בחוות הרכיבה (27)
התבקשתי להביא חומר מתוך יומן המחקר של אליענה, החופף את הארועים שתארתי בפרקים הקודמים. ביקשו שאעתיק במלואו פריט ביומן, כפי שאליענה כתבה זאת (עד כה, ציטטתי פה ושם מיומנה, לא מצאתי טעם להביא קטע רחב יותר). בכל אופן, למעט שתי השמטות שבחרתי שלא לשתף, הרי לכם אחד מהדפים המרתקים ביותר ביומנה (לפחות לדעתי)
11 ביוני, ***
סכנה ממשית של אובדן שליטה במחקר. פחד עמוק שכל הפרויקט יאבד, אם לא אשכיל לרסן את עצמי. זו לא רק התובנה שא.מ.3 משנה אותי, ושהמחקר הופך להיות עלי לא פחות מאשר עליו, מה שמבלבל אותי לגמרי היא הסחרחרה הרגשית שנזרקתי לתוכה. 'אהבה' היא מילה שאני משתמשת בה שוב ושוב מול הנבדק. תחילה עשיתי זאת באופן מחושב, כדי להעמיק את הזדהותו של א.מ.3 עם מטרות המחקר. אבל המצב השתנה במהירות מדאיגה: אני חושבת עליו גם מחוץ לשעות המחקר, אני נמנעת מנתק ממנו, והגרוע מכל: אני מגיבה—גם מינית—לרגשות שהוא פיתח אלי.
(התרגיל שאני אמורה לתאר עכשיו ושמתרחש מולי, הוא תרגיל החישוקים, פשוט אין לי רצון ממשי לתעד את זה, אז אכתוב בתמציתיות:
"תרגיל החישוקים" מדמה את הנבדק לחיית טרף מאולפת בקרקס. א' היא "המאלפת", והיא שולטת בנבדק באמצעות הצלפות שוט על גופו או בסמיכות לגופו. למותר לציין, שא' נהנית מאוד מהתפקיד הזה. הוספתי עוקץ נוסף לתרגיל, בכך ששתינו מדמות את א.מ.3 לחיית טרף נקבית, לביאה בשם 'ליה'. הפקודות שא' משתמשת בהן הן: 'נתרי ליה', 'גבוה יותר ליה', 'עצרי ליה', 'על הגב ליה' ו-'ארצה ליה'. יש גם פקודת תקיפה – 'תקפי ליה' -- כי אולי נביא את התרגיל לכך שליה תתקוף חית מחמד כלשהי, אבל א' משתמשת בבובה בצורת ארנבת שאותה הלביאה תוקפת כשהיא מקבלת את הפקודה המתאימה. הרעיון הוא—כמובן—לשלב הנמכה של הנבדק לדרגת חיה, וזאת דרך סימבוליקה בה דווקא אישה חלשה היא המאלפת של משהו חזק אפילו יותר מגבר—כלומר, הגבר מדמיין שהוא בעל כוחות של אריה—תוך שילוב של רכיבים של אובדן זהות מגדרית מובחנת (הוא לא אריה, הוא לביאה).
אני מחפשת לאתר נקודות של עוררות אצל הנבדק, כמו גם יכולת הזדהות עם הלביאה, והתמדה בעצימות כאב הולכת וגוברת – כעת, למשל, א' ביקשה וקיבלה רשות להגיע להצלפות בדרגה שש.
עד כאן התרגיל שמולי...
אדגיש שלרגע לא חשבתי שמשהו מהזיקה הרגשית שלי אל הנבדק יתרחש. כשבחרתי אותו, התהום הרגשית והקוגניטיבית בינו לביני היו לי ברורים כשמש (וזאת ללא כל קשר לפער הגילאי ביננו).
אבל גם בכל הקשור למשיכה, לא חשדתי שמשהו כזה עלול בכלל להתפתח מבחינתי. א.מ.3 בפרוש לא נער יפה. אפילו לא נאה. גופו חזק, אבל תנועותיו גמלוניות ושפת הגוף שלו עצית. גוון עורו צהבהב-לבן, אפו גדול יחסית לפניו, שערו—לא משנה עד כמה יתאמץ לסרק אותו—מסתדר על פי כיווני צמיחה עצמאיים וסותרים. אודה שעיניו יפות – גדולות, חומות, מביעות ומוקפות בריסי ענק. אבל פרט להן, א.מ.3 הוא מישהו שהמבט חולף על פניו כשנכנסים לחדר.
