בחוות הרכיבה (36)
"עכשיו, כשהבבון מעליך זקור-איבר באופן כזה," הסבירה אליענה לאירן שגיחכה לשמע התיאור, הטעות הנפוצה היא להתיר לו להלביש קונדום בעצמו. אז הרי לך הכלל הרביעי: את אחראית על הקונדום שלו! הבבונים יספרו לך שהם יודעים לשים קונדום, אבל בגלל הלחץ שלהם הם מסתבכים, ומי שתשלם את המחיר על המגושמות שלהם זו את! אני אעשה זאת הפעם, כי אני לא רוצה שתתעסקי בזה כרגע, אבל אלמד אותך בפעם אחרת. אז גם אסביר לך מדוע דווקא קונדומים ולא משהו אחר."
צבע הזית של גופה הגולש של אליענה אל מתחת למיטתה, הספיק לסחרר אותי בעודה דגה קונדום ארוז. במספר תנועות מיומנות הקונדום היה מונח עלי, ומהודק כהלכה. למרות שאצבעותיה נגעו בי דרך כפפות גומי, איברי התקשה אפילו יותר למגע ידה. מבטינו נפגשו לרגע, והיא שלחה אלי נשיקת אוויר. נשמתי לתוכי את האוויר בר המזל, שלפני רגע עטף ללא חשש את גופה. האוויר שהיה בה.
"bon, עכשיו כשהבבון מוכן, תכווני אותו בדיוק כמו שעשית קודם: את קובעת את הקצב ואת העומק. אבל רגע... אירן! חכי רגע! זה בסדר שאת נלהבת כמו חתולה מיוחמת," (אירן צחקה כאן), "אבל אני רוצה לשמור על המיטה שלי, ומותר לי, אז שניה!"
אליענה דילגה מהמיטה וחזרה בצעד קל עם מגבת גדולה. "טוסיק באוויר! יופי!" אמרה אחרי שפרסה מתחת לישבנה של אירן את המגבת. או אז היא רכנה על ברכיה לצד המיטה, מתבוננת מקרוב באזור החלציים של אירן ושלי.
אירן ניסתה לדחוק אותי לתוכה. משהו בלם אותי.
"הוא בפתח הלא נכון, לא? מדוע זה לא נכנס?" היא שאלה, מוטרדת.
"את פשוט טיפה סגורה עדיין, השיבה אליענה. את רטובה מספיק ממה שהבבון עשה קודם, אבל קצת במתח, ואולי לא מגורה מספיק. מה נעשה... מה נעשה... מה נעשה...," הרהרה, "אני יודעת!"
היא מיהרה חזרה אל המטבחון שלה. עקבתי אחריה במבטי, ירא ממה שעלול להגיע עכשיו. היא עקפה את הציוד שאירן ואני הכנו מוקדם יותר באותו יום עבור תרגיל העץ —המריצה עם הענפים, את החפירה, המשפך האדום הקטן, המשפך האפור הגדול—ואשר יגורתי בא לי: התחלחלתי לראות אותה נושאת עמה את הגיגית עם מי המלח והחומץ.
"שכחתי על מי מדובר!" היא צחקה לעבר אירן, ובתנועה מהירה הצמידה רטייה ספוגה במי המלח אל מתני הפצועה. יללתי מכאב מהצריבה העזה. גופי התנתק ממוחי, וביקש להירתע מידה של אליענה בגלל הכאב החד – זאת למרות שידעתי שעלי להישאר במקומי.
"ספי, די! תתמודד עם זה באופן בוגר. במיוחד ברגע כזה, שהוא כל כך חשוב עבורה. אתה מפריע לאירן!" זו הייתה יותר הפצרה מאשר איום או נזיפה.
"כן, כן. באופן בוגר. אתה מפריע לפעם הראשונה שלי." שחקה אירן מתחתי, עיניה בורקות, והיא מושכת אותי אליה שוב.
