בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (29)

 

  

 

 

 

"תקפי, ליה, תקפי!"

 

לא נזקקתי לשיסוי נוסף. האימונים המאומצים בימים האחרונים, הקפיצות דרך החישוקים, הבנייה של כוח מתפרץ –כל אלה הכינו אותי להתקפה. דווקא קפדנותה של אירן בניסיונה להגיע לדיוק מושלם בניתורים שלי, היו בעוכריה עכשיו, כשהפכה להיות הקורבן של הסתערותה של הלביאה שהיא אימנה באופן כל כך נוקשה ובלתי סלחני.

 

עד היום אני זוכר את הבעתה של אירן כשזינקתי עליה. איני יודע מה היא בדיוק ראתה. הצבע אזל מפניה. עיניה התרחבו בפחד תהומי. גיגית המים שאחזה בה נשמטה מבין ידיה. כהרף עין טלפיי ננעצו בגופה. המהירות הייתה אדירה, הפרעות מצמררת (אפילו אותי, הטורפת). עוד טרם הגיגית נחתה על הרצפה, אירן הופלה אל השטיח, גורגרתה לפותה בין לסתותיי. לא היו שם רק הבדלי כוח: העוצמה שלי מול כוחה של נערה. הייתה שם גם מסירותי המוחלטת לאליענה. והיה שם גם זעם, זעמה של חיה שהתעמרו בה קצת יותר מדי בימים האחרונים.

 

הכל היה ערוך ומוכן לנקמה שלי –ולא, לא הייתי מוותר עליה בעצמי. הידקתי את שיניי סביב צווארה, בעוד רגע מתוק מבתק את גרונה לשניים.

 

"עצרי ליה!" נשמעה פקודה נוספת מאחורי. נקישות עקבי של אליענה נשמעו מאחורי. היא דילגה במהירות אל אירן. מגפוניה הלבנים היו במרחק נגיעה מפני, כשהיא הביטה מטה אל הנערה החרדה.

 

"מיד נמית אותה, ליה שלי, אל תחששי. אבל בואי נהנה מהתהליך."

 

נהמתי, מציף את צווארה של אירן בריר סמיך.

 

"מה את אומרת, ליה, אולי נשכנע אותה לנסות להתחנן מעט?"

 

כאן אליענה ליטפה עם קצה כף רגלה סביב שפתיה של אירן. "נשקי, יפה שלי, תני לי להרגיש את הכמיהה שלך לחיות..."

 

שפתיה של אירן התאמצו להגיע לקצה המגף.

 

"לכלוך עיקש דבק אל סוליית המגף שלי. נקי אותו בשבילי." כך אמרה אליענה, משתמשת מילה במילה בניסוח שבחרה עבורי בימינו הראשונים..."זוכרת את זה ליה?" גיחכה.  

 

"בדיוק... עם הלשון... בכל מאודך". עודדה אותה. "הרי שמעתי אותך מקניטה את ליה על ה'בעוד מאודי' שלה. תראי לי, תראי לי שגם את מסוגלת..."

 

אירן התאמצה, באמת מנסה בכל מאודה.

 

"ותיראי מתוקה שלי, כשרצתי לגינה קודם לבדוק את ליה, כל העקב התמלא בעפר. וזה מגף לבן, ולבן זה מחייב... מה עושים? אולי ... אולי... טוב מאוד חמודה שלי, לא חשבתי שככה תמצצי את העקב. אוף, את באמת נורא משתדלת..."

 

זה נמשך כך מספר רגעים, אליענה משתעשעת עם תקוותיה וחרדותיה של אירן.

 

 אבל אז, כמו הגיעה להכרעה, אליענה התיישבה ישיבה מזרחית. היא הניחה יד מלטפת על מצחה של אירן. "חמודה שלי... זה ... קשה לי לומר זאת... זה לא יעזור" אירן רעדה – אליענה אמרה זאת בחרישיות, ובהזדהות של חברה טובה. אירן ניסתה לדבר, אבל לא ממש יכלה בגלל המחסור באוויר. "אבל כל כך ניסית, אז נעשה שזה יהיה מהיר. טוב? תכף זה יקרה... תכף ליה תנעץ את ניביה אל תוך הצוואר הברבורי, המקסים כל כך שלך... את תחושי כאב חד, אבל אז מיד תאבדי הכרה... יש לך מזל... זה מוות טוב... מוות עם מעט מאוד סבל".

 

אירן החלה לייבב מתחתי. בכי של תנועות סרעפת חדות, כמעט תינוקי.

 

"ואז ניקח את הגווייה שלך לחורשה שגובלת בחווה. במהלך הלילה בטוח שהתנים וחזיר בר אחד או שניים, ישחיתו לגמרי את הגוף היפה שלך... וזה חבל..." אמרה, כאילו מספרת משהו שמעציב אותה, משהו שאין למנעו.

