בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (31)

יש רגעים שבהם אין לאדם כבר מה להפסיד.

אדם כזה הופך נטול פחד. העובדה שהגעתי למועדון הריקודים—בשנות השמונים קראו לזה 'דיסקוטק'—הפתיעה את יתר הקבוצה, שכבר הייתה שם זמן מה.

     שתבינו, בשלב הזה של הקיץ, איש כבר לא ממש דיבר איתי או הרגיש צורך ליידע אותי אודות בילויים משותפים. עשרים ומשהו הנערים והנערות האחרים בקבוצה התנהלו בתוך העולם עצמאי: ארוחות צהריים משותפות, צפייה בסרטים במועדון בחווה, רכיבת ערב, מדורה בלילה – עם או בלי בירה שמישהו הגניב לחווה.

     הם נהנו מהקיץ הזה. מאוד. תמיד הייתה גיטרה ליד המדורה. מישהו תמיד העביר דפי מלים של פינק פלויד, דייר סטרייטס, לד זפלין, בוב דילן... בשלב הזה, חודש לתוך הקיץ, היו כבר כמה זוגות שם. רומנים מתוקים, לא פעם בוסריים, של קיץ. הזוגות הללו היו פורשים מהמדורה בשלב כלשהו. על אירן הייתה תחרות מוצהרת בין שני גברברים... תחרות שהיא עודדה בהנאה.

היו רק שניים שהיו לוויינים חיצוניים לכל זה: אליענה—שאליה אף אחד לא העז לדבר—ואני, שזכיתי להתעלמות מופגנת... היה ערב אחד בו אזרתי אומץ וניסיתי להצטרף למשהו פינק פלוידי שאיכשהו לכד את מצבי הפנימי העגמומי. זה לא ממש צלח.... עצרו את הנגינה, נזפו בי על קול העורב שלי, והמשיכו את השיר הנוגה בלעדי. זו הייתה הפעם האחרונה שניסיתי להתחבר.

     לכן הייתה לא מעט פליאה וקריצות הדדיות כשהפצעתי כך סתם במועדון. התעלמתי. אפילו העזתי לעשות מעשה והתיישבתי בשולחנם של סמואל, מארק ודיויד. גבי היה אל הכניסה, קשית מבקבוק קולה בפי, ופני אל השלישיה שישבה מולי. הם כבר הזיעו מסבב ריקודים ראשון, וכשהתיישבתי כך הביטו בי בהפתעה מהולה בתרעומת – יתוש שנקלע אל מול שלושה אריות.

"מה העניינים?" ניסיתי, לא ממש חושש מדחייה נוספת. אחד היתרונות הבודדים בלהיות מרוסק, הוא ששום דבר כבר לא מפחיד אותך. יעליבו אותי? יכו אותי? הצחקתם אותי...

"התבלבלת בשולחן, נער סוסים?" ירה אלי סמואל.

"לא. למה? זה תפוס?"

"מבחינתך כן." השיב דיויד. "עוף הצידה. אתה מסתיר את הנוף." (הוא התכוון לנערות שרקדו ממולם, מאחורי).

פניתי לקום.

"חכה, חכה רגע." עצר אותי סמואל. "שב!"

התיישבתי. ממתין לבאות. אולי באמת זה יוביל למכות. אולי אפילו טוב שאחטוף קצת מכות הערב.

"תגיד... מה אתה עושה עם אליענה כל כך הרבה שעות? אני רואה אותך כל הזמן נכנס ויוצא מהבקתה שלה...".

לא עניתי.

"שב!" פקד עלי מארק כשניסיתי לקום. "גם אותי זה מעניין."  

התיישבתי. "אני ... אני עוזר לה במחקר שלה... יש שם כל מיני חישובים ש...."

"אהה..." הנהן אלי סמואל. תשובתי הניחה את דעתו.

"ותגיד", שאל דיויד, "מה פתאום אירן נכנסה לכל זה? גם אותה כבר לא רואים."   (דיויד היה אחד ממחזריה של אירן...).

"היא... היא עוזרת לאליענה להקליד חומר במכונת הכתיבה. מסתבר שאירן יודעת הקלדה עיוורת... 'הקלדה עיוורת' זה כש..." המשכתי כי הבעתו של דיויד הסגירה תמיהה, "יודעים, יודעים מה זה" קטע אותי מארק. "יאללה, עוף מכאן..."

