בחוות הרכיבה (44)
גיליתי שהאור בחווה מקבל צלילות מיוחדת בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הכחול של השמיים הופך עמוק, כמעט סגלגל, לעומת הירקרקות של הצמחייה שדווקא מאבדת חדות, ונראית כמו כתמים עמומים, כאילו שמישהו צייר את העצים בצבעי מים, ואז טשטש אותם באגודלו. לעת ערב, הריח החמצמץ הקבוע של החווה, ריחם של הסוסים, נמהל בריחות עלים יבשים, שנישאים אל החווה ממשבי הרוח העדינים שמגיעים מן העמק אליו צפיתי.
היה לי די פנאי להבחין בכל זה, מכיוון שבמשך השבוע בו נמשך תרגיל העץ, הייתי נטוע במשך זמן רב, צופה אל העמק. אליענה ואירן השתעשעו בי למספר דקות אחרי "השתילה" המחודשת שלי באדמה. בדרך כלל הן השתזפו מתחתי, מנצלות את צל ענפיי, ומעבירות את השעות בהעמקת האינטימיות בינן. אליענה הייתה מגרה את אירן באמצעות סיפורים עסיסיים על ראשל, ואחר כך מורחת אותה שוב בקרם הגנה, כך שבדרך כלל, משהו מרטיט היה מתפתח מתחתיי. אבל גם לא פעם הן שכחו אותי לגמרי, ונכנסו לבקתה. שמעתי אותן מתקלחות דרך חלון המקלחון שהיה מאחורי. היו פעמים שהדיבור והצחוק המתגלגל של הבנות לא פסק לרגע.
יצא שהיה לי פנאי רב לעצמי. כעץ, היה זה אך טבעי שתודעת הזמן העובר תהפוך להיבט ברור בביזוי החדש הזה שלי (כשאליענה העבירה אותי בשבוע שיבוא ל'דומם' – העברת זמן הפכה, פחות או יותר, לדבר הבלעדי שחוויתי...). תקוע, חסר תנועה, מביט בעמק, מאזין לקולות אנושיים רחוקים או סמוכים או מרחרח את האוויר – כך אני זוכר את אותו שבוע. הענפים הקשורים לזרועותיי הסתירו כמעט לגמרי את פני שהיו נתונים בגרביון שלה, שמידי יום ספג אליו יותר ויותר את ריח השתן שלה. לא התפלאתי שללא קושי נוכחותי פרחה קליל ממחשבתן של הנערות.
זכור לי שבאותו אחר צהריים—זה היה יום אחרי שאיבדתי את בתולי (נניח שמותר לקרוא לזה כך) בתור מעיין סוס אימונים של אליענה באופן שתיארתי בפרק הקודם—ציפור טועה נחתה לרגע על אחד מגזעיי. היא ניתרה מענף לענף. למרות שלא זזתי כלל, היא פסקה לנוע. הציפור זיהתה את המשגה שלה, פרשה כנפיים, ועפה, מותירה אותי בבדידותי.
כמעט מיד נשמע צליל טלפון מלמעלה, מאחורי. אליענה עונה. השיחה היומית עם ז'אן פול. שוב, קולה הופך לבבי. חם. הוא מצחיק אותה. ככל שהשיחה נמשכת, היא צוחקת יותר. כל צחוק שלה הוא כמדקרה בחזי. ההתקרבות בינה לביני, האהבה שלה אלי, רגעי הביחד שיצרנו – כל אלה לא מצליחים להיות יותר מכינור שני לאהבת האמת שלה לז'אן פול. השיחות הללו (לא רק היום) מתקיימות בנוכחותי, כאילו שאיני שם. ההתרפקות שלה על קולו, התגובות שלה למילות האהבה שהוא לוחש לה – מאומה מזה לא נחסך ממני.
