בחוות הרכיבה (32)
הנחיתה מהאוויר לאדמה הייתה כואבת.
מאוד.
כבר באוטובוס שהחזיר אותנו ממועדון הריקודים אל החווה, צילה של עננה קודרת החל להעיב על פניה של אליענה. שלושתנו ישבנו ספסל מול ספסל באוטובוס, שבשעה המאוחרת הזו כבר היה כמעט ריק לגמרי.
"מה קרה לך?" שאלה אירן.
"כלום... לא... אני פשוט..."
"פשוט מה?"
"אני פשוט משקפת מה נדרש עכשיו כדי לרתום אותו בחזרה לניסוי..."
הרגשתי את לבי מכה בחזי בכוח.
"מה... את... את חושבת שהוא יתנהג פתאום אחרת? שהוא..."
"ישכח את מקומו?" השלימה אותה אליענה, "כן, אני אפילו בטוחה בכך."
שתיהן הביטו בי במבט נוגה.
נהג האוטובוס החליף תחנה ברדיו. מהזווית בה ישבתי, יכולתי לראות אותו מנסה להגניב מבטים במראה שלו אל עבר שתי היפהפיות שישבו מולי, גבן אליו. אוויר לילי לח חדר מבעד לאשנבים שמעלינו.
"ספי?", פנתה אלי אירן במין דאגה ידידותית, "הערב הזה לא בלבל אותך, נכון?"
"עזבי," אמרה אליענה לפני שהספקתי לנסות להשיב, "אלה לא דברים שאומרים... זו הבנה של גוף... תסתכלי עליו... הוא קורן... בקושי מצליח להסתיר את החיוך שלו."
חייכתי.
היא חייכה אלי חזרה.
"אבל עוד מעט הוא כבר לא יחייך." היא אמרה בצער.
החיוך נמחה מפני.
*
"אוף... אירן, באמת! השתוללת לגמרי. לא השארת עליו טפח עור שלם לרפואה."
"אני מצטערת, אליענה, באמת. באמת נסחפתי..."
היינו כבר בבקתה של אליענה. הן העמידו אותי ערום במרכז החדר, על השטיח ממנו עדיין פעפע ריח השתן של אירן. אליענה התקשתה למצוא על גופי המצולק מקום טרי בו ניתן יהיה להצליף בי.
רעדתי. הצלפות 'רגילות' כבר ספגתי. ידעתי, ידעתי שממתין לי טיפול מיוחד.
"פה!" הצביעה אליענה על צד בית החזה שלי. "כל זה," העבירה אצבע מבית השחי שלי עד למתני, "עדיין כמעט שלם." מגע כפפת הגומי שלה—היא בדיוק סיימה למהול חומץ ומי מלח בגיגית שלה ולהשליך לתוכה חיתולי הבד—העביר בי צמרמורת נוספת.
"ב...בקשה... לא..." גמגמתי.
"מה?? אתה מדבר??" היא אמרה זאת בהפתעה גמורה. "את רואה מה קורה? עכשיו הוא גם מדבר..." אירן הנהנה, "פשוט הסגנו לאחור את המחקר בימים אם לא בשבועות!" דאגה עמוקה נשמעה בקולה.
"בבקשה לא הערב. מחר. מחר. לא הערב." קולי לא היה יציב, ולא בגלל התחנונים. הבנתי שאני רק הופך את מצבי לגרוע יותר מבחינת אליענה. התעקשתי על הבלתי אפשרי משום שכמהתי לסיים את הערב בתחושת הריחוף שאדוותיה עדיין הורגשו בגופי.
"חוצפן! שכב כאן מיד! על הצד!" היא הורתה על השטיח.
היססתי רגע אחד יותר מדי.
"מיד, או שלא תראה אותי שבוע!"
השתטחתי אל המרבד המושתן, שוכב על צידי... לפני מעט יותר משעה רקדתי איתה...
"יד מעל הראש. אירן תביאי את השוט שלך. תשחיל את היד מתחת למזרן של המיטה." תוך כדי ההוראות הללו, היא משכה כרית ממיטתה, ותחבה אותה אל מתחת לראשי על הרצפה. "תעמדי בפיסוק סביב הירכיים שלו." הורתה לאירן, ותוך כדי כך חלצה את אחת מנעליה. "בדיוק".
