אירן לא רצתה להכאיב לך כל כך." הרגשתי את אצבעותיה מרפרפות על גבי. "פשוט, היה צריך עונש. אתה מבין, נכון?"
את הנימה של דיבור לילד היא העתיקה מאליענה.
"אתה לא כועס, נכון מסכנון?"
"ל..לא..." גמגמתי, מתמסר לליטופיה.
"אתה הרי יודע כמה מצער אותי כשאתה סובל ככה..." אמרה ונישקה ברוך את עפעפיי.
ובעודי עוצם את עיני ומאפשר לעורי לשתות את מגע המשי של שפתיה אחרי העינוי שעברתי, משהו בקרבה אל עיניי שתל יוזמה נוראית חדשה במוחה האכזר של אירן, וזאת דווקא כשהיא (לכאורה) ניסתה לכאוב איתי.
"תגידי," נפנתה בחדות לאליענה, "את חושבת שאפשר לגרום לו כך לבכות, עם מי המלח זאת אומרת?" המעבר הקיצוני כל כך מדאגה לסקרנות קרה כל כך, הפתיע אפילו את אליענה.
"לא." פסקה. "ספי לא בוכה מכאב גופני."
"אז ממה?" שאלה המרשעת היפה שלצידי, לא מפסיקה ללטף את גבי.
"רוצה לראות?"
"מאוד!"
"טוב."
כאן אליענה המתינה מעט, גם אחרי שלכדה את עיני המיוסרות בעיניה המהפנטות, הקרובות כל כך, ומזמינות אותי להביט במאבק של החום והירוק שניטש בין עורה לעיניה.
"ספי?" אמרה חרישית, מניחה לי להביט אל תוך הירוק-ירוק הזה.
כוח עצמאי התעורר בי. הייתי נחוש שלא לבכות. לא משנה מה ייאמר לי עכשיו. סירבתי לאפשר לה להפוך אותי לצפוי מראש כל כך עבורה, כאילו שהיא יכולה לנחש במדויק כיצד אגיב. עם זאת, עיני כבר החלו להיות מוצפות בדמעות, חוששות ממה שהיא עומדת לומר. הן כאילו צייתו לה מראש, במסלול שעוקף את תודעתי.
"ספי, תקשיב לי." הרגשתי את הבל פיה על שפתי. לא. לא רציתי להקשיב לה...
"ספי, מחר אני עוזבת." שתי דמעות ענק נשרו מעיני על קרסוליה השלובים תחתי. "אבל... אל תפחד," אמרה, ומשכה אליה את ברכיה, כך שדמעותיי יפלו על כפות רגליה בלבד, "זה יהיה רק לשלושה ימים." דמעותיי החלו לטפטף, מתעלמות מאותה נחישות קש שניסיתי לאמץ.
"אני מצטערת. זו קרובת משפחה שהבטחתי מזמן לבקר." משכתי באפי. "אבל בינתיים לא תהיה לבד." יבבת בכי נמלטה מפי. "אתה לא תהיה לבד!" חזרה ביתר תוקף, "אירן תשמור עליך עבורי. בסדר mon petite?" יבבתי שוב, "תבטיח שתתנהג יפה, ושתתייחס אליה כמו שאתה חושב שהייתי רוצה. בסדר? אירן תתקדם איתך בעבודה על 'חי' וגם קצת על 'צומח', כדי שלא נתעכב במחקר."
ויתרתי על הניסיון להאבק בדמעות שנושרות על כפות רגליה היפות.
"טוב?"
הנהנתי.
"אתה מבטיח?"
הנהנתי שוב.
"אתה מתוק כל כך."
אירן לא התאפקה: "וואו, אליענה. את פשוט מנגנת עליו. כמו על פסנתר."
אליענה לא הגיבה למחמאה. "פסנתר?" היא הרצינה ואמרה לאירן: "נשקי אותו, לטפי אותו, נחמי אותו!"
אירן צייתה. נישקה את לחיי בעדינות וליטפה את עורפי, אבל אז נפנתה שוב לאליענה.
"בעצם, מדוע את לא מנשקת או מלטפת אותו?"
"אני לא נוגעת בו."
"את רוצה?"