 

אירן יללה.

 

"ובבוקר ספי ואני נמצא אותך, ואני אהיה מזועזעת לגמרי, וישלחו אותי לפסיכולוג בגלל הטראומה... כי אתקשה לדבר..." כשאמרה זאת המשיכה ללטף את אירן במין אהבת אם, שהביטה באליענה בזוועה.

 

"ואת יודעת, אני כבר מדמיינת את ההלוויה שלך. כולם יספרו כמה יפה את היית. יהיה בטח נער עם גיטרה שישיר את 'הילדה הכי יפה בגן'. נערים ונערות נוגים ישבו עם נרות נשמה מחוץ לביתך לצד תמונות שלך, וינחמו את הורייך."

 

"את יודעת, אירן, היו שרים לי את זה כשהייתי קטנה."

 

היא החלה לזמזם חרישית:

 

הילדה הכי יפה בגן

יש לה עיניים הכי יפות בגן

וצמה הכי יפה בגן

ופה הכי יפה בגן

וכמה שמביטים בה יותר

רואים שאין מה לדבר

שהיא הילדה הכי יפה, יפה בגן.

 

פרץ בכי נוסף מתחתי. ריח שתן חריף נישא באוויר.   

 

"ואני אבוא לנחם את המשפחה, ואספר כמה קרובות היינו... מה? השתנת לי על השטיח? אוף... אירן באמת! לא יודעת מה קרה לכולם שמשתינים לידי מרוב פחד... טוב, לא נורא. הכל על השטיח וממילא נצטרך לזרוק אותו בגלל הדם..."

 

אירן השתנקה וניסתה לדבר. אליענה אותתה לי, ושחררתי מעט את הלחץ על גרונה.

 

"אליענה בבקשה. בבקשה... אני לא רוצה למות... בבקשה..."

 

אליענה הרימה את אגודלה לאוויר לכיווני. אירן ידעה את משמעות התנועה. ידעה מה עומד להגיע כשאליענה תפנה מטה את אגודלה.

 

"אני מתחננת, אליענה. בבקשה. לא..."

 

"חמודה שלי, אני עדיין לא מתכוונת להמית אותך. אני רוצה להראות לך משהו אחר עם האצבע שלי. תביטי!" כאן אליענה הסירה את הכפפה הלבנה שלה.

 

הרעד בגופה של אירן גבר.

 

"את מדמיינת לעצמך שגם ברגע כזה, שאת אוטוטו עומדת למות, ושאין לך אוויר, את עדיין מסוגלת להגיע לעונג."

 

מתוך ייסוריה, אירן הביטה בה במבט תוהה.

 

"פה גדול, חמודה "

 

"עכשיו תמצצי את האצבעות שלי. בדיוק. תרטיבי אותן."

 

אירן צייתה במהירות לכל דרישה.

 

"עכשיו שימי לב: כשאני עושה את זה", כאן אליענה שלחה יד לתחתוניה של אירן והתחילה לעסות שם משהו, "אז למרות כל מה שאת עוברת עכשיו, תיכף, הנה כבר, תתחילי להרגיש הנאה."

 

ואכן, תוך מספר רגעים גופה של אירן נרפה מתחתיי.

 

"את עדיין יבשה מתוקה. למרות שהכל מלא שם בשתן שלך. פה גדול. תרטיבי שוב!" כאן שלחה אליענה את כף ידה לפיה של אירן, מנצלת אותו כבמעיין ספוג לח וחוזרת לאזור חלציה של אירן, משתמשת בידה הפנויה כדי ללטף את פניה של אירן. "הנה... הנה... תראי איך שאת מתחילה להירגע... את אפילו מתחילה להרטיב בעצמך..."

 

אירן התחילה לנשום בכבדות מתחתיי, עיניה עצומות. ריח השתן נמהל עתה בריח החמוץ יותר, המוכר לי, של העוררות שלה.

 

"ילדה יפה שלי... תראי עד כמה הטבע נפלא... גם ברגע של פחד מוות, אפשר להרגיש כל כך הרבה הנאה... ותראי איך דוד מישל מכיר מקומות אצל הילדה הכי יפה בגן שאפילו את לא ידעת שקיימים... ותראי איך דוד מישל דואג לאלי שלו, וחשוב לו שאלי תהיה רק שמחה..."

לסתותיי רפו.

 

"כי אלי אוהבת את דוד מישל ובוטחת בו. ודוד מישל אוהב את אלי."

 

צווארה של אירן כבר לא היה בין מלתעותיי.

