בחוות הרכיבה (43)
כשהצחוק שלה שכך, גיליתי לה שקודם, לפני שבאה, התחלתי לכתוב עבורה משהו.
"איזה חמוד. מה?" הסתקרנה.
הוצאתי דף שהשחלתי קודם לכן אל בין דפי קלסר המתמטיקה שלי, והעברתי לה אותו.
היא הקריאה:
"אליענה, אלילת ימי, להט לילותי. חטאי. חיי. א-לי-ע-נה. בדל לשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תיקרת-הפה, ומסיים באנחה של שפתיים פסוקות. א. לי. ע. נה."
היא הרהרה בזה. "מוכר לי. מאיפה?"
"בטח מזה." אמרתי מרוצה מעצמי, ופתחתי את הדף המקורי. אליענה לקחה אותו, והקריאה:
"לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה: בדל הלשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תיקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לוֹ. לִי. טָה."
"כמו מה שאת עשית. עם קפקא." הסברתי בשמץ גאווה.
היא הביטה בי.
לא. היא לא חייכה.
"סליחה." מלמלתי. "לא חשבתי."
"לא. באמת לא חשבת."
"אני מצטער."
"אתה תצטער יותר אחר כך."
התביישתי.
"לא משחקים עם פצעים של אנשים ספי."
"את צודקת. אני אידיוט." מפגר שכמותי. נישא על להטוטי המילים מבלי להבין להיכן אותן מלים מובילות.
היא לא דיברה. לא יכולתי לפגוש את מבטה.
"לא התכוונת. נכון?" אמרה לבסוף.
"לא. ממש לא. חשבתי רק על כמה שהוא רוצה אותה ושהיא אסורה לו, וזה הזכיר לי את עצמי. לא חשבתי על כל היתר".
היא הרהרה.
"טוב." אמרה חרישית.
כעבור רגע היא היטתה את ראשה, כאילו שוקלת משהו, ובמין חיות מחודשת אמרה:
"בוא נעזוב את זה. אולי ... אולי אם ממילא אתה לא מצליח להתרכז במתמטיקה שלך, תעזור לי במשהו?"
דאגתי. חששתי מרגעים כאלה, בהם אליענה 'ביקשה' ממני משהו. ביקשה? לשנינו היה ברור שהיא יכולה פשוט להורות לי מה לעשות, וכך יהיה. במשך השבועות האחרונים גיליתי שכשהיא ניסתה לעודד אצלי שיתוף פעולה איתה, 'רצון לעזור לה', זה בדרך כלל הוביל למשהו רע מאוד עבורי.
עם זאת, האיוולת שלי עם לוליטה לא הותירה לי ברירה. העובדה שרגע קודם הצלחתי להצחיק אותה, דירבנה אותי לנסות לשעשע אותה שוב, ואולי כך לפייס אותה:
"קודם תגידי מה," אמרתי כמתלבט, "ואחר כך אחליט אם אעזור לך."
אליענה הרימה גבה מופתעת, אבל מיד גלשה לשחק את המשחק בו כאילו יש לי אוטונומיה, כאילו שאני באמת נשאל לדעתי, כאילו באמת יש לי אפשרות לסרב לה.
"טוב. תראה. אני אסביר לך את הקושי...ואז אתה תחליט אם לעזור לי" היא תפסה את עצמה ונשאה מבטה אלי: "הפעם הקושי שלי, לא שלך... ותפסיק כבר להגניב מבטים לשם!" היא נזפה בי, לוכדת שוב את חוסר היכולת שלי להימנע, אפילו ברגע כזה, מלהציץ אל מה שקרץ אלי מבין ירכיה המפוסקות, מתחת לחצאיתה. לחיי בערו. בושתי בחוסר השליטה העצמית שלי. מכנסי כבר מזמן הפכו לאוהל בעל מוט ראשי יציב, והלחץ באשכי שוב ושוב יצר מצב בו משהו כל הזמן טפטף בתחתוני.
