בחוות הרכיבה (48)
"אני חייבת להתוודות שהייתי מאוד גאה בעצמי על המחמאות שראשל נתנה לי," המשיכה אליענה, "על כך שהצלחתי להגיע עם אולג ל'משחק עמוק', כלשונה. כשיצאתי מהחדר, הבחנתי שראשל מתכופפת אל אולג, מדברת איתו, ומלטפת את לחיו. כשהיא יצאה, כבר המתנתי לה עם מחברת ועט שלופה כדי לסכם נקודות. את ראשל זה הצחיק עד דמעות—'תירגעי, את לא באוניברסיטה' היא אמרה—אולם לבסוף התרצתה ושיתפה פעולה. אמרתי לה שאני רוצה להבהיר לעצמי יותר מהו המשחק העמוק, כי בעצם הרגע, לפי מה שהיא קבעה, הצלחתי לשחק אותו, זאת למרות שקודם לכן היא במפורש פסקה שנדרש זמן רב כדי לבנות אותו."
"נכון," אמרה אירן, "היא אמרה לך שזה דורש אמון וזמן ממושך."
"כן. אז אחרי שהיא הקניטה אותי על כך שאני ממשיכה להיות סטודנטית לפילוסופיה ומחפשת סתירות בדבריה, היא הסבירה לי ששום דבר לא השתנה:
'את באמת שיחקת עם אולג את המשחק העמוק, אבל זה לא מה שאולג עשה. אולג שיחק את המשחק העמוק איתי דרכך! הבנת? בגלל זה לא נדרש עבורו זמן או בנייה איתך. הכל בעצם היה מולי.' "
"מה זאת אומרת?" הקשתה אירן, "הוא הרי ליקק את הנעל שלך. אמרת לו שאת גאה בו על כך שהן שבו להיות צחורות. איך כל זה מולה?"
"כי הוא ניסה לשמח אותה, להתאים את עצמו למה שהיא רוצה, ולכן היה חשוב שהיא תשבח אותו בסוף כל זה, שהיא תגיד לו שמשמח אותה שאני שמחה כי הנעליים שלי חזרו להיות צחורות. הבנת את זה? הם שיחקו יחד דרכי. לכן היא גם הכניסה אותי לשם, כי היא יכלה להשתמש בי להעמקת ההנאה שלהם. הייתי מין עדה להשפלה שלו, לעומק השליטה שלה בו, ובכך העמקתי את המשחק שלהם."
אירן הרהרה מעט, ואז אמרה לאליענה: "אין לך מה להתרעם כל כך. הרי זה בדיוק מה שעשית לי עם ספי, אפילו הסברת לי את זה, שהוא מאפשר לי להתעלל בו בגלל שזה מולך. לא?"
"נכון. זה אותו דבר." אליענה לא חששה לומר זאת לאירן. "חיקיתי איתך משהו שלמדתי ממנה."
אירן החרישה. "חלאה", סיננה לעצמה. אבל אז היא התעשתה:
"טוב, מה עוד היא הסבירה לך על זה?"
"שאלתי אותה על העיסוק שלה בשפה ובמלים. היה נראה לי שמאוד חשובה לה בחירת המלים. למשל, 'צחור' ולא 'נקי'. או למשל הדיבור מנקודת מבט של מצבים ולא של פעילות אנושית. היה נראה לי שיש שם ממש תחביר אחר שהיא עובדת איתו."
"הבט: עפר עיקש עדיין דבק בסוליה. נקה אותו עבורי" נזכרתי במשפט הזה שלה אלי בתחילת הקשר ביננו.
"ראשל אישרה את התרשמותי. 'את לגמרי צודקת,' היא אמרה, 'מה שאני מבצעת כאן איתם תלוי מאוד במלים. הם אנשים מאוד מילוליים, ויש חשיבות אדירה בבחירה לשונית מדוייקת, ובבחירת משפטים מושכלת.'
ניסיתי להבין מדוע חשוב לדבר עם אולג על המצב הרצוי—אני רוצה שנעליי תהיינה נקיות—ולא פשוט להורות לו לנקות אותן.