קמתי ואז,

"רגע. רגע. שב!" עצר אותי סמואל שוב.

התיישבתי.

"מה זה כל הפצעים האלו עליך. אה? השריטות על הזרועות. השפשופים על הידיים.. וגם..."כאן הוא שלח יד להפשיל לאחור את צווארון חולצתי, "גם זה! מה, לכל הרוחות, קורה על הגב שלך?"

"אכפת לך ממני, סמואל?" חייכתי.

"לא. ממש לא... אבל משהו כאן לא מסתדר לי. משהו בך לא מסתדר לי."

"מה לא מסתדר לך? הרי פיטר מוציא אותי כל יום לרכיבה לבד, כי אתכם אני הרי לא יכול לרכב. נכון?" סמואל הנהן. "אז יצא שנפלתי כמה פעמים, ופעם אחת הסוס גם גרר אותי קצת על הרצפה."

הוא המשיך לבהות בי.

"עכשיו זה מסתדר לך? אני יכול ללכת?"

אבל באותו רגע הפכתי אוויר עבורו, בעצם, עבור שלושתם. משהו אחר התרחש מאחורי. כאילו על פי פקודה, שלושתם הזדקפו ומבטיהם ננעלו על אותה נקודה.

"תראו, תראו מה זה..." לחש מארק, ודיויד ענה לו בפליטת אוויר חרישית.

"סתמו, זוג דבילים, הן באות לכאן..." סינן סמואל. 

הסתובבתי על הספסל, הבטתי לאחור.

הבנתי...

*

יש רגעים בהם נשים מניחות לעצמן להתמסר למבט הגברי, להתעצב על פי גחמותיו.

   ברגעים כאלו, נשים מאפשרות לעצמן להתמזג אל תוך הדמויות שגברים רוצים שהן תהיינה, בלי לחוות זאת כהשפלה או ככניעה. נשים מוחלשות עושות זאת כי אין להן ברירה, הן מנסות להתחבב על גבר דרך הכפפת עצמן לרצונו. נשים חזקות בדרך כלל לא יסכימו להיות מתוסרטות באופן כזה. אבל יש גם כוח נשי שבא לידי ביטוי בנכונות לשחק את המשחק, להיות מדי פעם הפנטזיה, לא כי הוא רוצה, אלא כי האישה בוחרת לעשות זאת עבורו.

    אליענה ואירן היו במין רגע כזה...הן פשוט בחרו את התגובה שהן רצו ליצור כשהן תיכנסנה למועדון, ואז ... ואז הן פשוט יצרו אותה.

     כי מה שצעד לכיוון השולחן שלנו היה מימוש של הזיה גברית קמאית. במאי הוליוודי היה עובר להילוך איטי, ומצלם אותן כאילו הן משייטות לכיווננו בתוך ענן זוהר. הסינרגיה שבין החושניות לבין היופי אצל כל אחת בנפרד ובמראה שהן יצרו במשותף, הייתה מטלטלת. המבט ניתר מהאחת לאחרת, מתקשה להכיל את משחק הצבעים, המרקמים, חלקי הגוף, והעור החשוף-מוסתר הזה... על חזיון מעין זה דיבר מי שאמר שנשים הן פיתוי לחטא. על חזיון מעין זה דיבר מי שאמר שנשים הן הבטחה לאושר. על חזיון מעין זה, הצביע מי שאמר שנשים מסוגלות לפעמים להיות משהו שאי אפשר לדבר עליו אלא רק לשתוק אותו...

אירן צעדה מעט קדימה יותר, במין שמלת בורדו קצרצרה, מהודקת אל חזה, מסתיימת באמצע ירכה, ומודגשת על ידי לובן עורה. היא נעלה את מגפיה הלבנים של אליענה—אלה עם העקב הקטן—ומין צעיף לבן תואם שחבק את צווארה. ההרמוניה בין הבורדו ללובן הצעיף, המגפיים, והעור מנעה מצופה מזדמן לחשוד שהצעיף מסתיר פצעי נשיכה. החיוך הנוצץ שלה לכד את הממזריות של מי שלכאורה לא מודעת כלל ליופייה הנדיר, ופשוט שמחה להגיע ולרקוד. לא אהבתי אותה, כפי שאתם יודעים, אבל היא באמת הייתה עוצרת נשימה.

אבל מה שהגיע מעט מאחוריה היה...

