בחוות הרכיבה (39)
בניגוד למערך האימונים והתרגילים שאליענה ערכה בי קודם לכן באותו קיץ, תרגיל העץ דרש הכנה מרובה. פרט לבור שחפרתי על פי מידות שהיא הכתיבה לאירן ולי (חצי מטר לעומק, ולצדדים), לתרגיל העץ היה גם מערך פעולות מקדים. אירן ואני חיברנו בחבלים זוג כלונסאות צד, שתוכננו לצאת מהקורה התומכת של הבקתה, ויצרו מעיין צלב. כמו כן גזמנו ענפים מעצים באזור. אליענה הדגישה שעלינו לבחור ענפים עמוסים בעלים, ורצוי ענפים פורחים, אם נמצא כאלו. את הליקוט הזה ביצענו בימים בהם היא נעדרה.
חוץ מהגיזום והחפירה, היו גם רכישות מיוחדות שנשלחתי לבצע בעיר הסמוכה לחווה: שני משפכים (האחד אפור גדול מפח, והשני קטן, ילדי, מפלסטיק אדום), חוט מאריך לאפרכסת הטלפון, חבלים דקים ועבים, משחת נעליים שחורה, את חפירה גדולה, כף חפירה קטנה, כרית מלבנית, שרפרף פלסטיק נמוך...
הרעיון מאחורי 'צומח' ותרגיל העץ, לא היה סתם לשתול אותי באדמה, אלא ליצור תהליך מדורג, בו בכל יום אתמזג יותר אל תוך העץ – גם מבחינת החוויה שלי וגם מבחינת הנערות והאופן בו הן מגיבות אלי. כל יום הסתיים בטקס מזוויע קבוע שלצערי אאלץ לתאר לכם. אחריו, נדרשתי להעמיק את הבור לקראת היום הבא בחמישה עשר סנטימטר. בהינתן הטעויות בחפירה, וההעמקה של הבור שהתרחשה מאליה מעצם זה ששהיתי בו, המצב שנוצר בשיא התרגיל בסוף השבוע היה שרק ראשי ואמותיי בצבצו מהאדמה. תהליך ההתחפרות שיקף (על פי אליענה) את המצב הפנימי שלי: נשתל עמוק יותר ויותר באדמה ועובר תמורה לצמח נטול קול ונטול תנועה.
התרגילים החלו תכף אחרי רכיבת הבוקר, או אחר הצהריים. אליענה האריכה בכל יום את משך השהייה שלי בבור שהלך והעמיק, אבל גם ניסתה שלא לאתגר אותי יותר מדי בחשיפה ממושכת לשמש הצהריים. הכרית והשרפרף הנמוך אמורים היו לאפשר לי להישאר זמן רב יותר במצבי הנטוע. עמדתי על ברכי בתוך הבור, הכרית מרככת את מגע העפר בברכי ובשוקיי. על מנת שלא אנסה להניח את כל משקל גופי על קרסולי, ישבתי על שרפרף שבעצם היה מעל שוקי וקרסולי. כשהתמקמתי כך בנוחות (יחסית), הנערות כיסו אותי באדמה, וקשרו את אמותיי, מרפקיי וזרועותיי אל כלונסאות הצד. תנוחת ידיי חושבה כך שידיי כאילו פנו בתפילה השמיימה.
זוג לולאות חבלים נוספות הצמיד אותי לקורה המרכזית, לולאה אחת על חזי והשנייה על צווארי. רק אחר כך אזקה אירן את הענפים והעלים אל ידי, תחבה את הגרב אל פי, וגרבה את הגרביון על ראשי, פני וצווארי. כאן התווסף שלב קוסמטי, בו אירן הוסיפה מספר נגיעות בבוץ ובמשחת נעליים שחורה על פני, זרועותיי וחזי, וזאת על מנת למחוק עוד יותר סממנים אנושיים מהעץ האפרפר-חום-שחור שהשתיים שתלו.