'כי את רוצה שהשפה שלך תעלים אותו עד כמה שאפשר, ובמקביל, תזכיר לו שהוא שם. את רוצה שהוא יפסיק להיות אדם אבל גם שהוא יחווה זאת כאדם. לכן את משתמשת בשפה, שזה משהו שעושים עם אנשים, אבל מעט אחרת. לכן, למשל, את גם לא יכולה להודות לו או לבקש ממנו דברים. להודות ולבקש זה משהו שעושים מול אדם. מה שאת מחפשת ליצור איתו היא התעלמות, כלומר, להעלים אותו בדיבור שלך, ולהדגיש רק את מה שאת רוצה. כך את עוזרת לו להעלים את עצמו, ולהפוך לאמצעי דרכו הרצון שלך ממומש.'"
"לא הבנתי," אמרה אירן, "קודם היא נזפה בך כי אמרת שהמשרת שהיא פיטרה הוא אפס. עכשיו היא מעודדת אותך להתעלמות. מה היא רוצה?"
"ראשל הסבירה לי שהצורך העמוק ביותר שהיא מנסה לספק, הוא הצורך בהתעלמות – לא אדישות, התעלמות. 'את כאילו רואה אותו אבל לא כאדם אלא כאמצעי, ואז את גם משבחת אותו על כך, ובאופן הזה מדרבנת אותו להיכנס עמוק יותר לראיית עצמו כאמצעי. הריצוי הוא מה שאולג מחפש, ואת עוזרת לו להגיע לזה יותר ויותר.' כשהיא הסבירה זאת, זה כמובן הקסים אותי, בהינתן הפרוייקט שלי על אינסטרומנטליזציה עצמית של נשים."
"חזרת לדבר כמו פילוסופית," רטנה אירן, "תמשיכי עם מה שהיא אמרה לך."
"שאלתי אותה מה ההבדל בין נעליים ששבו להיות 'צחורות', לבין נעליים ששבו להיות 'נקיות'. היא השיבה מיד:
'נקי מעורר אסוציאציות של עולם של היגיינה ומניעת לכלוך, בעוד שצחור מעורר משהו דתי יותר, שקרוב לטוהר.'
"שאלתי אותה מדוע זה חשוב." המשיכה אליענה.
'כי אולג רוצה לחשוב עליך לא כמלוכלכת אלא כטהורה. כשהוא מוצץ את הכתמים מנעלי הבד שלך, הוא לא מחליף מכונת כביסה. הוא משמח אותך כי את חוזרת להיות זכה. את מבינה? השפה שמה אותך פתאום במקום מלאכי כזה מולו, וההתפלשות שלו בנעליך מקבלת מובן. פתאום ברור לו מדוע שניכם מוותרים על ראיה שלו בתור אדם."
"תנקה בכל מאודך" זכרתי שהיא אמרה לי... מורה לי לאהוב בכל נפשי ובכל מאודי אותה ואת ז'אן פול...
"איזה טרחנית היא. כמה, כמה התפלספות על ההבדל בין 'צחור' ל'נקי'?" זעפה אירן, "זה נשמע לי כמו הדבר המטומטם ביותר ששמעתי בחיים."
"אולי," אמרה אליענה, "אבל אולי זה גם אחד הדברים העמוקים ששמעת בחיים."
שתיהן שתקו. הבטתי בהן מבעד לענפיי, מנסה לשער מה מתרחש בראשן כעת. הן לא נגעו אחת בשנייה. כל כך הרבה ממה שעברתי בשבועות האחרונים קיבל פתאום מובן חדש דרך ההסברים הללו.
"את רוצה להשקות את ספי?" שאלה אליענה.
נעצבתי כי הרגשתי שמשהו הפריד בינן פתאום.
"לא, לא בא לי." השיבה אירן.
אליענה הביטה בה ארוכות. אירן הפרה את הדממה:
"אפשר... אפשר אולי עם המשפך האדום?"
אליענה התלבטה לרגע נוסף, ואז הסכימה:
"אם זה מה שיגרום לך לחייך, בסדר."
"כן." שמחה אירן, מפויסת מהתשורה. היא ניתרה על רגליה ודילגה לבקתה להביא את המשפך:
"ספי, תתחיל להגיד 'משהו ממנה'. אני כבר מגיעה!"