 

"ותראי שככל שדוד מישל ממשיך ככה עם האצבעות שלו, אלי מתחילה להתרגש עוד יותר ועוד יותר. נכון ילדה יפה שלי?"

 

"הילדה הכי יפה בגן" אליענה שוב זמזמה.

 

אירן פקחה את עיניה. מבטה פגש את מבטי.

 

"ואם אלי רוצה שדוד מישל יגרום לה להיות עוד יותר שמחה, דוד מישל מוכן לעשות גם את זה" וכאן אליענה שלחה את ידה המלטפת אל פטמתה של אירן, שהתקשחה מיד. "ותראי כמה טוב לך עכשיו, אלי..."

 

חוטמה של הלביאה נע קדימה בעדינות, מסיט את ידה של אליענה משדה של אירן.

 

"זוזי ליה. את מפריעה לי!"

 

הלביאה התעקשה. היא נעה עכשיו מטה, ודחפה את ידה השנייה של אליענה הרחק ממפשעתה של אירן.

 

"די ליה. את מעצבנת אותי. מספיק!"

 

שכבתי עכשיו לגמרי על אירן, כך שאליענה לא יכלה להגיע אליה.

 

"זוזי ליה." היא הכתה אותי באגרופה. "עופי מכאן, לביאה מטומטמת." היא נעמדה על רגליה וניסתה לבעוט במגפה באירן, אבל נעתי במהירות והגנתי על אירן, סופג את הבעיטה בגבי ונאנק מכאב. "את מפריעה לי. את לא מבינה?" כאן היא דילגה במהירות מעלי, וניסתה שוב לבעוט באירן. שוב הספקתי לגלוש לצידה השני של אירן, מגן עליה מבעיטת קצה מגפה החד של אליענה.

 

רק שהפעם המגף פגע באחד מפצעי העמוקים יותר, והכאב היה חד, כאילו יתד מלובנת סבה לה בין שכמותיי. יללתי בכאב, ובפרץ זעם של חית טרף פצועה נפניתי לתקוף את אליענה. ניתרתי עליה בשאגה מהרצפה. היא לא הספיקה להיות אפילו מופתעת. כהרף עין היא הייתה על הארץ, ליד אירן, חיוורת כסיד.

 

לרגע לא זזתי, מזועזע ממה שהעזתי לעשות לאהבת חיי.

 

הן שכבו כך מתחתי, ובו זמנית ניסו לקום. לפתתי כל אחת מהן בגרונה והחזרתי אותן לארץ, ממסמר אותן למקום. אירן חדלה לזוז מיד, מקבלת את מרותי. אליענה עוד ניסתה להתפתל, אבל לא היה לה שמץ סיכוי מול כוחי. לכדתי את שתי ידיה ביד אחת שלי, והצמדתי אותן מעל לראשה, ממשיך לאחוז בצווארה.

 

הצמדתי את פניה לפניה וסיננתי:

 

"אל תזוז".

 

היא חדלה לנוע.

 

הנפתי את אגרופי, מוכן להנחית בכל כוחי מכת אגרוף איומה, שתמחץ את פניו.

 

"אם תזוז, אתה תמות. אתה מבין?"

 

היא הנהנה בפחד מתחתיי.

 

"תחזור אחרי מה שאני אומר" פקדתי.

 

"דוד מישל לא יעשה יותר שום דבר לאלי."

"ד...דוד מי...מישל לא יעשה יותר שום דבר ל...לאלי".

 

"כי עכשיו, ליה שומרת על אלי."

"כי עכשיו, ליה שומרת על אלי."

 

"ואם דוד מישל יגע באלי, ליה תחסל אותו כך שלא יהיה מה לקבור."

 

חיוך יפה הפציע על פניה המעונים של אליענה.

 

"ואם דוד מישל יגע באלי" חייכה, "ליה תחסל אותו כך" צחקה "כך שלא יהיה מה לקבור."

 

הנחתי לשתיהן. הן התנשפו מתחתיי. הבטתי בהן עוד רגע.

 

"שמעתי שהאחרים מתכננים יציאה הערב. נכון?" הפניתי זאת לאירן, שהנהנה, מופתעת מהתפנית החדה.

 

"לאיפה הם יוצאים?"

 

אירן מלמלה שם של מועדון ריקודים.

"יופי. אז לשם אני הולך." קבעתי. "הערב אני צריך חופש. משתיכן"

 

רציתי שזה יהיה ברור עוד יותר:

 

 "חופש גם ממך וגם ממך."

 

שתיהן הביטו בי מופתעות. ספי חדש, ספי שהן לא הכירו דיבר אליהן.

קמתי. זרקתי על עצמי חולצה, ובלי להתבונן לאחור, יצאתי מהבקתה.