לא הצלחתי לשלוט בגופי שניסה ללא הואיל לחמוק מאחיזתה של אליענה. הרגשתי כאילו שמישהו מקרב חנוכייה בוערת אל צד גופי ומניח אותה שם. מן הלחות שהרגשתי הבנתי שמתני החלה שוב לדמם.
"ספי, תינוק! אתה מתפתל כל הזמן!" נזפה בי אליענה, "אוי! ותראה מה קרה עכשיו: טפטפת לי מהחומץ על המצעים שלי" שאגת כאב נמלטה מגרוני, "ששש... mon petit... מישהו עוד ישמע! מספיק כבר עם התנועות האלה... תראה! עכשיו גם הכתמת עם הדם שלך את הסדינים שלי. אוף! זה מגעיל. מה עשית!"
"אני מ..מצטער" גמגמתי, תוך התנשפויות כאב שניסו להחליף את הזעקה שביקשה להישמע בגלל כף ידה המענה, שדרך כפפת הגומי לרגע לא פסקה מלעסות את מי המלח והחומץ עמוק יותר אל פצעיי.
"יש לך על מה!" גערה בי, מאוכזבת. "הרי למה הינחתי מגבת מתחתיה? למה? כדי שהמצעים שלי יישארו נקיים, ועכשיו, בגללך אני –די כבר לייבב ככה ספי!—ובגלל חוסר השליטה העצמית שלך אני צריכה לישון במצעים מלוכלכים."
היא לא כעסה, אלא אמרה כל זאת בצער.
"הוי" פלטה פתאום אירן מתחתי, כשבבת אחת הייתי בתוכה. "וואו, זה נכנס עכשיו ממש בקלות!" אמרה בהקלה, ואליענה שחררה באחת את הרטייה.
"כאב לך?" שאלה אותה אליענה.
"טיפה, אבל עכשיו.... עכשיו בסדר."
"מעולה." לפתע אליענה התקרבה ונישקה את אירן במהירות על שפתיה. אירן פערה את עיניה בפליאה.
"סליחה, סליחה, חמודה שלי. את היית עכשיו כל כך יפה, שלא יכולתי להתאפק."
"זה בסדר. אני פשוט לא..."
"לא. לא. גם אני לא. פשוט ברח לי."
"טוב."
"נמשיך?"
"כן."
"bon, אז עכשיו אני רוצה שתתחילי להזיז את הבבון בדיוק כמו שנוח לך. ספי," פנתה אלי בחדות, "אתה בשום אופן לא מגיע לפורקן! אתה מבין? הקונדום עוזר לך עם זה, אבל אם תרגיש שזה בא, אתה שולף את עצמך החוצה תיכף ומיד. אם תיכשל, אתה לא רואה אותי..." היא פלבלה מעט בעיניה, מתלבטת מה יהיה עונשי, "שלושה ימים. זה מובן לך?"
הנהנתי, תנועות ראשי הזכירו לי פתאום סוס מיוסר שפעם ראיתי ברחוב עם הורי. התחלתי לנוע בתוך אירן: הפעם הראשונה שאני בתוך אישה. פניה היפים של אירן היו מתחתי ומבטה ביקש אותי. אבל לא אחר עיניה תרתי. כאילו זזות מעצמן, העיניים שלי נעו הצידה אל אליענה.
"ספי ... תסתכל אלי... ספי! אליענה, תגידי לו להביט עלי."
"לא. אני לא אגיד לו, חמודה שלי. הוא יסתכל לאן שהוא רוצה."
חייכתי אל אהובתי, והיא חייכה אלי בחזרה. מתחתיי אירן החלה להניע אותי עמוק יותר ומהר יותר.
"נעים לך, מתוקה שלי?" שאלה אותה אליענה.
אירן המהמה.
"חשוב שתדעי שבדרך כלל, אם תסתפקי רק בתנועות של הבבון, הן לא יובילו אותך מספיק רחוק, יפה שלי..."
"אז מה לעשות?"
"תרחיקי אותו קצת, ותגעי קצת בעצמך. כמו... כמו שעשיתי לך קודם היום."
אירן נשמעה לה.
"בואי ואעזור לך עוד טיפונת." אמרה אליענה.