"מאוד."
"את רוצה בגלל שאת ברצינות אוהבת אותו?"
"כן."
"אני לגמרי לא מבינה אותך. אם את אוהבת אותו, למה את מכאיבה לו ככה? למה את נותנת לי לגעת בו ככה? ולמה את לא מנשקת אותו אם את רוצה?"
אליענה לא השיבה
"בגלל המחקר הזה?"
אליענה הנהנה.
"את לא נורמלית. אני באמת לא מבינה, אליענה, תסבירי לי: את מתעללת בעצמך ובו בגלל איזה עבודה סתומה שאת צריכה להגיש באוניברסיטה???"
שתיקה.
"תעני לי."
"בבקשה תעני לי."
"'עבודה לאוניברסיטה'?" אליענה הביטה בה בקור. "זה מה שאת חושבת שאני עושה? 'עבודה לאוניברסיטה'?"
"זה... זה מה שאמרת לי?" נבהלה אירן מהתעוזה שעטתה על עצמה לפני רגע.
"המחקר שלי יוגש באוניברסיטה. אבל זה רק פורמאלי. המטרה של המחקר הזה היא לא להשלים חובות הגשה לתואר. את באמת חושבת שכל זה מעניין אותי בכלל?"
"אז מה מעניין אותך? למה את עושה את המחקר הזה?"
אליענה לא השיבה מיד.
"אני רוצה לשנות את העולם."
אירן שתקה. האוויר בחדר נעשה סמיך. שנינו ידענו שאליענה מיד תמשיך. התבוננתי בדמעות שלי שנקוו כך על קימורי כפות רגליה של אליענה. באצבע כף ידה, אליענה טבלה בדמעות כמו במין קסת דיו, ומשכה חוטים זעירים על גב כף רגלה.
מבחוץ נשמע ציוץ של ציפור. ציוץ מרוחק יותר השיב לה. צהלה מרוחקת נשמעה מאחת האורוות. אליענה המשיכה.
"את יודעת מה זיכרון הילדות הראשון שלי?" היא לא המתינה לתשובה, "אימא שלי מגישה לאבא שלי כוס תה, ושתי עוגיות מסודרות בצלוחית לצד הספל." היא המשיכה לשרטט את ציור הדמעות שהתהווה על כף רגלה.
"את בטח שואלת את עצמך מדוע לכל הרוחות אני זוכרת משהו יומיומי כל כך, נכון? אז אסביר לך: כי כמה דקות קודם לכן, אבא שלי נתן לה אגרוף. שניים בעצם. אחד בשכם, והשני בצלעות."
היה משהו מנוכר ומרוחק באופן בו היא תיארה זאת. כאילו שהיא מתארת עיר שביקרה בה.
"את מבינה, אירן, אבא שלי הקפיד לא להכות אותה במקומות שמותירים סימן. בכל זאת, פרופסור מוערך..."
שום דבר בחדר לא זז.
"זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היכה אותה. רק שהפעם הזו, לראשונה, זה התרחש מולי. הייתי בת שלוש. אולי ארבע."
מבטה של אליענה איבד מיקוד. היא כאילו עברה למקום אחר.
"שנים ראיתי אותו עושה לה את זה: צביטות, בעיטות, חבטות, אגרופים, סטירות... הבן זונה... והיא, כמו כלב מוכה, חוזרת אליו פעם אחר פעם כדי לטפל בו, כדי לנחם אותו, את המפלצת האנוכית הזאת... והייתי שומעת אותה בוכה, ומנסה להעמיד פנים מולי, וגרוע יותר מהמכות, היו ההתעללויות שלו, הבגידות שלו, הלעג המצמית שלו בכל פעם שהיא אמרה משהו שהתקרב לדעה..."
"וואו..." פלטה אירן.
"ואפילו שהוא מת מהתקף לב, ששמחתי כל כך שהרשע הזה קיבל—למרות שהפתיע אותי שבכלל יש לו לב—האומללה המשיכה לפקוד את קברו, ולהקיף את עצמה בתמונות שלו, מסתירה מכל העולם מי ומה הוא היה..."
דממה.
"את מבינה שמה שאני זוכרת זה לא את המכה, אלא את התה?"