*
"נראה מעולה, אירן." אמרה אליענה, תוך התרחקות מספר פסיעות ממני, כדי לבחון את עבודתה של עמיתתה מפרספקטיבה רחבה יותר. "וואו!"
אירן נעמדה, והלכה לאחור גם היא, מצטרפת לאליענה. "כן, וואו."
מנקודת מבטי הנמוכה, יכולתי להביט אל שתי היפהפיות בבגדי הים שלהן (הן הכינו את עצמן לשעת שיזוף, והמחצלת הייתה פרושה כבר מתחתיי). ריח הקש היבש של המחצלת, ריח רגבי אדמה טריים, ריח העלים שעל זרועותיי – כל אלה התחלפו אלה באלה.
"מי שלא יודע, עלול ממש לעבור ליד זה מבלי לשים לב. כל הכבוד אירן! עבודה מעולה."
"חשבת שאני רק יפה, אה?" התגאתה אירן.
"אהה... כן, כלומר לא סתם יפה..." פניה הנפולים של אירן האירו אליה בציפייה, "יפה-פייה". צחקה.
"אוף! אליענה!" רגזה אירן המוקנטת.
"סתם. סתם. אל תתרגזי ככה. פשוט לא חשבתי שאת כל כך אומנותית אירן, זה הכל."
"לא נכון. את סתם אומרת עכשיו. אני יודעת שאת חושבת שאני סתומה. שמעתי אותך קוראת לי 'מריונטה' כשדיברת עלי עם ספי."
"לא, לא, לא. אני מאוד מחבבת אותך."
"שקרנית. אותו את מעריכה. אותו. את מסוגלת להשכיב אותו מתחת לשרותים שלך ולגרום לו לבכות כל יום מחדש וכל פעם בגלל משהו אחר. אבל את מעריכה ואוהבת את החנט הזה, עם הבדיחות שרדינגמן שלו."
"שרדינגר, לא שרדינגמן" מלמלה אליענה, מרצינה.
"לא אכפת לי איך קוראים לחרא הזה!" אירן כמעט צעקה. עכשיו היא באמת הייתה פגועה. "למה את חושבת שאת יותר טובה ממני, אה? כי את יודעת מי זה שרדינגר? כי את יושבת עם הספרים שלך בצרפתית על פילוסופים מהתחת???"
"את צודקת. אני לא יותר טובה ממך."
"לא את לא! את דפוקה. את דפוקה לגמרי! את חושבת ש'מריונטה' תגרום לגבר שהיא אוהבת לזחול על הרצפה וללקק גלידה מאצבעות הרגליים של מישהי אחרת? או להגיד כל בוקר לתצלום שהוא אוהב את המאהב שלה? או שהיא תירק לו בפה, או תאלץ אותו לשכב עם מישהי אחרת ואז לא תיתן לו לגמור?"
אליענה שתקה.
"תראי אותו! תראי מה את עושה למישהו שאת אומרת שאת אוהבת. למישהו ששומר עליך ונותן לך כל כך הרבה."
אליענה לא ענתה. ממקומי הנמוך ראיתי את כתפיה שחות.
"תראי אותו תקוע ככה באדמה. ממי את יותר טובה? ממי???"
אליענה הלכה לכיווני בצעד כושל. האוויר כמו יצא מגופה התמיר. היא קרסה אל מחצלת השיזוף שהייתה פרושה מתחתי. היא נשכבה על צידה, גבה אל אירן, פניה, מיוסרות, מביטות הישר אלי.
"ואת מספרת לעצמך סיפור על הסבל של נשים שאת מנסה למנוע דרך מחקר בו את מתעללת במישהו כמו שלא התעללו באף אחת אף פעם."
ראיתי את הכל על פניה של אליענה. היא יכלה להשיב. אבל במקום זאת נתנה למלים של אירן להכאיב לה, כמו הצלפות שוט. לבי יצא אליה.