[טוב... תראו... אני לא סופר... רק מדווח על מה שקרה לי... וברגע כמו זה כואב לי, באמת כואב לי, שאין לי את היכולת שיש לסופרים להעביר לכם מה... אולי... מי מכם שהיה בהימליה וראה פסגה מדהימה בטרק, משהו חסר תקדים, אבל פתאום חזה מאחוריה בפסגה עוד יותר גבוהה... או אולי מי מכם שנסע בכביש המדהים ההוא בדרום איטליה, בחוף אמלפי, שבכל פעם מציץ מין מפרץ עוד יותר מדהים מזה שבדיוק ראיתם...

אני מנסה לתאר משהו כזה ולעזאזל לא מצליח...]

היא

היא

היא לבשה מין שמלה חומה-סגלגלה כזו בגובה ברך, שהתמזגה באופן מכשף עם צבע עורה השזוף. מין מיתר בד באותו גון סגלגל חיבק את צווארה כמו שרשרת. לרגליה היו נעלי בד שחורות, שטוחות. כל החום המרהיב הזה נחתך לאורך ולרוחב על ידי רוכסן מוזהב שירד ממרכז המחשוף אל ברכיה, פתוח כדי ליצור שסע פתייני. מיתר מוזהב עטף את מתניה כמעיין חגורה. שערה הודק לאחור בקשת. פניה היפים כל כך הודגשו במספר קווים סביב עיניה. אף פעם לא ראיתי אותה מאופרת קודם לכן. הירוק של עיניה העמיק, השפתיים האדימו, הלחיים הזמינו...

לכיוון שלי צעדה האישה היפה ביותר בעולם. ידעתי זאת. ידעתי זאת כמו שידעתי ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. וודאות מוחלטת. וכשמבטה נח עלי בעודה מתקרבת, וכשהיא חייכה, איבדתי מוצקות... כי באותו רגע, קופידון שעופף מעלי כנראה החליט לוותר על שליפת חץ מאשפתו—במקרה שלי, הוא הרי כבר שיגר כמה וכמה חיצים—עכשיו הוא ירה בי קטיושה...

*

יש רגעים בהם אלוהים מחליט שנמאס לו והוא מתערב בחיים של בני אדם.

     אחרת קשה לי להסביר את ההמשך... (שתבינו, כשכל זה קרה בפועל לא ממש הבנתי מה מתרחש. המחשבה קרסה, ולא יכולתי לחבר אחד לאחד.) רק אחר כך הבנתי שהשתיים סיכמו להעניק לי משהו. הערב הזה, כך החליטו, יהיה ערב שכולו מתנה לספי...

   כשהשתיים התיישבו משני צדדי, מביטות בחיוך בשלושת הפרצופים שמוטי הלסת שבהו בהן ממולי, לא היה ברור לי אם בכוונתן להכאיב לי גם כאן, במועדון. מי יודע, אולי אליענה תקיש פעמיים באצבעותיה, מצפה ממני להשתחוות מולה כאן, מול כולם, במעיין תצוגת תכלית של כוחה? הרי לא אסרב לה... כבר לא אדע איך.

"מה קורה? מה אתם שותקים כל כך?" שאלה אירן את סמואל.

"לא... כלום..." האדים סמואל. "להביא לך.. כלומר להביא לכן משהו לשתות?" הציע.

"לא. לא. אנחנו לא רוצות לשתות. אנחנו רוצות לרקוד." אמרה אליענה.

"בכיף." השיב דיויד. "קדימה." חייך ואמר לקום.

"לא. לא איתך." אמרה אירן.

"איתו." אמרה אליענה, נדה בראשה לכיווני.

השלושה התאבנו.

"ומי... מי ירקוד איתך?" שאל דיוויד את אירן.

"גם אני רוקדת איתו." חייכה אליו אירן, נוטלת ממני את הקולה שלי, ושותה מהקש.

הייתה דממה קודרת. דיויד התבונן בקש. מבטינו נפגשו.

"מה..." ניסה מארק להתבדח... "נער הס... כלומר ספי זכה בלוטו?"

אליענה הביטה בו כמו על אוויר.

"בוא. בוא לרקוד ספי."

"ל..לא רוצה" אמרתי.

"ספי בוא לרקוד איתנו." הפעם זו הייתה אירן.

"אני לא יודע לרקוד".

"נלמד אותך. אתה תאהב את זה." אמרה אליענה, ואז קמה ומשכה אותי בשרוולי,

"בוא!"

