בחוות הרכיבה (28)
שובה של אליענה הפתיע את אירן. היא אמורה הייתה לחזור לחוות הרכיבה באוטובוס של הערב. היא הקדימה, ושבה בצהריים. דווקא בשעות הללו אירן הגבירה את דרגת העינויים, אולי כי חשה שזו ההזדמנות האחרונה שהיא יכולה להכאיב לי ללא הבקרה של אליענה.
אירן ואני עסקנו בהשלמות לתרגיל העץ, שהיה אמור להתחיל למחרת – עם סיום המעבר מ'חי' ל'צומח'. היינו מאחורי הבקתה של אליענה, בגינה הזעירה. הגינה הייתה מוסתרת מהשביל, כך שלא ניתן היה להבחין בנו. באמצעות את חפירה הרחבתי את הבור שיצרתי בשעה האחרונה. המידות שקיבלנו מאליענה היו 50 על 50 על 50, וכמובן שניסינו לדייק (כי אצל אליענה מדייקים). האדמה הייתה רכה ולחה מרגע שחפרתי דרך השכבה העליונה. ריח תחוב ונעים בקע מהבור האפל שהתחלתי ליצור. האת העלתה לפעמים גם חיפושית או תולעת מזדמנות, שמיהרו להעלם בתוך התלולית של האדמה החפורה לצד הבור.
זה לא היה יום חם במיוחד, כך שמלאכת החפירה הייתה קשה, אך לא בלתי נסבלת – כלומר, לא בלתי נסבלת בכל הקשור לחום. זאת משום שאירן עשתה את כל שביכולתה כדי להשתמש בהזדמנות הזו כסוג חדש של עינוי.
בגלל ההצלפות הרבות שהמטירה על גופי בימים האחרונים, אירן חששה להלקות אותי שוב. היא יראה מתגובתה של אליענה. אירן לא פחדה שאסגיר את סודה: היא איימה עלי שאם אדווח לאליענה, אז בכל הזדמנות שתהיה לה היא תכאיב לי פי כמה וכמה. אבל היא ראתה שגם ללא ווידוי שלי, הצלקות שהיא ציירה על כל גופי חושפות את מה שארע. אליענה הרשתה לה להגיע עד דרגה חמש, הדרגה בה העור לא נפרץ. אבל אירן לא הייתה מסוגלת לרסן את עצמה, וכתוצאה מכך גבי, מתני וירכי עוטרו בשריטות עמוקות וגלדים מכוערים.
הבוקר היא עוד ניסתה להצליף בי – ובגלל שכל הצלפה נחתה על רקמה חשופה ולכן לא יכולתי להישאר במקומי, היא נאלצה לנעול את ראשי בין ירכיה החשופות, פני אל מגפיה. רק כך היא הצליחה לרסן מעט את התפתלויותיי כדי להלקות אותי עוד קצת...
כך שהיה ברור לאירן שהיא חייבת למצוא דרכים אחרות להכאיב לי, דרכים שלא יותירו סימנים או יעמיקו את הפצעים הקיימים. לכן היא הושיבה את עצמה בשילוב רגליים על כיסא גינה נמוך לצד הבור שחפרתי.
זה עבד כך: בכל שבע הרמות עפר עם את החפירה, עצרתי, התקרבתי לכיסאה, כרעתי על שמונה בגבי אליה ובפיסוק ירכיים מרבי. או אז היא הניחה לרגע את הירחון שעלעלה בו בעצלות, ובעטה במגפה בכוח באשכי. אחרי שסיימתי להתפתל מכאבים, הסתובבתי, נישקתי את חרטום מגפה, ואמרתי:
"אני מודה לאירן בכל מאודי"
חזרתי לחפור, ואירן שבה לירחון שלה, נהנית כל פעם מחדש מכך שהיא הצליחה לשאול את ה"בכל מאודי" מאליענה...
פיתחתי תחבולות שונות על מנת לשרוד את הימים הללו. ניסיתי לחשוב כמה שפחות. שנאתי את אירן. תיעבתי את האכזריות שלה, הניסיון שלה לאתר נקודות חדשות בגופי או בנפשי ולייסר אותי דרכן. היא לא חדלה לנסות ולערער את אהבתי לאליענה, לגרום לי לחשוב שאליענה בעצם בזה לי, או לנסות ולפתות אותי להרגיש משהו כלפיה – לנשק אותי או לעורר אצלי זקפה.
לא היה טעם להכחיש שאירן יפהפייה. עיני השקד, האף הכפתורי, השפתיים הדקות, אבל בעיקר העור הצחור הזה, המתוח סביב איברי גוף פורחים במיניות שהיא עדיין לא הייתה מודעת לעוצמתה. אבל היופי הזה אשר היה בהישג יד, איכשהו לא נגע בי. הייתי שייך לאחרת. חשבתי על אחרת. אירן לא סבלה את נאמנותי לאליענה, ובעצם קנאה בה על מסירותי. ההתעמרות הגוברת שלה בי הייתה קשורה בהכרתה בכך שכל הצלפה, כל רשעות חדשה שהיא ממציאה עבורי, היא לא יותר ממבחן נוסף שאני צולח, ושאני מרשה לעצמי לעמוד במבחנים הללו, רק בגלל שאני רואה בהם הקרבה מצידי עבור אליענה, הקרבה שמעמיקה את אהבתי.