"לא רוצה!" נבהלה פתאום אירן.
"לא. אל תפחדי. לא ככה. לא התכוונתי שאני אגע בך." צחקה אליענה.
"אז בסדר." התרצתה אירן.
"תסתכלי למעלה."
אירן הביטה אלי, ואליענה שוב הצמידה את הרטייה המתועבת לפצעי המעונה. שאפתי אוויר מהכאב המחודש. אליענה צבתה את מתני וטלטלה אותה בחדות, דרך הרטייה.
"די. די. בבקשה די." התחננתי על חיי. מתחתיי אנחותיה של אירן הפכו להיות עמוקות יותר. הבטתי באליענה, תפסתי אותה לא מוכנה, כך שלשבריר שניה ראיתי מין שילוב של סקרנות, דאגה, ואכזריות.
"למה את עושה לי את זה?"
"כי אני יכולה." שיגרה אלי חיוך צחור, פרוע ומלאכי באותו זמן.
גניחות העונג של אירן התמזגו עם אנקות הייסורים שלי. אליענה המשיכה להדק אלי את הרטייה.
"אולי תנסה להיות שנון כמו קודם," אמרה לי במתיקות, "אומרים שמעבר לסף כאב מסוים, מאבדים את היכולת להיות שנון," צווחתי שוב, "תוכיח לי שזה לא נכון, מתוק שלי," גניחת עומק בקעה ממני, "תהיה שנון! דבר, mon petit."
אבל באמת לא יכולתי להיות שנון, שכן אותי הציפו רק המדקרות הנוראיות במותני, שאליענה לא פסקה לעסות, לצבוט, ולטלטל עם הבד החומצי.
"את כל כך יפה כשאת רעה." לחשתי במאמץ לבסוף.
"באמת??" אמרה בפליאה. "אז ... בעצם ... במקום להתאפר כמו כולן, כל מה שאני צריכה לעשות הוא את זה? ששש... שש... ספי, אל תצעק ככה – אבל, זה מה שאמרת, לא? הנה, עכשיו אני אהיה אפילו יותר יפה. כך! –די, די, ספי, מישהו בסוף יגיע מבחוץ. אירן, שימי לו יד על הפה, כי הוא שוב מתחיל עם הגעיות הבהמיות שלו. אבל תראה, תראה כמה אני יפה, והנה, עכשיו... עכשיו אני עוד אפילו יותר יפה. יופי, אירן, עכשיו שמעו אותו פחות."
היא אפשרה לי רגע של הפוגה, ואז חזרה להדק את כפה על בשרי:
"ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בכל העיר?" "את!!" צווחתי, "ועכשיו?" "את!!! יותר!!!" היא התפקעה מצחוק.
אירן מתחתי רעדה מהנאה, יד אחת שלה סכרה את פי, ובשנייה עדיין עינגה את עצמה. ירכי רעדו מחדות הכאב. אליענה קירבה את פניה אלי כך שנשימתה הייתה עלי ובתוכי.
"נסה שוב פעם להיות שנון. " הבטתי בה, דומע. "נסה בשבילי." הקרבה שלה אלי הייתה הפיתוי המתוק, שמשך אותי לנסות ולרצות אותה, למרות הגיהינום במתני. הירוק-אפור-זהב של עיניה, השפתיים הקרובות אלי כל כך, בדל החיוך... "דבר אלי..." נשמתי אותה.
"את הכל." פלטתי
"ואתה..." עיניה התגלגלו כשחיפשה, "אתה כלום." השלימה בסיפוק.
"אני אתן לך כל מה שיש לי." נאנקתי.
"ואני אקח ולא אגיד תודה." לחשה.
ניסיתי להתקרב אליה עוד. דימיתי שלהרף עין אני חש את ריסיה על לחיי.
"אני אוהב אותך", דמעות כאב בעיניי.
"אני גם אוהבת אותי." דמעות צחוק בעיניה.
"זוג מופרעים." נשמע קולה של אירן מתחתיי, מביטה בשנינו בסקרנות, מסדירה את נשימתה.