"מה קורה כאן?" נבח דיויד. "מה קורה לך, אירן, זאת בדיחה? אלף פעמים אמרת שהוא מכוער ואפס."

אירן, שעדיין ישבה, אמרה לו:

"טעיתי."

ואז כשהיא קמה כדי להקים אותי, היא הסתובבה אליו ואמרה:

"כלומר, מכוער, כן, אני עדיין חושבת שהוא מכוער."

"נכון." הסכימה אליענה. "הוא באמת מכוער."

משהו בי ביקש להתמרמר, אבל סתמתי.

"אבל אפס... לא... הוא ממש לא אפס." אמרה אירן.

"בניגוד אליך," היא דיברה אל דיוויד, "הוא לא רוצה אותי בתור קישוט יפה שיתאים את עצמו אליו."

"אה כן? נעלב דיוויד, אז מה הוא כן רוצה?"

"הוא... הוא בא אלי... הוא בא למקום הכי מביך שלי, ונותן לי להיות, ושם הוא שומר עלי."

אליענה ואני הבטנו בה בהפתעה. שום דבר באירן לא רימז קודם לכן על עומק כזה.

"אז התאהבת בו?" אמר דיויד בקול נסדק.

"לא... וגם הוא לא בי... אבל לרקוד איתו אני רוצה."

סמואל לא עצר את עצמו,

"ומה איתך?" ירה לכיוון אליענה.

"אותו הדבר." השיבה במקומה אירן. "בוא כבר ספי."

"כמעט אותו דבר" תיקנה אליענה, שפתאום רצתה להסביר לסמואל משהו. "גם אצלי הוא מגיע למקום הכי מביש. גם לי הוא נותן להיות הדבר הזה. גם עלי הוא שומר. אבל יש שם עוד..." הגנבתי מבט לסמואל, במארק, בדיויד. שלושתם התבוננו בי במשטמה יוקדת.

"עוד מה?" שאל מארק, כאילו יורק את השאלה.

"הוא... הוא לקח את מה שהכי חשוב לי, והפך את זה למה שהכי חשוב עבורו..."

התרגשתי. פי יבש.

"ומשם האהבה שלו רק מתחילה."

הייתה שתיקה. גברים לא לומדים לנהל שיחה במימד מעין זה. היה ברור שאליענה רוצה לומר משהו נוסף.

"תחשוב נגיד – סמואל, נכון? אני תמיד מתבלבלת בין שלושתכם, סליחה..." המשיכה, אחרי שסמואל הפגוע הנהן, "על בית יפה מבחוץ, עם המון חדרים אפלים מבפנים, שיש בהם עכבישים, ונחשים. ותחשוב שיום אחד מגיע ענן זוהר שמתחיל להיכנס אל הבית, מהקומה העליונה מטה. והענן הנפלא הזה," כאן המבט המתוק שלה נח עלי, "בכל פעם הוא מגלה סדק ויורד לחדר אפלולי נוסף, ומאיר אותו קצת, עד ש... עד שכל הבית מתחיל להיות מואר מבפנים."

"אתה מבין?" שאלה את מארק מבלי להמתין לתשובה: "ספי לא זכה בלוטו. ספי הוא הלוטו."

"ואתה," פנתה אלי, "סגור את הפה הפעור שלך—סגור אותו... יופי!—ועכשיו אתה בא לרקוד!"

*

יש רגעים בהם ברור לך שמישהו אמור להתערב ולעצור משהו שלא אמור להתרחש.

     נער כמוני—נטול חן, נטול ברק, נטול הומור (וכנראה מכוער)—לא אמור לצעוד אל רחבת הריקודים שלוב זרוע, לא עם זו ולא עם זו, וודאי לא עם שתיהן. בעוד רגע המשטרה תכנס למועדון ואיעצר על פגיעה בסדר הציבורי... אולי אפילו בטעם הטוב... הרי חייבת להיות תקנה כלשהי שאני מפר... אבל כל עוד השוטרים לא מגיעים, הייתי... הייתי אל קפונה, הייתי קלינט איסטווד, הייתי קונן הברברי, דוד אחרי גוליית, שמשון אחרי אלף הפלישתים... שייטתי בתוך בועה שרק גברים ספורים רשאים להיות בה...

הלכתי על אוויר...

אתה שומע, אנדרה? אתה מאמין לי, אנדרה? אתה קורא את זה, אנדרה?

הלכתי

על

א

ו

ו

י

ר