שקט.
"איך מישהי נשארת במקום כזה? איך מישהי משפילה את עצמה עוד יותר אחרי שהכאיבו לה כך? ... כוס תה היא הגישה לו ... לזבל הזה... עם עוגיות... "
לא ניסינו להשיב לה.
"ואז שמתי לב שאלו תמיד נשים. תמיד נשים שמתאהבות באיזה אפס, שמתעלל בהן עוד ועוד והן רק מתרפסות מולו עוד ועוד..."
"את חושבת שזה מולד או שגרמו לנו להיות ככה?"
"לא יודעת." השיבה אירן, "איך אפשר בכלל לדעת משהו כזה?" ואז הוסיפה, "אבל למה שזה יהיה מולד?"
"זה בדיוק מה שדה-בובואר שאלה." אמרה אליענה. "היא טענה שבונים אותנו הנשים באופן כזה. שהיתנו אותו לזהות השפלה בתור אהבה. בתור תשוקה."
אירן ניסתה להבין. "לא נשמע לי." ניסתה להסתייג, "אם מישהו יכה אותי אני אעיף אותו לכל הרוחות."
"ומה אם מישהו יהפוך אותך לחפץ?"
"שינסה. אני רוצה לראות!"
"הוא לא צריך. את עושה זאת לעצמך."
"מה פתאום?"
"תראי אותך. השיער שלך. האיפור שלך. הלבוש שלך."
"מה איתם?"
"את לא מרגישה קצת... קצת כמו בובה?"
"לא."
"אבל את כן. וכשנערים רוצים אותך כי את מתאימה יותר לבובה שהם רוצים, את מרגישה מוחמאת. לא?"
"את מגזימה."
"ולא רק את הונדסת כך – זה גם הם. אבל הם אפילו אומללים יותר."
"למה?"
"כי הם לא מסוגלים לאהוב. כשהם הופכים אותך לחפץ, הם לא מאפשרים לך להיות שום דבר אחר. האהבה שלך אליהם היא משהו שהם לא מסוגלים באמת לקבל."
"הם בכלל לא נראים לי אומללים".
"הם ועוד איך אומללים. אי אפשר לאהוב אותם. הם כופים עליך לשחק בתאטרון פנימי שלהם. אין לך סיכוי להתמיד בכך לאורך זמן. וכשלא תצליחי, הם יבוזו לך או ישפילו אותך או יבגדו בך או יגרמו לך לשנוא את עצמך, או יביטו בך כאילו את אוויר, או יהנהנו כשאת מדברת אבל לא ישמעו מילה."
אירן לא השיבה.
"את מבינה שאת אף פעם לא תהיי מאושרת לאורך זמן, בגלל האופן שאנחנו מיוצרות כנשים, ובגלל האופן בו הם מיוצרים כגברים."
"אז... אז מה שאת מנסה לעשות..." התחילה אירן ואליענה המשיכה אותה, "מה שאני מנסה להראות הוא שאפשר ליצור מבנה רגשי אצל גבר שזהה לזה שדה-בובואר זיהתה אצל נשים. אם אדגים זאת על אדם אחד בצורה משכנעת ועמוקה, ועוד על גבר, אספק תמיכה של ממש לרעיון שהנדסת אנוש קולקטיבית נערכה על נשים. אם אפשר על אחד, אפשר גם על כמה. ברור, לא?"
אירן שתקה.
"בגלל זה ספי ואני סובלים כך. זו לא 'עבודה לאוניברסיטה'. זה עליך. זה עלי. זה על אימא שלי. זה כנראה גם על אימא שלך. זה גם קצת עליהם, על בועות הקרח בהן הם חיים, האיגלו שהסתומים האלה חושבים שהוא האושר שלהם..."
זה לא היה הדיבור המחקרי-מדעי שלה. זה היה דיבור האמת שלה, הדיבור של הקרביים, הדיבור שמגיח מהמקום בו יצר, רגש, ושכל מתחברים.
"אני לא בובה." אמרה אירן.
אליענה חייכה ולא אמרה דבר.
"מה?" שאלה אירן.
"ידעתי שתגידי את זה."
