בחוות הרכיבה (41)
באותו ערב, אחרי שהגעתי לבקתה שלי ושטפתי מעלי את הבוץ והשתן, נאלצתי להתמודד עם האתגר הלא פשוט של איפוק מיני עד למועד אליו—אוויל שכמותי—התחייבתי. הייתי נחוש שלא להפר את הבטחתי לאליענה: התחייבתי לא לאונן במשך עשרים וארבע שעות, והיו לי שש שעות נוספות לעביר במצב הבלהה הזה.
לא הייתי ערוך נפשית לפורקן מושהה. לא ידעתי שיש בכלל מצב כזה: גירוי שנותר בלתי מסופק. אציין שבשבועות האחרונים בחווה, למרות שאליענה הפצירה בי לצמצם את תדירות האוננויות שלי, לא ממש הצלחתי ("תתחבר לעצמי הגבוה יותר שלך, ספי, תעשה זאת עבורי... אני לא אוהבת את זה בך" ועוד כהנה וכהנה). אודה שלמרות שכמהתי לרצות אותה, לא ייסרתי את עצמי על הבלתי נמנע: מי שנמצא בסמיכות כה הדוקה לאהובתו, מריח וחש את גופה העירום (גם אם מבעד למחיצות דקיקות), מי שתשוקתו בוערת בו יום יום ושעה שעה אל מול מלכודות פיתוי בלתי פוסקות, לא מסוגל באמת להתאפק. תירצתי לעצמי את חולשתי בכך שהאונניות שלי, הרגעים הללו ביני לביני, היו הפוגות הכרחיות ששמרו על שפיותי בתוך מציאות בלתי אפשרית.
למרות שדיאבולו הפך לבוטן, בוטן התגלה כעריץ בעל תביעות משלו. הרגעים מהם בוטן שאב סיפוק לא היו צפויים לי כלל. קחו למשל פעולה פשוטה כמו קרצוף במברשת של קרשי הרצפה מתחת אליענה כשהיא כותבת לעת ערב את רשימותיה בשולחן העבודה שלה מעלי. תניחו, לדוגמא, שכחלק מפעולה כזו היא מרימה לרגע בעדינות את כפות רגליה כדי שאוכל לנקות גם מתחתן. פעולה אגבית שכזו, ששנינו ביצענו ללא כוונה מיוחדת—היא כדי שהניקיון יושלם, אני כדי לא להפריע לה לכתוב—קיבלה אחר כך בחדרי משמעות שונה. גיליתי שפעולות בנאליות שכאלו, שלא היו קשורות כלל לחי, צומח ודומם, הפכו להזיות מיניות עזות שבוטן מכתיב לי.
דוגמא נוספת תמחיש את ערמומיותו של בוטן.
פיתחתי מחווה קבועה כלפי אליענה, משהו שהיא כלל לא דרשה ממני לבצע. הרעיון נולד כשראיתי אותה פעם נכנסת לשרותים יחפה, ועדינה שכמותה, מקפלת מעט את כף רגלה בגלל המעבר מהחום של רצפת העץ אל הקור הצונן של רצפת הקרמיקה של השרותים. לכן, יום אחד, כשהיא הניחה את עטה ומשכה לאחור את כסאה לקום לכיוון בית השימוש יחפה, מיהרתי ונשכבתי על רצפת השרותים, מתחת למושב האסלה. המנח עצמו היה מוכר לשנינו כמובן, עוד מתרגילי הניקיון והמשמעת של הימים הראשונים. אבל הפעם ביצעתי זאת לא מפאת נקישות אצבעותיה, אלא מתוך רצון שייחם לה, מנסה לשמש עבורה תחליף לנעל בית חמימה ומפנקת. אליענה העריכה את המחשבה הזו שלי, והניחה את כפות רגליה היחפות על חזי (המחווה לא יכלה להתקיים אם חזי היה חשוף, שכן אז יתקיים ביננו מגע ישיר אסור.) המחווה הפכה להרגל לא דבור ביננו. היה אף ערב קריר במיוחד, בו לבשתי חולצה ועליה סוודר, ואליענה יכולה הייתה להשחיל את כפות רגליה החמודות למרווח שבין חולצתי לסוודר, כאילו שהיא גורבת אותי בזמן שהיא מטילה את מימיה.
ומה עשה בוטן עם מחוות אוהבות שכאלה? הוא הפך אותן להתרחשות מגרה, וכפה עלי להיזכר בהן, לדמיין אותן, ולהגיע לפורקן.
סיפרתי זאת לא כדי לחלוק עוד ועוד השפלות שעברתי בחווה, אלא כדי לחדד עד כמה רגעי הפורקן העצמיים הללו היו הכרחיים עבורי. אליענה ידעה עליהם, כמובן, שכן נשבעתי לציין במחברת גם תדירות וגם את תוכן הפנטזיות שלי. היא נהגה להביט במחברת הווידויים הזו, ולנוד בראשה בעצב. אולם, למרות הסתייגויותיה, היא לא ניסתה לכפות עלי לשנות משהו.