כך, תרגילי הקרקס האינסופיים בהם אירן ניסתה כל הזמן להכשיל אותי כדי לתרץ את העונשים שלה—'נתרי ליה!, 'עצרי ליה', 'מהרי ליה'—גרמו לי רק לאהוב את אליענה יותר. המלקות האיומות שספגתי מידי אירן בכל פעם שהתחככתי בחישוק השני—'ליה מגושמת!', 'ליה צריכה לעבור בצורה חלקה!' 'ליה רעה!'—העבירו אותי לעולם מדומיין בו אני שומע את אליענה מפצירה בי: "עשה זאת בשבילי, ספי." וכשגנחתי שוב, אליענה של דמיוני לוחשת :"תאהב אותי בכל מאודך", וכשהיפהפייה המרשעת שמעלי דוקרת בקצה מגלבה בפצעים שהיא יצרה, וכשכל יישותי זועקת שזהו, שעלי להימלט ולהפסיק עם הטרוף הזה, אליענה שולחת אלי נשיקה באוויר, ואומרת "אתה חזק כל כך, ספי, אף אחד לא יאהב אותי ככה. כולך נתינה... תן עוד טיפה... רק עוד טיפה..."...
ובתוך הגיהינום הזה, בפעם הרביעית או החמישית שאירן בעטה במגפה באשכי, והתכופפה קדימה, נשענת על מרפקה כדי ללמוד מקרוב על דרגת כאבי כאבי מתוך התפתלויותיי על העפר שמולה:
"מה את עושה אירן?"
הקול הגיע מאחורינו.
ידענו מיד שזו היא...
אירן ניתרה מכיסאה. "הוא... כלומר... היא... ליה... מתעצלת בחפירה לקראת תרגיל העץ, אז נאלצתי להעניש אותה."
"בסדר. אבל מדוע כך? מי הרשה לך לבעוט בו שם? את עלולה לפצוע אותו."
הבטתי מעלה אליה. אהובתי. אליענה. לבושה במין שמלת גוף לבנה, מגפונים לבנים על עקב בינוני, וכובע לבן. כולה אומרת אלגנטיות ארופאית שלא שייכת לכאן. לבוש מחוייט, שעד לרמת הכפפות הצחורות, מקומו בהקשרי חיים אחרים, עולמות בהם מתקיימות מסיבות קוקטייל במועדוני רכיבה של אצולה...
חשבתי שאולי הדודה שביקרה רכשה לה זאת או שכך היא הייתה אמורה להתלבש אצלה. ואז חשבתי, למי אכפת? היא עמדה כך מעלי ומעל אירן כמו אלילה, השמש בגבה, והלבוש הלבן רק מדגיש את החום העמוק של פניה, זרועותיה, שוקיה, קרסוליה...
"מדוע לא הצלפת בו במגלב? הרי יש לך רשות ל..."
נשמתה נעתקה. היא ניתרה מעל גדר המבואה, ומיהרה אלינו.
"מה עשית? מה עשית לו?"
"לל..לא התכוונתי. יש לו עור מעט רגיש ולכן..."
"סמכתי עליך! בטחתי בך!! מה עשית? פנימה! שתיכן! אני לא רואה כלום מרוב העפר עליו. תכיני ספוג עם מים נקיים! ליה, פנימה!"
דידיתי פנימה במהירות, כמידת יכולתי, עדיין לא מספיק לשמוח על שובה.
"הוא גם צולע! למה הוא צולע? מה עוללת לו זונה?"
"הוא... היא... כלומר היא נפלהבאחד הניתורים בין החישוקים."
היינו כבר בפנים, ואירן הגיעה בן רגע עם הספוג הלח. היא ניסתה לנקות אותי, אבל אליענה חטפה מידה את הספוג.
"עזבי את זה. אל תגעי בה!"
אירן נסוגה אחורה בבעתה. הייתי על שש, מתמסר לספוג שמסיר ממני את העפר. אליענה רכנה לידי. שפתה רעדה. אף פעם לא ראינו את אליענה כך בעבר. השלווה המחויכת הרגילה שלה הפכה לקרום רוטט של זעם שאך בקושי עוצר מהר געש של אלימות מלהתפרץ. הספוג חשף את צבעי הקשת על גבי.
נשמתה של אליענה שוב נעתקה.
"מה?? .. איך יכולת?? ליה יפה שלי. מה עשו לך? מה עשו לפרווה היפה שלך? אני כל כך מצטערת שנטשתי אותך כך ליה מתוקה שלי" ואני נותן לעצמי להיסחף ולהתערסל אל קולה המלטף, ומתמוסס אל מגע תנועותיה האוהבות כשהיא מנקה כך את פצעיי.
"אליענה אני ... אני מצטערת... אני נסחפתי..."
"סתמי! לטובתך! אני לא יכולה לשמוע את הקול שלך עכשיו."
התחככתי בשמלתה בלחיי, מנסה לנחמה. סערת הרגשות שלה רק התעצמה.
"ליה מתוקה שלי" אמרה תוך שאני חש באצבעותיה הדקות מלטפות אותי מבעד לכפפותיה. היא הסמיכה ראשה אלי. "ואת איפשרת לה להתעלל בך כך... ועשית זאת רק כי את נאמנה אלי, ואוהבת אותי... ששש... ואני גמלתי לך בכך שלא שמרתי עליך... ששש... לביאה נהדרת שלי..." היא הייתה על סף דמעות.
ואז, באחת, תנועות ידה המלטפת עצרה על צווארי. הרגשתי את פרק ידה מתקשח. היא התקרבה לאוזני.
חשתי את חום נשימתה כשהיא אמרה לי:
"ליה, תקפי!"
