בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (40)

כשאירן השקתה אותי, היא ביצעה זאת ביסודיות, מקפידה שהזילוף מהמשפך האפור יגיע לכל אחד מענפי. מפאת כמות העלים שהקיפו אותי, הרגשתי את הקור הנעים של המים מספר שניות אחרי שחשתי במשקל המים. אירן עמדה כך בבגד הים השחור שלה, ברך צחורה אחת כפופה קדימה, כמעט במרחק נשיקה משפתיי. יד אחת הייתה על מותנה. השנייה כיוונה את המשפך. מאחורי שוקיה התבוננו בי עיניה היפות של אליענה, ששכבה על צידה על מחצלת השיזוף, גם היא בבגד ים, לחייה שעונה על כף ידה שנתמכה על ידי מרפקה.

"בוקר אחד הקיץ ספי מחלומות טרופים" ציטטה אליענה את עצמה מצטטת את קפקא, "וגילה שהוא הפך לעץ." היא אמרה זאת כמו מקריאה סיפור אגדה לזאטוטים. "מה זה קרה לי? שאל את עצמו. זה לא היה חלום!" צחוק הפעמונים של אירן קטע את הציטוט, והדביק גם את אליענה.

"תראי שלמרות שהוא צמח, יש בו עדיין תנועה כשהוא חש בגשם."

"נכון." אמרה אירן. "זה קצת בגלל הצמרמורות שלו מהמים."

"כן, וזה כאילו שהעלים שלו שמחים למגע המים, ומנסים לספוג עוד מהם."

"זה יפה."

"מאוד."

הן המשיכו להתבונן בי נרגשות.

"אני מתה על זה שהוא עם הידיים לשמיים ככה. כאילו שהוא מתפלל. מתחנן לאלוהים שבשמיים שיקח אותו, אבל אף אחד לא שומע אותו. אוי. אומלל."

"לא חשבתי על זה" אמרה אירן.

הן הרהרו בי עוד.

"את יודעת מה מייחד תא של צמח על פני תא של חיה, אירן?"

"מה?"

"שכל מה שהוא זקוק לו כדי להפיק אנרגיה, הם שמש ומים. הוא מייצר גלוקוז מאור וממים. מדהים, לא? זאת בניגוד לתא חי, שחייב מקור ישיר לגלוקוז, כלומר לאנרגיה."

"מעניין." אמרה אירן בקול משועמם, ממשיכה להשקות אותי.

"לכן בסוף השבוע אני מתכננת להרעיב את ספי ליום אחד."

"את מה???" שעמומה של אירן נקטע באחת.

"אני רוצה שהוא ינסה, כמו צמח, לבצע פוטוסינתזה: להפיק אנרגיה אך ורק משמש וממים."

אירן פרצה כאן בצחוק בגלל שעיני נפערו בתדהמה.

"את משוגעת לגמרי."

"עכשיו גילית? מזל טוב! עכשיו בואי לכאן, ותמרחי קרם הגנה כמו שצריך. מה שעשית קודם לא נחשב, והעור הלבן-מקסים הזה שלך ייחרך לגמרי."

אירן התיישבה ליד אליענה והחלה להימרח.

"זה לא טוב. בואי, אני אמרח אותך. תשכבי לאחור."

אירן צייתה.

"תביני מתוקה, הדרך הנכונה למרוח קרם, היא לעסות אותו אל תוך העור, לא סתם ליצור שכבה. את מרגישה את מה שאני עושה?"

אירן הנהנה, הופכת רפויה למגעה של אליענה.

"שימי לב שאני גם פועלת לפי סדר מסויים. אני מתחילה בידיים ובזרועות... ככה... ואחר כך בשוקיים... ירכיים..." קולה נעשה רך ומערסל, "עכשיו אני עוברת לצוואר... כתפיים... אני יכולה להוריד את זה, מתוקה שלי? כדי שלא יהיו לך פסי שיזוף? כן? יופי. אז עכשיו אני אעבור לך גם על החזה... אופס! מישהי כאן נהנית."