הוא נטול כריזמה, וגם לא מעניין. הוא כמעט לא קרא דבר (למרות שהוא יודע לצטט מעט שירים). מוסיקה עבורו היא רקע. הוא ביקר בכמה מקומות, אבל לא באמת ניסה לראות אותם. לא שמעתי ממנו דעה מקורית או מחשבה שלא שמעתי קודם. כשאני מדברת איתו הוא לא תורם דבר לתוכן השיחה. לא ניסיתי לשוחח איתו על מתמטיקה, ה- forte שלו, מסתבר, אבל לא נראה שאחלץ ממנו יותר מדי – נער מתבגר טיפוסי: שתקן, עצור רגשית, עיוור לעצמו, קל להפעלה.
צריך לעצור כל הזמן כדי לתקן את א' בנוגע לתרגיל. שוב ושוב היא שוכחת לדבר אל הלביאה בלשון נקבה. חוט המחשבה שלי ניתק כל פעם מחדש כשאני צריכה לתקן את ה-'נתר ס' ו'ארצה ס' לטובת 'נתרי ליה' ו-'ארצה ליה'. א' לא מבינה או פשוט נסחפת אל תבניות קודמות. היא כל הזמן מפצירה בי שאתיר לה לעבור לדרגת הכאב הבאה בהצלפותיה...
גם מנעד הרגשות של הנבדק נטול ייחוד. הוא לא באמת מסוגל לנסח את עולמו הפנימי. כשהוא עושה זאת, אין אצלו גוונים, צללים או עמימויות. הוא "אוהב" או "שונא" או "אוהב יותר" או "אוהב מאוד". דלות ביטוי מייאשת – כאילו שהעולם הרגשי שלו הוא אוסף קוביות תחומות על כוננית פנימית והוא נותן להם שם.
[חמש שורות הושמטו.
.
.
.
.]
ההבדל הוא העוצמה, מידת ההתמסרות, הנתינה הלא מידתית. הוא התחיל בהערצה אלי. בכך הייתי מורגלת, ולא ציפיתי ליותר מזה. חשבתי לעצב אותו מחדש מתוך מצב זה ותו לא. תחילה ייחסתי את נכונותו להיות מושפל עוד ועוד להערצה זו בלבד. גם לא התרגשתי במיוחד שהוא דיבר על אהבה – הרי גברים (לא כל שכן נערים) מבלבלים בין אהבה לבין סגידה כל הזמן, וזה חלק ממה שאני רוצה לשנות.
אבל מה שלא הייתי מוכנה אליו הוא העומק. כאילו שאין שם רצפה. הוא אוהב ללא תנאי, כמו כלב – ובמובן מסויים, הפכתי אותו לכלב – אבל עם כל הטווח של אהבה אנושית. אין אצלו סייגים. האהבה שלו חצתה גבולות של כבוד, של סיבולת, של ציפייה להדדיות. אני משוכנעת שלו אבקש ממנו להרוג את עצמו עבורי ואם הוא יחשוב שיש בכך צורך, הוא יעשה זאת ללא היסוס. במובן מסוים, הוא כבר עשה זאת...
ההתמסרות המוחלטת הזו שלו נוגעת בי.
השאלה היא פחות מה שקורה אצלו, ומדוע אני מגיבה לזה. ומדוע כך??? אני משוכנעת שזו לא רק העוצמה. אהבו אותי באופן נואש בעבר. מה ששונה הוא הכוח הברור שיש לי עליו. האכזריות שהוא מיילד מתוכי, העונג שאני חשה כשאני מכאיבה לו. כשאני מייסרת אותו, וכשהוא מביט אלי דרך המבט החום – החום הזה שלו מתחתית השאול החדשה שהשלכתי אותו לתוכה.
כך למשל...
[ארבע שורות הושמטו כאן.
.
.
.]
ברגעים הללו הסיפוק המר-מתוק שבהתעללות בו חובר למעיין חום כלפיו. ברגעים כאלו אני רוצה לחבק אותו, להיכנס איתו אל מתחת לשמיכה בעירום, ללטף את גופו, לנשק אותו... הצורך שלי לגרום לו לבכות גובר עלי, והופך ליומיומי – אולי בגלל שהמגע היחיד עם גופו שהתרתי לעצמי הם דמעותיו על כפות רגלי...
