בחוות הרכיבה (25)
"עכשיו תלכי. אני עייפה." אמרה אליענה לאירן.
אירן קמה מהמיטה בהכנעה. הדברים שאליענה סיפרה לשנינו לפני רגעים ספורים עדיין עמדו באוויר, מכוננים רצינות אחרת, אפילו אצל אירן. אבל אצלי, מה שנבע מאליענה טלטל אותי לחלוטין. חשדתי שלמרות שהיא דיברה אל אירן, הנמען הממשי היה אני.
כי משהו בהתעללויות הללו, בהשפלות, ובהכאבה הבלתי פוסקת שסבלתי מידה בשבועות האחרונים, זכה סוף סוף להקשר ולפשר. הרגשתי שאני מבין יותר את אליענה ואת הלהט המוסרי שמניע אותה. היה לי ברור שאני קורבן מבחינתה, מישהו שצריך לשלם את המחיר עבור מהפכה שחייבת להתבצע.
אפילו התביישתי במניעים האנוכיים שלי להיות במחיצתה ולספוג את העינויים הללו מידה. הרי בינינו, כל מה שעניין אותי היה פשוט להיות סמוך אליה, לאהוב אותה, ולזכות בפרורי תשומת הלב שלה. היא. היא הציר עליו נע העולם שלי. היא הגלקסיה שרק בתוכה אני יכול להיות כוכב. בלעדיה הכל עבש, וכשהיא לא לידי, כל מה שאני מביט בו מאבד מיקוד.
אבל מנקודת מבטה, כל ההבלים הללו שהעסיקו אותי, היו לא יותר מנרקיסיזם ריק. אני, ואני ועוד פעם אני. חלחלה לתוכי ההבנה שעבור אליענה, מה שמשנה הוא הסבל העצום שהיא מזהה מסביבה, סבל שהיא אפילו לא מסוגלת להסביר לאחרים, משום שהם בטוחים שטוב להם. היא כואבת את הזיוף של גברים ושל נשים. היא כואבת את הבדידות ואובדן החופש, וההתעללויות האינסופיות שנשים עוברות מידי גברים, גברים שבתורם אף פעם אינם מסוגלים להיות מאושרים, כי הם מהונדסים כך שלא ניתן באמת לאהוב אותם.
גם הבנתי שדווקא בגלל הרגישות המופלגת הזו שלה לסבל, היא מסוגלת להכאיב לי כל כך: כל השפלה שלי, תחסוך אולי אלף השפלות בעתיד. כל הכאבה לי, תמנע המון ייסורים בעתיד. לרגע היא הפכה למעין בודהה, שיצא לעולם, גילה את הסבל, וניסה להעלימו... ואילו אני, אולי קורבן פאסיבי של כל זה, אבל צר עולמי כעולם נמלה: כל מה שמעניין אותי זה רק עצמי...
גם אירן זיהתה משהו מכל זה. אבל באופן מרפרף הרבה יותר. היא הייתה הרי אורחת לרגע בסיפור המעוות שלנו. אירן לא הקריבה. אירן לא ויתרה. אבל אפילו אצלה, משהו בעליצות האכזרית הטבעית שלה נסדק מרגע שהיא קלטה את תהום הרצינות שעומדת בבסיס כל מה שאליענה עושה.
*
אבל אם אצלי הווידוי של אליענה העצים את אהבתי, אצל אירן הוא עורר עוד ועוד סקרנות.
"אז מדוע ספי נשאר?"
"ככה אני רוצה. תחזרי בערב."
אירן לא התווכחה. היא פסעה לדלת. אבל במקום לצאת, היא הסתובבה והתקרבה אלינו שוב.
היינו באותו מצב: אני שכוב על בטני עם רטיות מי המלח הצורבות על פצעי ההצלפות על גבי ועל ירכי, אוחז עדיין בפינות המזרן, ואליענה על הרצפה מולי, ברכיה הבוהקות אסופות אליה.
"את יודעת משהו? אני לא קונה את זה."
זוג עיניים ירוקות-אפורות הישיר אל אירן מבט.
"אני לא קונה את זה, כי אני ראיתי אותך איתו אתמול והיום. את ממש לא נראית לי כמו מישהי שמענה מתוך אילוץ."
אליענה לא השיבה.
"את נהנית מזה. ברור לי שאת נהנית מזה לא פחות ממני. כשהצלפתי בו קודם, כשהכרחת אותו לאכול מכף הרגל שלי, כשהצמדת אליו את הבד עם המלח והוא צווח ככה, כשגרמת לו לבכות מכך שאת נוטשת אותו לכמה ימים, אני ראיתי אותך."
שתיקה.
"לא רק אני צחקתי. אליענה. לא רק אני מגורה מזה. אני ממש לא המפלצת היחידה כאן..."
הבטתי באליענה. היא הייתה קרובה אלי כל כך. פניה לא זעו. היא השפילה לרגע את עיניה, שהסגירו תנועה קדחתנית. לא חשבתי שאירן חידשה לה משהו. אבל היה במבט מן החוץ שמזהה את הרשעות שלה, כוח שהצליח להפעיל אותה.
היא הישירה מבטה לאירן ובשלווה גמורה אמרה:
"את צודקת לגמרי."
"במה אני צודקת?"
אליענה היססה מעט, בוחרת את מילותיה.
"כשהתחלתי את הניסוי, חשבתי שאני בודקת רק אותו – אם אפשר או אי אפשר לשנות אותו. אבל עכשיו אני יודעת שהמחקר הזה הוא גם עלי. כי כשאני עושה את זה," כאן ידה נשלחה בפתאומיות עמוק לגבי, צובטת תוך סיבוב חד את העור המיוסר שמתחת לשכמי דרך חיתול הבד ובאופן זה מפיקה ממני זעקת כאב איומה, "אני לא רק בוחנת אותו, אלא גם אותי ." מבטה לא מש מעיניה של אירן תוך הצרחה הזו שלי.