אליענה הייתה ישובה על האגן של אירן, שבנקודה זו פקחה זוג עיניים מצועפות.

"אוף, את כזו יפה. זה בסדר שאני..." כאן אליענה קרבה את שפתיה לאלו של אירן, שפערה קלות את שפתיה שלה בתגובה. "רגע, רגע, רגע," קטעה אליענה את עצמה, "שכחתי למרוח לך גם את הבטן." אירן המתוסכלת נשכבה לאחור. אליענה מרחה את בטנה של אירן בשתיים שלוש משיחות מלטפות, עם כל כף היד, ואז זינקה מעלה שוב, מחפשת, והפעם מוצאת, את שפתיה של אירן.

הן התנשקו ארוכות מתחתי. אירן נענתה הפעם לאליענה, ששערה השחור נפל מטה והתערבל אל תוך שערה של אירן. הבטתי בשתיים מוקסם, הייתי נותן הכל כדי להתחלף עם אירן, ששפתיה רשאיות כך לגעת באלו של אליענה. היפהפיות כאילו היו אטומות בעולם של עצמן, מתעלמות לגמרי מנוכחותה של הערבה הבוכייה אליה הפכתי. לראשונה חזיתי באליענה מנשקת – בלי לשון, רק שפתיים שמחפשות שפתיים, ולפעמים מטפסות משם לעפעפיה של אירן. וזה לא היה מיני, אלא רומנטי, אוהב, בעת ובעונה אחת סוער ומאופק בשל תגובותיה המהוססות של אירן אשר התמסרה-לא התמסרה למשחק האהבה הזה.

אבל כשאליענה הסיטה את שערה לצד אחד והביטה עמוק אל תוך עיני, דווקא אל תוך עיני, בזמן שהיא מנשקת בלהט את אירן, הבנתי. הבנתי את התמהיל המדוייק של סבל שלי ותשוקה שלה שאליענה ניסתה (והצליחה) ליצור בתרגיל הזה. כי מה שהיא ראתה בעיניי גרם לה לחפש ביתר להט את פיה של אירן, כאילו שהייסורים שהיא מזהה בעיני, מגרים אותה כמו ליטוף חושני. לא הייתי מסוגל להמשיך ולהביט בנשיקה הזו יותר. זה היה בלתי נסבל. עצמתי את עיני.

"לא, חמוד שלי. תפקח את העיניים שלך. תביט בנו." למרות הטון היבש, ההנחיה נאמרה כאילו שזו בקשה, כאילו שהיא מפצירה בי לראות אותה כך. במאמץ פתחתי את עיני והבטתי בה, וזאת ברגע שגם אירן הסתכלה אלי, קולטת בדיוק מה אליענה מנסה לעולל.

"תראי!" היא אמרה.

"מה?" שאלה אליענה.

"למטה. תראי למטה."

"אוי... נכון... צמח לעץ ענף חדש! ממש מתוך האדמה!"

הבנות גיחכו, לוכדות בדיוק את הרגע הנורא אצלי, בו הביזוי שלי וייסורי הקנאה שהרתיחו את דמי המושפל, היתרגמו בגופי לגירוי. איברי הלא מרוקן עוד מאתמול, הקשיח ופרץ החוצה מרגבי האדמה הלחים. נצחונו הארור של בוטן.

"רוצה לנסות משהו שראשל הסבירה לי?"

"בטח." אמרה אירן.

"קחי את האצבע המורה שלך ותכווצי אותה. בדיוק! עכשיו תעבירי אותה לאט על בסיס הענף החדש. יופי! תרחיקי את האצבע, ותראי שהענף מחפש להרגיש את האצבע שלך שוב, בעצמו. הנה! הנה, את רואה?". אליענה מחאה כפיה בהתלהבות. "כאילו שיש לך מגנט זעיר באצבע, שאליו הזין שלו נמשך."