היום היא יוצאת עם שפורפרת הטלפון אל מבואת הבקתה שתחתיה אני נטוע. ריח גופה המקולח וניחוח הסבון שלה מגיעים אלי, נדמה לי שאני מסוגל לחוש אפילו את אדי המקלחת מגרים את עורפי. רשרוש נעלי הבית שלה – מעיין כפכפים מחממים וורודים שאת קול סולייתם הכרתי כבר היטב—נשמע מעלי על קרשי המבואה. השיחה הטלפונית ביניהם קולחת. למרות שאיני יודע צרפתית, אני מבין את הכיוון הכללי: הוא מספר לה משהו שארע לו. לא משהו חמור, כי היא משועשעת, אבל משהו מכמיר לב, משהו שמעורר אצלה הזדהות.
"oh la la" היא מגיבה אליו במין משובה-דואגת.
ואחר כך, במין זעזוע מחוייך:
"oh, non, non!"
ואחר כך:
"oh non, non, ma pauvre cheri " היא אומרת לו מעלי.
"Et alors, qu avez tu fait?" כבר ידעתי שהיא שואלת אותו מה הוא עשה אחר כך. אבל את תגובתה לתשובתו, כבר לא שמעתי, שכן טיפות שתן טפטפו עלי. מלמעלה! לו יכולתי לראותה, ידעתי שהייתי חוזה בה מתכופפת מעט מעבר לגדר, ובאמצעות משפכה האדום משקה אותי בשתן שלה תוך כדי השיחה איתו.
"oui, evidemment" היא ממשיכה לדבר איתו מבלי להחסיר פעימה. היא חדלה להשקות אותי. אני שומע אותה מגיעה לסף המבואה, ויורדת למטה במדרגות. רק עכשיו אני מבין את פשר החוט המאריך שרכשתי עבורה בעיר בשלב ההכנות לתרגיל העץ. היא ניצבת מולי. מעלי. משוחחת עם ז'אן פול בטלפון שהיא מצמידה אל אוזנה ביד אחת, ובידה השנייה אוחזת במשפך האדום. כותנת השינה האדומה שלה, שערה החפוף הסרוק, נעלי הבד הוורודות שלה, עורה השזוף, בירכה הבוהקת הכפופה מעט קדימה, והרוע הצרוף שלה כשהיא מסוגלת להעמיד אותי, את מי שאוהב אותה יותר מאת חייו, במצב הזה – כל אלה אוצלים עליה מין יופי מכשף נדיר.
היא מסבירה לז'אן פול משהו ממושכות. היא חוזרת על המילה 'עברית' שוב ושוב. אני מבין שהיא מנסה ללמד אותו את השפה (הוא אמור היה להגיע לביקור בחווה, את זאת אני כבר יודע).
"!dire: Mashehu mimena" היא פוקדת עליו, מחייכת אלי.
הוא מנסה משהו, והיא (כנראה) לא מרוצה.
"non! Non! Repeater: mash-e-hu mi-me-na!"
"c'est mieux comma ca!" היא משבחת אותו על השיפור (כנראה). Repeater cinq fois!"" היא מורה לו, ומייד מצמידה את האפרכסת אל אוזני.
זו הפעם הראשונה בה אני שומע את קולו:
"משו מימנה, מהשו מימנה, משו מימנה, משהו ממנה, משהו ממנה..." אני שומע אותו, צוחק ומתקן את עילגותו במבוכה, בעוד אליענה מזליפה על ראשי את שאריות השתן שנותרו במשפך האדום. תוך כדי כך, היא מתבוננת בי ברצינות, פיה נע יחד איתו, הוגה חרישית את המלים 'משהו ממנה' במשחק ילדי, שמהווה הד לקולו באוזני.
היא מחזירה את הטלפון לאוזנה, ומשליכה את המשפך הריק אל בסיס גזעי. בעודה מתרחקת חזרה לביקתה, אני שומע אותה מתקנת אותו: "משהו ממנה" לא "משו ממנה". היא מקניטה אותו על משהו.
אני אפילו מספיק לשמוע את צחוקה מתגובתו לפני שהיא סוגרת מאחוריה את דלת הבקתה.
