בחוות הרכיבה (49)
תיאוריה של אליענה אודות ראשל נמשכו בימים הבאים. אליענה הפכה למעיין שחרזדה שתווה עלילות לאירן. הרעב של האחרונה לסיפורים אודות 'ידידיה' של ראשל ואודות המתרחש בביתה המוזר בפאריס, לא ידע שובע. אירן התאוותה לדעת הכל: השיא מבחינתה תמיד הייתה הפעילות שאליענה חזתה בה, האופן בו ראשל השפילה מישהו כחלק מ'המשחק העמוק'. אבל אירן גם ניסתה לדחות את הרגע המתוק הזה עד כמה שאפשר, כמו ילדה ששומרת לעצמה את הממתק ונמנעת מלאכלו. כך היא הייתה דוחקת באליענה שתתאר לפרטים את חלל ההתרחשות, או מתעכבת על העקרונות המופשטים יותר שראשל ניסתה להדגים לאליענה. אז ורק אז היא דרשה לשמוע על ההתרחשות עצמה: מה נעשה, מה נאמר, מה קרה תוך כדי.
אליענה, מצידה, סחטה עד תום את סקרנותה של אירן. יום אחר יום חזיתי באירן נסחפת יותר ויותר אל הארוטיקה הפתיינית של אלילתי. אם בימים הראשונים, התנאי לסיפור היה שאירן תניח לאליענה לגעת במקום כלשהו בגופה, או שהיא תתיר לאליענה לנשקה אחרי שהיא מרחה את כל גופה בקרם הגנה לקראת השיזוף, בהמשך השבוע אליענה החלה לתבוע מאירן הדדיות: התנאי לסיפור היה כעת שאירן תמרח את אליענה, או תלטף אותה, או תנשק אותה. אליענה התרווחה לאחור, מאפשרת לאירן לטרוח על גופה היפה, ללטפו, לגרותו, וזאת כדי לשמוע עוד ועוד על ראשל.
אודה שלא ממש הבנתי את אירן. מצד אחד היא הדגישה בפני אליענה שוב ושוב שהיא אינה נמשכת לנשים. מצד שני, היא חוותה מולי יום אחרי יום סיפוק מיני מידיה ומלשונה של נערה יפהפייה. היו ימים שאירן ביקשה מאליענה רשות להשתמש בי בהמשך הערב, "רק כדי להתאמן", כך ניסחה זאת. אם אליענה התרצתה, אירן הובילה אותי לבקתה שלי, ואחרי שהייתי מתקלח מהעפר והשתן שדבק בי בהיותי נטוע כעץ, היא הייתה ממחיזה משהו מהסיפור הראשלי שאליענה סיפרה לה באותו יום. אחר כך הייתי חודר אליה, אבל רק עד לנקודה בו היא הגיעה לסיפוק (תנאי של אליענה). או אז היא הייתה יוצאת לעיסוקיה, מותירה אותי בתסכולי.
האם היא רצתה באמת לשכב איתי? האם הייתי רק עלה תאנה מיני שמאפשר לה להכחיש את משיכתה לאליענה, או אולי כזה המאפשר לה שלא להתמודד עם הגירוי העז שלה מסיפורים הקשורים בביזוי עמוק של הזולת? איני יודע. אני הייתי טרוד באליענה ובכך שנשכחתי מליבה. זו הייתה תחושתי. כל יום הייתי קבור עמוק יותר באדמה, סופג לתוכי יותר ויותר ממימיה. אבל בניגוד לשבועות הקודמים, היא מיעטה להביט בי או להתייחס אלי בדבריה. אירן הייתה המוקד. הפכתי יותר ויותר ל... כן, לעץ.
אה כן, הייתה גם הרמפה. אליענה הקדישה לא מעט מחשבה לרמפה, שהורכבה בבקרים על גבי המדרגות לבקתה שלה, ושמלאכת בנייתה עמדה להסתיים. היו לה רעיונות שונים בנוגע למבנה הזה, והיא קיבלה מפיטר היתר להנחות את הנגר. למרות שצפיתי בה מתעמקת בשרטוטים הנדסיים שונים בנוגע לעבודה, לרגע לא חשדתי שהתכנונים שלה בנוגע לרמפה קשורים באופן כלשהו אלי...
*
"לא הבנתי," אמרה אירן, "מה ראית דרך דלת היציאה לגינה?"
"גבר ערום, די צעיר, קשור ברצועה. הרצועה הייתה מחוברת מצד אחד לידית החיצונית של הדלת, ומצד שני לקולר שהיה כרוך על צווארו."
"כלב. כלב אנושי. עכשיו הבנתי."
"כלבלב. לא כלב, אירן. גם אני טעיתי כמוך, וגם אותי ראשל תיקנה."
"אני מנחשת שהיא הסבירה לך שיש הבדל תהומי בין 'כלב' לבין 'כלבלב'?" שאלה אירן בלאות.
"איך ידעת?" הקניטה אותה אליענה במין פליאה מלאכותית.
"בסדר... בסדר... נו... תגידי כבר! מה ההבדל?"