הניסיון לשלב את א' בניסוי כדי לעצור את התהליך הזה, לא צלח – לפחות לא בינתיים. להפך, כשהיא נוגעת בו או מכאיבה לו, אני נעה בין תחושות של הנאה מההשפלה הפומבית שלו, לדאגה, ומשם לקנאה, ולזעם על א' (שמתגלה כמרשעת של ממש – הרגע, למשל, הייתי צריכה לעצור את הכתיבה משום שהיא הצליפה בו בדרגה שמונה וניסתה להסתיר זאת ממני).
בדיתי קודם סיפור על כך שאני צריכה לנסוע לכמה ימים... אולי הניתוק ממנו יעזור לי למצוא שוב איזון...
אני הורסת במו ידי עבודת הכנה אדירה בגלל שמשהו בי מגיב לנבדק וחותר תחת האובייקטיביות של הניסוי הזה (קודם טעיתי שסיפרתי לשניהם על אבא שלי. מזל שלפחות הצלחתי לא לומר דבר על הדוד שלי...).
***
דרגת כאב – גבוהה: להתבונן בא' עכשיו מאמנת אותו בחישוקים ומצליפה בו כשאני לא עושה זאת בעצמי, מייסר אותי.
דרגת התמסרות – גבוהה: אני מתקשה לחשוב על הימים הקרובים כשלא אהיה לידו.
דרגת גירוי – גבוהה: כל צווחת כאב שלו מעוררת אצלי תשוקה. כאילו שחיישני הכאב שלו מחוברים לחיישני העונג אצלי. ברגע זה למשל, א' בדיוק הצליפה פעמיים במותן שלו, אזור רגיש במיוחד אצל א.מ.3, וצמרמורת מהנה עברה בי. אני עוסקת ללא הרף בניסיון להסתיר מא' ומהנבדק את הגירוי שלי. ברור לי שלא אצליח בכך לאורך זמן.
איום קיומי – סכנה ממשית: עתיד הקשר בין ז'אן פול לביני לוט בערפל. האכזריות שנוצרה בי שינתה אותי לגמרי. אני חשה שאני הופכת לאדם אחר, ואני לא מרגישה שאוכל לחזור למי שהייתי. אני גם לא רואה שום עתיד לקשר בין א.מ.3 לביני. סף הגירוי שלי רק עולה. אני מנסה לפגוע בו עוד ועוד ובצורה יותר ויותר קשה. תוך חודש איתו, כבר סיכנתי את חייו. מה יתרחש אחרי שלושה חודשים?
ברגע זה, למשל, הוא זוחל על הרצפה מול א', שמצליפה ובועטת בו במגפיה אחרי שנכשל (שוב) לזנק דרך החישוק השני מבלי לגעת בדפנות החישוק. הוא מתחנן שהיא תחדל, אבל א' ממשיכה בחדווה. קול ברור ומובחן בי זועק יחד איתו, רוצה שכל זה יפסק. אבל משהו חזק מהקול החומל הזה תובע דווקא את ההיפך: שא' תכאיב לנבדק יותר, הרבה יותר.
ממש עכשיו, א' מביטה בי בחיוך ניצחון כשליה מתפלשת בין מגפיה ומתחננת שתפסיק. היא מנצלת את הרגע בו ליה לא רואה אותה, ובתנועת כף יד שואלת היא מבקשת ממני להורות לה אם להמשיך או לחדול. פיתחנו סימן מוסכם עבור נקודות התלבטות כאלו שלה: תנועת האגודל של הקיסרים הרומיים בזירה – אגודל מופנה כלפי מעלה, משמעו חנינה, מטה, המשך העונש.
למרות הרצון העז שמדרבן אותי לרוץ לליה ולחבק ולנחם אותה, אני מפנה את אגודלי מטה, ומאשרת לא' להמשיך. א' לא זקוקה להרבה מעבר לזה. היא מחזירה לי חיוך, ובעליצות שהיא לא מנסה לכבוש, היא מחדשת את מטר ההצלפות על פרוותה הפצועה של ליה, שמיללת ונאחזת במגפיה בתחינה...