היא הביטה לרגע בתנוחה שיצרנו.
"צריך לסייע לו לא לנוע. הוא לא יוכל לשלוט בעצמו כשתתחילי." חשתי את שוקיה של אירן ממסמרות את ירכי. "טוב מאוד. עכשיו אתה. פה גדול... יופי!" בתנועה מהירה נעל הבד שלה הייתה נעוצה בין שיני. "רגע... זה לא טוב... אתה תהרוס לי כך את הנעל." היא קילפה מעל כף רגלה גרב זעירה, שלפה את הנעל, הקיפה אותה בגרב, ודחסה אותה שוב אל פי."
התענגתי לרגע על הטעם החמצמץ של הגרב שבתוכה רקדה האלילה שלי כל הערב. העונג התחלף בכאב עז, כשאליענה התיישבה על המזרן כדי ללחוץ עוד את פרק ידי שהיה תפוס בין המזרן לקרשי המיטה. את כף רגלה הנעולה, היא הניחה על לחיי, מצמידה אותי בנעלה בכוח לכרית.
גניחת כאב נמלטה מגרוני.
"ששש... ששש... מתוק שלי... אני מבינה אותך, באמת שאני מבינה—פעמיים שבע בבקשה אירן—אתה יצאת איתנו הערב—ששש... אוי... זה כאב לך עכשיו, אני ראיתי, ראיתי—ופתאום רקדת איתנו, ואפילו קצת איתי—שמונה, בבקשה חמודה—ודמיינת שאנחנו כמו מין זוג כזה—אוי... אוי...מסכן שלי, mon petit, ראיתי... ראיתי—וכאילו שאו טו טו אתה ואני הולכים יחד יד ביד על החוף, כמו בתמונה שלי ושל ז'אן פול אצלך בחדר, ז'אן פול שאתה אוהב אותו כמה?..."
"בכל מאודי" יבבתי מתחת לנעלה, משלים את המשפט.
"בדיוק. בכל מאודך, חמוד שלי, אתה נורא מתפתל ככה—תשע בבקשה אירן—אל תזוז כל כך mon bebe, כי זה מקשה על אירן לכוון—מה את מהססת אירן, קדימה!—ואפילו דמיינת אותך ואותי מתנשקים כמו זוג אוהב ו—אוי לי... עכשיו ממש אבל ממש כאב לך, תראי אותו אירן, ממש גועה כמו עגל...איזה חמוד... אוף... תראי מה עשית אירן, העפת עלי טיפת דם ממנו. תשתוק כבר ספי, תפסיק לייבב ככה. תראה מה עשית... אני לא מאמינה! יש דם שלך על הברך שלי!"
"אני מצטערת, אליענה."
"באמת, אירן! תשימי לב למה שאת עושה. אם זה היה ניתז קצת למעלה, היית הורסת לי את השמלה."
"סליחה אליענה. באמת...אוי, תראי, יש גם על המגפיים שלי..."
"מה שלך, מה? שלי!!!"
"כן...נ..נכון" גמגמה אירן.
"אין לי כוח אליך." קמה אליענה כדי לנקות את ברכה באמבטיה, "תני לו לנקות אותן לפני שהדם מתייבש. מזל שהן לא מבד."
אירן מיהרה להתיישב על המיטה, מעלי. מגפון צחור מוכתם בדם נדחף אל מתחת לאפי. התחלתי ללקק את הדם ביסודיות. גלי הבכי שלי רק התעצמו.
שמעתי את צעדיה הרכים של אליענה מאחורי.
היה מן שקט כזה, שהופר רק על ידי קולות הליקוק שלי והשתנקויות הבכי.
"תראי.... תראי איך שהוא בוכה." אמרה אירן
"אז?"
"אף פעם לא ראיתי מישהו בוכה ככה."
שתיהן שתקו.
"חשבתי..." אמרה אירן.
"מה?"
"חשבתי... כלומר פעם אמרת לי שהוא אף פעם לא בוכה בגלל כאב פיסי."
"גם הפעם הוא לא בוכה בגלל כאב פיסי."
הן לא אמרו דבר.
"לעשות משהו?"
"רק להקשיב לו."
אליענה התיישבה ליד אירן, ברכיהן צמודות.
השתיים האזינו לי.