קולה הפך להיות חרישי עוד יותר:
"וברור לי שהמחקר הזה הפך אותי לאכזרית באמת." הצביטה הפכה להיות כואבת עוד יותר, ביחס הפוך לקולה שרפה.
היבבות שלי לא השפיעו עליה. תוך כדי כך שהיא ממשיכה להביט רק באירן, היא אמרה: "כי הייתי אמורה להרגיש חמלה כלפיו ברגע כזה, כשכואב לו כל כך, נכון? אבל אני יודעת שאם עכשיו, דווקא עכשיו, אני עושה לו דווקא את זה" כאן סובבה בחדות את אצבעות ידה הצובטות לכיוון השני, מחלצת ממני צווחת כאב עוד יותר חזקה מקודמתה, "אני מפיקה מכך עונג, עונג עמוק, בדיוק כמו שאמרת – ששש.. חמודון אתה לא יכול לצעוק ככה, ישמעו אותך". רק כשהגיעה לחלק אחרון זה, היא פנתה אלי. "בטח... בטח... שכואב לך... bebe היה בטוח שסיימנו עם הדבר הכי כואב קודם, ואז פתאום, פתאום גם זה קרה ל- pauvre bebe"
וכשיבבותיי שככו מעט, אמרה:
"את מבינה, אירן, אחת המסקנות המערערות ביותר של המחקר שלי, היא לא רק שאפשר לגרום למישהו לזהות בין התעללות בו לבין אהבה כלפיו, אלא גם להפך: המתעללת גם היא מתחילה לאהוב דרך אכזריותה, אכזריות שנולדת מתוך תמורה שהקורבן מחולל בה."
היא חייכה אלי גונח בכאב בלתי נתפס מולה, מתפתל תחת אצבעותיה שדייקו לסחוט ייסורי תופת מתוך מקלעת עצבית כלשהי.
"נעים לי עכשיו." אמרה חרישית. "נעים לי כל כך."
ואז אל אירן:
"בפילוסופיה קוראים לזה 'הדיאלקטיקה של האדון והעבד': האדון יוצר את העבד, אבל גם העבד יוצר את האדון. שניהם תלויים זה בזה ומדרבנים זה את זה להפוך להיות מה שהם."
שתיקה, למעט אנקות הכאב שלי.
"אוף. התעייפתי." אמרה אליענה והרפתה את צביטתה בחיתול. "את מרוצה? יש לך עוד שאלות? כן, ספי הפך אותי למשהו דומה לאבא שלי. אני שונאת את זה, אבל חייבת להמשיך."
"אז את מודה שצדקתי? חייכה אירן בניצחון.
"אל תחמיאי לעצמך. אנחנו עדיין שונות."
"במה?"
"אני השתניתי והפכתי להיות כמו אבא שלי. אבל את היית כמו אבא שלי מלכתחילה."
אירן לא השיבה.
"אני גם חושבת שזו בעיה. את לא."
"עכשיו עופי מכאן!"
הפעם אירן צייתה וחמקה במהירות מהבקתה, סוגרת את הדלת בשקט מאחוריה, כאילו מנסה להסתיר את נסיגתה.
*
אליענה המשיכה לשבת עוד כמה רגעים מולי. מבטה שוב הופנה לארץ. גלי הכאב מגבי לא שככו, כי הצביטה החדירה את המלח אל עומק השריטות שהותיר מגלבה של אירן. אך למרות הצריבה העזה, כמהתי לשלוח ידי וללטף את שערה השחור. אף פעם לא הרגשתי צורך עז כל כך לנחם מישהו.
היה לי ברור שמשהו בנוכחותי נחוץ לה ברגעים הללו. הייתה סיבה לכך שלא סולקתי מכאן.
היא קמה מהרצפה, ונעה בחדר באי שקט. אליענה תמיד הייתה מטרתית וחדה. ללכת ולחזור, לשבת ולקום – מין כאוס פנימי כזה, לא אפיין אותה. היא חזרה למיטה, הסירה ממני את רטיות מי המלח והשליכה אותן בכעס חזרה לגיגית. כשהיא חזרה, היא פרסה על גופי החשוף שמיכה דקה, והידקה אותה אלי בכפותיה. לא זזתי, מתמסר למגעה דרך הבד.
היא התיישבה על המיטה לידי בגבה אלי.
הבטתי בגווה התמיר, בכתפיה. הבחנתי שהן רועדות.
כמו מעצמה נשלחה ידי אל זרועה. ליטפתי את זרועה, שנרתעה ממגעי. היא הביטה מטה בבהילות, אבל נרגעה כשראתה שידי נוגעת בה רק מבעד לשמיכה, כמו דרך כפפת ענק, ושאני מקפיד על כך שלא אגע בה ישירות. עיניה היו לחות.
בתעוזה שלא ידעתי שיש בי, ליטפתי כך את זרועה, פעם ועוד פעם. היא הניחה לי לעשות זאת. ידי טיפסה מעלה אל כתפה. אז, משתמש בשמיכה כמו מסך חוצץ, משכתי אותה אלי. גבה צמוד לחזי ומופרד ממנו דרך מחיצת הבד הדקיקה, חיץ שבלעדיו כל זה לא היה מותר. כך חיבקתי את גופה הדק, המתייפח.
אספתי אותה אלי. לראשונה בחיי בכיתי עבור אדם אחר.