היה ברור לי שהיא מתעמרת בי דרך הגירוי שלי. היה לי גם ברור שאני עומד לקיים את התחייבותי אליה. לא אגמור! אף פעם לא הפרתי הבטחה שלי כלפיה, וזה לא יקרה גם הערב! היא ידעה זאת, והיא שבה ואמרה לי עד כמה היא מעריכה אותי על כך. דווקא בגלל שהיא הכירה בנחישותי, היא הרשתה לעצמה לענות אותי באופן הזה.
היא גם בחרה להסיט אותי מהאופן בו בדרך כלל רציתי אותה – נער מאוהב שמתבונן במלאך יפהפה. היא זיהתה את הממד הלא לגמרי מיני במשיכה שלי אליה. כשהיא ישבה כך, פוערת את עצמה מולי, מעוררת אותי להסתכל אל מה שכמהתי להריח, לנשק וללקק, היא אפשרה לקדושה שלה להפוך לגוף, גוף שכל כך רציתי לחבק ולחדור לתוכו, עד שנאלצתי להסדיר את נשימתי.
'ואם אגע?' חשבתי. 'אסור לגעת.' השבתי לעצמי.
'ואם זה יהיה כאילו בטעות?' חשבתי.
'היא תדע.' השבתי לעצמי.
'ואולי היא רוצה שתיגע?' חשבתי.
'אז היא תגיד לך.' השבתי לעצמי.
"תראה, יש לי בעיה ברכיבה. ברונליוס מסוגל לבצע שתי קפיצות ברצף—כמו שאתה בטח זוכר. אתה זוכר? כשהוא ניתר מעליך?" הנהנתי, מפסיק להיות משועשע. היא עצרה והביטה בי. התחלחלתי מהמחשבה שהיא רוצה להחזיר אותי לזירה. בבת אחת החדר החל להסתחרר סביבי, ואפילו הפסקתי לראות את מה שהציץ אלי מבין רגליה המפוסקות כשישבה כך על השולחן מולי.
היא ראתה את העילפון המתקרב שלי:
"מה קרה? לא mon petite, אל תדאג... אני לא רוצה לקפוץ עם ברונליוס מעליך שוב... פחדת? אני רואה... אני רואה... לא, אל תדאג, מתוק שלי."
המשכתי לרעוד. לא יכולתי לשלוט בזה, למרות הרצון להיות גברי. הרגשתי את ליבי דופק. זיעה קרה הציפה את קודקודי ועורפי. בעוד רגע אפול מהכיסא.
"אל תפחד ככה, ילדון מתוק שלי." היא חיבקה את ברכיה והביטה בי בדאגה. "הייתי מחבקת ומלטפת אותך אם היה מותר לי. תאמין לי pauvre bebe."
"תגעי בי. בבקשה תגעי בי." התחינה פשוט פרצה ממני. קולי היה שבור. החזרה לזירה ולסוס, אפילו בדמיון, טלטלה אותי בבעתה איומה.
"אני לא יכולה. אתה יודע. חמוד שלי. אם הייתי יכולה, הייתי... אתה יודע מה? הנה!" כאן היא שלחה את רגלה והחלה ללטף אותי בחרטום מגפה, בתנועות שעברו מזרועי ללחיי. "בסדר? יותר טוב? אל תפחד ככה... הנה, אני כאן איתך."
הליטוף הזה נמשך עוד זמן מה, עד שהרעידות שלי פסקו. נרגעתי.
"אתה מבין עכשיו מדוע לא משחקים עם פצעים של אנשים?" שאלה פתאום בקור מקפיא, הדאגה שלה מומרת לקרח.
הנהנתי נזוף. הייתי שוב על סף דמעות.
"בכלל רציתי לבקש ממך משהו לא מפחיד בכלל." עליצות מחודשת הייתה בקולה, כאילו לא היה כאן לפני רגע פרוק לגורמים שלי.