"כן. כן. אבל אם אני אלטף ככה, הוא בסוף יגמור, לא?"

"לא. זו בדיוק הנקודה של ראשל. המגע הזה מטריף אותו, אבל הוא לא המגע שהוא זקוק לו בשביל להגיע לסיפוק. אם תרצי, את יכולה להתעלל בו ככה שעות. ראשל הסבירה לי על מישהו שהזמין ממנה משהו כזה, וכשהיא רפרפה על האיבר שלו ככה, הוא איבד הכרה אחרי שעה! זה עינוי מהחזקים, כי הוא עובד על עונג... הנה.. את רואה? הענף מתקרב, מחפש את הלחץ של האצבע שלך, אבל כל הזמן מנסה לקבל משהו אחר, ולא מצליח! אוי.. זה מתוק!"

העץ החל לנהום.

"ספי! אם תשמיע קולות שלא כמו עץ, אירן תאלץ להפסיק ללטף אותך שם בכלל!"

השתתקתי.

"אוי. איכס! תראי!" קראה אירן, "יש נזילה מקצה הענף."

"כן. כן. כן." קראה אליענה. "ראשל הסבירה לי על זה: בגלל שהוא התחייב מולי לא לגמור ובגלל שהוא כמעט גמר אתמול, עלולה להיות לו נזילה כזו."

"לעשות משהו?"

"לא, לא, יפה שלי, מכירה את זה, שמטפטף לעצים מין חומר?"

אירן המהמה. "שרף?"

"בדיוק, אז מבחינתנו זה קצת כמו שרף של עץ".

אירן המשיכה בליטוף הנעים-מענה הזה, ואליענה הביטה בנעשה עם נהרה שפוכה על פניה המקסימים. ידעתי שהיא כנראה מציינת לעצמה עכשיו פריצת דרך מחקרית משמעותית נוספת.

"עכשיו, תמשיכי ככה עם האצבע, ותגידי לו 'משהו ממנה' כמו שאני עשיתי אתמול. זוכרת? אני רק מביאה משהו מבפנים." אליענה אמרה זאת ודילגה לבקתה.

"'משהו ממנה, משהו ממנה, משהו ממנה" אמרה-שרה אירן, ממשיכה בליטוף המתסכל-מטריף הזה של איברי. שמעתי את צעדיה היחפים של אליענה מטופפים מאחורי. היא הקיפה אותי ונעמדה מולי, בידה המשפך האדום. עכשיו היא עצמה אמרה בלחש: "משהו ממנה, משהו ממנה, משהו ממנה."

הזילוף מהמשפך האדום לא איחר לבוא. בתנועת מניפה רחבה, אליענה הזליפה עלי את הנוזל, מחייכת בסיפוק כמו רוחני, עוצרת נשימתה בהתפעמות ממה שהיא עושה. הטיפות שטפטפו על ראשי שהיה נתון בגרביון, צרבו את עיניי. כשהן גלשו לצד אפי והגיעו אל שפתי, טעמם וריחם לא הותיר מקום לספק: המשפך האדום הכיל שתן.

"שתן ראשוני, מתוק שלי. שתן ראשון של הבוקר. שתן שהיה בתוכי כל הלילה—הנה, עוד טיפונת: משהו ממנה, משהו ממנה, משהו ממנה—הוא נחשב לשתן הבריא ביותר של היום."

אירן משכה לאחור את ידה, נרתעת ממגע אפשרי של השתן. אצלי, התסכול של איברי ומגע טיפות השתן, יצרו סחרחרה של גירוי ותנועה. "משהו ממנה, משהו ממנה" שמעתי את לחישותיה של אליענה ממשיכות עם ההשקיה.

"תראי איך שהעץ זז, איך ששוב פעם יש בו תנועה" אמרה אירן.

"זה בגלל שכשמשתינים עליו," אמרה אליענה,

"הוא חושב שזה גשם..." השלימה אירן, נפעמת.