"ועוד למי את עושה את כל זה. אחרי כל מה שעוללת לו, הוא עוד עוזר לך עם פצעי הנפש שלך. להזכיר לך, הייתי שם כשזה קרה. ראיתי. ראיתי! ואת גומלת לו, איך? ככה! תוקעת אותו באדמה... כפויית טובה שכמותך! אבל את טובה יותר. את אינטליגנטית גאונה מהסורבון שיודעת מי זה שרדינגר. את לא מריונטה."
למרות שהיא לא ראתה את הדמעות, אירן בוודאי הבחינה בכתפיה הרועדות של אליענה.
"את זונה בת זונה זה מי שאת!"
השתרר שקט ארוך. לא ידעתי מה יתרחש. חשבתי שאליענה מיד תסתובב ותקרע את אירן לגזרים בטיעוניה החדים, בהגיונה הצרוף, הבלתי מנוצח, בעומקה המחשבתי. חשבתי גם שאירן תסיים להטיח את הדברים ותלך. מה שקרה בפועל ריגש אותי עמוקות. אליענה שלחה לאחור כף יד קטנה, פשוטת אצבעות, על המחצלת, כאילו מתחננת-מבקשת מאירן לאחוז אותה. היא לא דיברה, היא הפצירה, ואירן מצידה, במקום להיות צודקת, היססה רגע ואז נשכבה לצד אליענה, חיבקה אותה אליה, ושילבה את אצבעותיה באצבעות ידה של אליענה.
השתיים נותרו בחיבור הזה זמן לא מועט, חבוקות כך בצילו של העץ, משב רוח קל מלטף אותן.
לבסוף אליענה הפטירה בקול סדוק:
"לעולם לא אזלזל בך שוב."
אירן לא השיבה מיד.
"את פגעת בי קודם. זה כאב לי. את נשבעת?"
אליענה הסתובבה אל אירן:
"אני לא נשבעת, כי אני לא מאמינה באף אחד מהדברים שאנשים נשבעים בהם. אני נודרת נדר."
"מה זה אומר?"
"זו התחייבות שלי מול עצמי. נדרתי לא לזלזל בך. זה אומר שזה אף פעם לא יקרה."
שתיקה ארוכה.
"את באמת אדם טוב יותר ממני, אירן. נכון שאת מרשעת סדיסטית," כאן שמעתי את אירן מצחקקת, "אבל מתחת לזה את טובת לב. הנה, את כאן איתי למרות שיש על הגרון שלך עדיין את סימני השיניים של ליה, ולמרות שאתמול השתנת מפחד בגללי. גם אכפת לך מספי וגם מהמחקר שלי, ולמרות שאת לא יודעת מי זה שרדינגר, את אמרת כל מה שאמרת קודם, ובצדק, ולמרות זאת באת לחבק אותי אחר כך."
ואז:
"אני אוהבת אותך."
"אליענה, אני... אני לא.."
"לא, יפה שלי, גם אני לא... אבל אותך אני אוהבת." זה דקר אותי, לשמוע את המשפט הזה, כאילו שמישהו מעביר יד קפואה ומלטף בה את לבי.
"טוב." אמרה אירן אחרי שתיקה, ואז ביובש:
"המון אנשים את אוהבת."
"כל אחד מהם אני אוהבת אחרת." היא היססה מעט. "תסתכלי לי בעיניים אהובה שלי" היא ליטפה את מצחה של אירן, מסדרת קווצת שיער, "את מאמינה לי שאני אוהבת אותך?"
"כן."
הן שוב שתקו.
"רוצה להשקות את העץ?"
"מאוד."
"אז תביאי את המשפך מבפנים."
אירן דילגה אל הבקתה. אליענה נפנתה לשכב על צדה והביטה ישירות אל עיני, משעינה את לחייה על כף ידה, ממסמרת אותי בירוק-האפור הזה של עיניה.
"המשפך האפור או האדום? שניהם מלאים." קולה של אירן הגיע אלינו מתוך הבקתה.
"האפור" קראה אליענה, ואלי לחשה מחייכת: "במשפך אדום, רק אני אשקה אותך."