המעברים החדים הללו שלה...
"תבין, המון ברכיבה תחרותית קשור ביציבה ובמנח של הרוכבת על הסוס. ברונליוס לא מצליח להגיע לניתור שלישי, וזאת בגלל שאחרי שני ניתורים, אני מאבדת את המקום שעליו אני אמורה לשבת. אתה מבין? לו רק אצליח לשמור על ישיבה קבועה, ברונליוס יגיע לניתור שלישי."
לא הבנתי את הקשר שלי לכל זה.
"בוא! גש למיטה שלך ותשכב על המזרון."
צייתתי, שומע את קול מגפיה כשהיא קרבה אלי.
"עכשיו צריך ליצור לך קימור בגב, כמו של סוס. טוסיק באוויר! הופס!" אמרה, תוחבת את כרית השינה שלי מתחת לאגן שלי. שמעתי משהו נשלף. החגורה הדקה של החצאית שלה. "פה גדול! הופס!" החגורה הייתה בפי, מתפקדת בתור רסן. "רגע, ככה אתה תיחתך מהחגורה. נדרש ריפוד." היא עזבה ושבה למיטה ברגע, תוחבת עמוק אל פי את תחתוניה שקודם לכן השליכה על הריצפה. מצצתי את זיעתה במשך רגע מתוק, עד שחגורתה הייתה שוב נעוצה כמו ריתמה בין שיני, מונעת מלשוני לנוע. רוק נזל מצידי פי ולא יכולתי למנוע זאת בגלל החגורה, שאילצה את לסתותיה להישאר פעורות.
"אתה מלחית! איזה חמוד!" אמרה תוך כדי שהיא מכסה אותי בשמיכה. בתנועה מהירה—כובע הרכיבה שלה עדיין על ראשה—היא התיישבה על גבי התחתון, ברכיה חובקות את מתניי מבעד לשמיכה, מדרבנות אותי קדימה על מסלול ריצה בדמיונה.
"עכשיו תתחיל לדהור. קדימה! אתה זוכר את המגרש? בדיוק אותו דבר. נעשה הקפות, וכשנגיע למכשולים, אתה תקפוץ. הנה... המכשול הראשון מתקרב... קפוץ! לא, ספי, ירדת מהר מדי. אתה לא זוכר שהקפיצה ממושכת יותר? אתה צריך להיות קצת זמן באוויר, ואז לרדת. אחרת אני לא באמת מתאמנת על משהו שמזכיר סוס. למה אתה עושה לי סימנים עם היד? אתה רוצה לדבר? אל תדבר עכשיו. בוא נמשיך. תפסיק להמהם כך ספי. לא מעניין אותי מה יש לך להגיד. הנה עוד מכשול. קפוץ! יופי... יופי... תישאר באוויר, ואז תרד. מעולה. הנה. נכנסנו לקצב. אנחנו מתואמים. קפוץ שוב! יופי. תפסיק לנסות לדבר. אני אשמע אותך אחר כך. ותפסיק להצביע על הזין שלך! שמעתי כבר. הוא קשה. אז מה? מה אתה בפניקה? הרי הבטחת לי קודם להתאפק, ואני יודעת שאתה תמיד מקיים את ההבטחות שלך. הנה, אנחנו מגיעים לשלושת הקפיצות. עכשיו תתרכז, אם תצליח, אתן לך קוביית סוכר. אחת: קפוץ! מצויין. רד למטה. אל תצהל ככה. ניתור שני: קפוץ! רד! אל תצהל!! והנה, ניתור שלישי: קפוץ! תישאר באוויר סוס טוב, תישאר באוויר, ועכשיו תרד! אוי איך שאתה צוהל! עכשיו אתה יכול לצהול. נכון... תצהל מתוק שלי. תצהל... תצהל..."