אשר על כן, האיפוק הכפוי מאתמול היה שלב חדש ביחסים ביננו. זאת ועוד, אליענה בדרך כלל הכינה אותי להתעללויות שבדרך. אך מה שהתרחש עם אירן, מעיין משגל נסוג כפויי ואחריו המגע המרפרף עם האיבר שלי, הנזילה המשונה של איברי, נזילה שעודדו אבל אחר כך לא סיפקו, כל זה נחת עלי בהפתעה גמורה. לא היה לי מושג כיצד משהים או מדכאים דחף עז כל כך להגיע לפורקן. הסתובבתי בבקתה שלי כמו ארי בסוגר. ניסיתי אפילו להניח מטלית ספוגה במים קרים על איברי, ניסיתי גם להירדם או לבצע כפיפות בטן. דבר לא עזר.
לבסוף פניתי בתסכול לשולחן הכתיבה שלי, והוצאתי את קלסר הקורס במתמטיקה. במתמטיקה תמיד ידעתי למצוא שקט: עולם המספרים הוא קר, נטול פנים. היחסים בין מספרים ומשוואות תמיד היו ברורים לי. כשנדרשתי לחישוב ארוך ומפותל, הראייה שלי התחדדה, והעולם התכווץ לבעיה ברת פתרון – בהמשך חיי למדתי שכל מי שמתמטיקה נוגעת בו, מצליח לשאוב ממנה שלווה כזו. כך קרה גם הערב: נכנסתי לקצב עבודה טוב, התרגילים דיברו אלי, העיפרון רץ לו על הדף, והחישובים העלימו את הבערה במכנסי.
רוגע.
סוף סוף!
את הנקישה הראשונה בחלוני שמעתי ברפרוף. לא ייחסתי לה חשיבות והמשכתי לעבוד. את השנייה כבר שמעתי היטב. היבטתי לכיוון החלון.
אליענה!
היא עמדה שם בבגדי רכיבת הערב ממנה שבה – גופיית ספורט לבנה צמודה, חצאית אדומה קצרה באופן פלילי, ולמטה (כך ידעתי) קרסוליה החומים יהיו חבוקים במגפי הרכיבה שלה. היא חייכה אלי כמו ידידה וותיקה, ובאצבע מכופפת זימנה אותי אל החלון הסגור.
פסעתי לעברה.
אצבעה אמרה לי להתקרב עוד.
קרבתי את פני עוד לזכוכית.
אצבעה לא הסתפקה בכך.
הצמדתי את פי לזגוגית.
רק אז היא התקרבה לצד שלה של השמשה. פניה שהיו ממוסגרים על ידי רצועות כובע הרכיבה החמוד שהיה על ראשה, הפכו כך למהפנטים עוד יותר.
שפתיה רפרפו מהצד שלה של הזכוכית, נוגעות בשפתי מבעד למחיצה.
התנשקנו ארוכות.
הבטתי בעיניה הממזריות שחדרו אל תוכי. ניסיתי לינוק אותה דרך הזכוכית, מרגיש כיצד קור הזכוכית מתחלף בחום שגופנו ונשימותינו העבירו אליו משני הצדדים. הצמדתי גם את כפות ידי אל השמשה, וכך עשתה גם אליענה, מאפשרת לאצבעותינו כאילו לנגוע מבעד למחיצה הארורה.
כתבתי באצבעי על הזכוכית: 'א', 'נ', 'י'
אליענה עשתה לי סימנים של אי הבנה, ותפסתי שהיא רואה את האותיות בהיפוך. חייכתי אליה והיא צחקה.
הצבעתי עלי: 'אני'.
הצבעתי על לבי: 'אוהב'.
הצבעתי עליה: 'אותך'.
אליענה השיבה בהרמת גבה ספקנית, הבעה של מי ששומעת מידע מעורר עניין מוגבל מאיש מכירות.
היא הצביעה על עצמה: 'אני'
על לבה: 'אוהבת'
עלי: 'אותך'
חייכתי אליה מאוזן לאוזן.
אבל אז היא כיווצה אצבע מורה ואגודל: 'קצת'.
חיוכי נמחק. העוויתי את פני בהבעת עלבון מוגזמת. היא צחקה. כיוונתי אקדח דמיוני לרקתי, התלבטתי לרגע, מיוסר, ואז יריתי בעצמי, נופל על הארץ מולה.
היא התפקעה מצחוק מההלצה של המוקיון שלה, הזמינה אותי שוב לחלון, ונישקה אותי ארוכות מחדש, מפייסת אותי.
היא התנתקה ממני ממשיכה להביט בעיני. כולה הזמנה בלתי אפשרית. בתנועה מהירה היא התיישבה על גדר המבואה של הבקתה שלי, העבירה את רגליה מעל הגדר, פתחה את הדלת, ונכנסה לחדרי.
