בחוות הרכיבה (42)
"מדהים כמה אתה מרוכז כשאתה נשאב לתוך התרגילים שלך," אמרה אליענה בהתפעמות כשפסעה אל תוך החדר, בעודי עדיין שרוע על הרצפה מולה. "הסתכלתי עליך המון זמן קודם דרך החלון. כל שפת הגוף שלך שונה. התנועות שלך יציבות, בטוחות. המבט שלך ממוקד, והמהירות שבה אתה מחשב וכותב... הכל... מרשים ביותר."
התרוממתי לישיבה, מתענג על הרושם שהותרתי אצלה.
"שלא תחשוב שלא שמתי לב שאין לך מחק. נכון?"
"זה כי... "
"כי אתה אף פעם לא מוחק?" ניחשה, "ידעתי!"
הבטנו זה בזו.
"מה שלא הבנתי זה את הניתורים הקופיים שהיו קודם, לפני שהתיישבת לחשב."
הסמקתי. ההערכה שלה אלי עומדת להיות מושלכת מהחלון...
"זה בגלל..."
"בגלל האיפוק?" צחקה, "בדיוק בגלל זה באתי לכאן. רציתי לוודא שאתה מקיים את ההבטחה שלך."
" הייתה פעם שלא קיימתי הבטחה שלי אליך?" הבטתי בה, לא בהתרסה, אלא בחברות.
"לא. לא. לא. ברור שלא. אתה הכי נאמן לי בעולם."
שתקנו.
"סליחה שהטלתי בך ספק." ניסתה לפייס אותי.
לא עניתי.
"אתה סולח לי, ספי?" חיוכה לא הותיר לי ברירה.
"כן."
"פשוט... חשבתי שאתה בטח נורא מתקשה לשמור על ההבטחה הזו, ולהתאפק עוד כמה שעות." היא אמרה זאת בהבעה התמימה ביותר, אבל עיניה הצוחקות הסגירו את עורמת המלים שלה...
"אתה ... לא מתקשה?"
"אני מתקשה. מתקשה. לכן..."
"לכן פנית למתמטיקה שלך. איזה מתוק..." אור נורת המבואה מאחוריה האציל על גזרתה מעיין הילה – החצאית הקצרצרה, הירכיים, המגפיים, כובע הרכיבה: המלאך-שטן שחדר לעולמי לפני שבועות ספורים, והפך אותי לעץ מהלך... "הרי יש משהו כל כך נשגב במתמטיקה – מופשט, טהור, וודאי."
היא הביטה בי בשעשוע ילדי. "אני יודעת מה אתה חושב עכשיו."
"מה?"
"כמה אני יפה."
"נכון." להתבונן אל צפונותיי כה קל ופשוט עבורה, בערך כמו שמישהו מציץ מהחלון ואומר מה הוא רואה.
"וגם ... כמה אתה אוהב אותי."
"נכון."
"וגם ... שלמרות כל מה שאתה סובל ממני, לא היית מחליף את הרגע הזה תמורת שום הון שבעולם."
חשבתי רגע.
"נכון."
היא חייכה, גל סומק מתוק שטף את פניה.
"איקרוס לא רק נפל לים ומת, הוא גם הגיע הכי קרוב לשמש... נוטים לרחם עליו, פחות מדמיינים את השמחה שלו."
שתקתי, לא יודע מה להשיב.
"אתה ... שמח ספי?" שאלה בזהירות.
"שמח?" הרהרתי קצת במילה, "לא. לא בדיוק. רוב הזמן אני לא שמח."
"באמת?"
"כן." היססתי, מנסה לדייק למצבי, "אבל אני מאושר". זה יצא מוזר, אז ניסיתי להסביר, אולי לי יותר מאשר לאליענה: "תמיד חשבתי שמי שמאושר הוא גם שמח. אבל זה לא נכון. איתך... איתך אני לא שמח, אבל אני מאושר."
"איתי?"
"כן... את הופכת אותי למאושר."
"באמת?" ניכר ששמחה.
"כן. כשאני איתך, לא חסר לי דבר."
"וואו. מתוק שלי." היא הביטה בי ברוך, מתמוססת ממילותיי.
שתקנו. אהבתי אותה. היא נתנה לעצמה לספוג זאת.
"קום!" קראה כמו לילד עצל, "גש לשולחן שלך! תפתור תרגילים! אני רוצה לראות אותך מחשב. כמו קודם!"
מיהרתי לשולחני, לא ממש מבין את פשר השינוי החד. הקלסר היה פתוח במשוואה שהתחלתי לפתח קודם. ניסיתי לעבוד, שואף להתעלם מנוכחותה.
שמעתי אותה מתקרבת ומציצה מעבר לכתפי.
"גם דף משוואות אין לך?"
"nope" השבתי, ממשיך לכתוב, נהנה מההערכה הלא צפויה שזכיתי לה כך פתאום, ממי שלפני שעות ספורות הזליפה עלי את השתן שלה. למרבה הפלא קירבתה לא עוררה אותי. למרות האיפוק הנורא והלחץ באשכיי, הצלחתי להתמקד בתרגיל. הרגשתי שאני בתחום הבטוח שלי.
"מדהים." אמרה, והתיישבה על שולחן הכתיבה שלי על יד המחברת שלי, משלבת את רגליה.
ריח הגוף שלה הגיע אלי. הניחוח המוכר של מגפיה, הקרם שעיסתה אל תוך עורה. איוושת ירכיה כששילבה את רגליה.
"אופס. טעית." אמרה בפליאה, מבחינה שהעברתי קו מופתע על אחת מהספרות, מוחק אותה.
"מה קרה ... כאן?" שאלה חרישית, אצבעה מזדחלת לאיטה אל הספרה המחוקה, מהפנטת אותי בתנועתה המרפרפת על הדף.
לא עניתי לה. זיהיתי את התעלול החדש של המכשפה. המשכתי לחשב במרץ.
"אתה כל כך רציני... והמהירות..." כאן היא הניפה אחת מרגליה והניחה את מגפה מעבר לקלסר, ומשכה את עצמה כך שישבנה הונח ברום השולחן, שתי רגליה השחומות מפוסקות וכפופות משני צידי הקלסר. תחתוניה היו—הצצתי מטה אל הרצפה כדי לוודא זאת—מתחת לשולחן, לאחר שהופשלו בסתר. הבטתי ישירות אל התפוח של עץ החיים בגן עדן.
"אני... אני פשוט חייבת לראות את זה מקרוב," הסבירה בלחש, והניחה את מרפקיה על ברכיה, לחייה חבוקות בכפות ידיה מעל הדף. "אף פעם לא ראיתי מישהו מחשב כך. אתה גאון ספי... באמת... אופס! שוב טעית!" –היא הגיבה למחיקה נוספת שלי—"תראה, כאן" הצביעה על הטעות הקודמת, "ועכשיו כאן" קצה אצבעה גלש באיטיות על הדף אל המחיקה החדשה.
"שאביא לך מחק בכל זאת?" שאלה בתום.
"אני לא צריך מחק." סיננתי בין שיני.
"אבל נראה לי שאתה מתקשה."
"אני לא מתקשה." האירוניה שלה לא שעשעה אותי. "זה תרגיל פשוט."
"טוב." נסוגה. "בסדר." ניסתה להרגיע אותי, במעיין עלבון מדומה. "רק רציתי לעזור."
הישרתי מבט לעיניה. רק תנועות זעירות סביב שפתיה הסגירו את הצחוק הכבוש שלה.
שתקנו.
חזרתי לחשב במרץ. הייתי נחוש לנצח אותה. כי עכשיו זה הפך עבורי לעקרוני. לילית לא תנצח את ספי המתמטיקאי. לא בזה. היא יכולה להביס אותי בכל, ולהפוך אותי לסמרטוט לרגליה, כפי שעשתה. אבל יהיה מקום אחד, אחד בלבד, בו קירקה היפה תדע שאין לה דריסת רגל, לא משנה עד כמה יפה הרגל הזאת. והרגל הזאת הייתה באמת יפה, בעיקר החיבור בין שריר השוק האחורי שלה לברך הבוהקת הזו, ואחר כך המעבר מעלה אל רום ירכה, שם אפשר היה לראות...
"אופס! שוב טעית!"
"מפלצת" חשבתי בלבי במשטמה.
"הנה ... כאן!" מיהרה לשלוח אצבע נוגעת לא נוגעת אל הקשקוש הפרוע שיצרתי, כאילו שלא ידעתי בעצמי.
"ספי?"
לסתותיי ננעלו ונרפו בתסכול.
"ספי, תביט בי."
הרמתי את עיני לפגוש את מבטה מעלי. המרחק בין האלילה לביני היה כפסע. כשהיא דיברה, נשמתי אותה.
"אולי בכל זאת אביא לך דף משוואות?" הפצירה.
"לא צריך." נהמתי.
"אבל אתה מתקשה..."
"אני לא מתקשה!" צווחתי.
"שש.. אל תצעק ככה mon cherri."
היא חשבה מעט.
"תראה מה אני מציעה, פשוט תנסה לנשום עמוק קצת, ולהירגע, ואז הקושי אולי יעלם."
"הקושי," רתחתי, "לא יעלם."
"באמת? מדוע? אני לא מבינה: אתה כאן, איתי, ולפני רגע אמרת לי שכשאתה איתי לא חסר לך דבר, נכון?" שוב, הנאיביות בה נשאלה השאלה הייתה מהפנטת ומזעזעת גם יחד.
השפלתי את מבטי. מובס גם כאן.
"נכון?"
"נכון."
"אז אם לא חסר לך כלום עכשיו, אתה אמור להיות רגוע ושליו. נכון?"
"נכון."
"אז למה אתה מתקשה?" היא נאבקה בצחוק שעמד לפרוץ. ראיתי זאת.
ויתרתי.
לפחות אנסה להצחיק אותה. התחלתי לרחרח את האוויר.
"מה קרה?" תורה להסתקרן מהתפנית המפתיעה.
"אני מריח רק פרחים."
"אז?" התפלאה.
"אני לא מבין..."
"מה?"
"איך זה שאני לא מריח את הגופרית."
צחוקה שהשתחרר מכלאו ניחם אותי...