"אירן, אם אין לך סבלנות להסברים הללו, אם הם טרחניים עבורך, אני אגיד לך מה היא עשתה, וזהו. אני לא רוצה לשעמם אותך."
"את לא משעממת. תסבירי כבר."
"באמת? את רוצה לשמוע?"
"כן. נו כבר!"
"אז רגע, בואי תעזרי לי למרוח את הגב שלי. הנה, אני אשכב על הבטן, ואת תשבי לי על הישבן. כן... ככה... ועכשיו תמרחי אותי. אבל בעדינות."
"סחטנית! עכשיו תדברי!"
"טוב. טוב. הנה אני כבר מספרת. אבל יותר בעדינות. או... כן. אז כך: ראשל הסבירה לי שמשחקי טרנספורמציה חייבים להיות ספציפיים."
"אתה לא מצליח לנהום כמו חיה כי לא בחרת חיה מסוימת ספי" – זכרתי אותה אומרת לי.
"וההבדל בין כלב לכלבלב," המשיכה אליענה לצטט את ראשל, "הוא שכלבלב מוסיף מרכיב ילדי למצב, בעוד שכלב היא חיה בוגרת ומעוצבת."
"מה זאת אומרת 'ילדי'? חוץ מזה מה זה משנה? בשני המקרים זה משפיל להיות כלב." אירן בכנות ניסתה להבין.
"כי כלבלב מזמין דיבור אימהי, וזו, לפי ראשל, תוספת חיונית להעמקת המשחק."
"אה... הבנתי: ל'ידידים' שלה יש תסביך אימא."
"לא. אין להם תסביך אימא. היא הסבירה שהם מחפשים אצלי (כלומר, אצל ראשל) את הדיבור הדואג, החומל, המבין מצד אחד, אבל השהייה שלו מצד שני. הקרנה של חום אימהי ומניעה של אותו חום באותו זמן. נסיגה. וויתור על חום. לא קור." אליענה שתקה לרגע, ואז הוסיפה: "אם את לא מבינה, זה בסדר. גם אני לא הבנתי. אז היא הראתה לי."
"מה היא הראתה לך?"
"תכף אספר לך. אבל עכשיו, תני לי להסתובב לצד שני, ותמשיכי למרוח אותי גם כאן. טוב?"
"מה, את החזה שלך? למרוח את החזה שלך?"
"כן."
"לא רוצה."
"לא צריך. עזבי".
"מה נעלבת?"
"לא נעלבתי. סתם. אני מרחתי אותך בכל הגוף. מה את פתאום נרתעת?"
"טוב. טוב. בסדר. הנה, אני מורחת אותך. ככה זה בסדר?"
"מממ... כן. אבל בעדינות ולאט יותר."
"הנה. בסדר. נו, אז תמשיכי כבר! מה היא הראתה לך?"
"בסדר, בסדר. אז ככה: כבר אמרתי לך שישבנו במין חדר שצפה לגינה ושתינו תה. ה'כלבלב' היה קשור בעירום בחוץ, וכבר סיפרתי לך שזה היה יום די קריר. ראשל גם בהחלט לא מיהרה, ודיברה איתי בנינוחות על כל מה שאמרתי לך אתמול. זוכרת? על מלים ועל התעלמות?"
"כן. זוכרת. וכל זה תוך כדי שהיא מתעלמת מהכלבלב שקשור בחוץ." אמרה אירן. "גדול!".
"כן. היא לא הביטה בו כלל. אני, מן הסתם, לא הייתי מסוגלת להתעלם ממנו, וראיתי אותו רועד מקור בחוץ. בחור בשנות העשרים שלו. גוף יפה. ברכיים משופשפות מהרצפה. בשלב מסויים ראשל אפילו קמה ונעמדה עם התה הרותח שלה, צופה לא אליו, אלא אל הגינה, בעוד הוא מביט אליה מלמטה, כמו מין אלילה. הבחנתי שהוא לא העז להרים את ראשו מעבר לגובה השוק שלה – אמרתי לך שהיא לבשה מין שמלה קצרה שחורה אלגנטית, נעלי עקב וגרביונים שחורים כאלה?"
"כן, כן. אמרת כבר. נו... ואז?"
"בשלב מסוים היא ראתה אותו, את הכלבלב זאת אומרת, כאילו במקרה. היא פתחה את הדלת בזעזוע, ופרצה בהסבר שהיה מופנה אלי על עד כמה הכלבלב המתוק הזה מסכן, כי הוא חייב להישאר בחוץ כי הוא עדיין לא מאולף בכל הקשור לעשיית צרכיו. לאורך כל ההסבר היא ליטפה אותו, גרדה בצווארו ובבטנו, והוא נהם אליה בחזרה, וגירגר. זה נמשך מספר דקות, כשהיא כפופה כך אליו וצוחקת אליו, בדיוק כמו שעושים לגור. היא הבטיחה לו שתכף יצא מישהו לקחת אותו לעשות את צרכיו. לבסוף היא אמרה לו שבגלל הדלת הפתוחה נעשה קר 'לאימא', וש'אימא' חייבת לחזור עכשיו פנימה, כי יש ל'אימא' אורחת. היא גם אמרה שבגלל שהוא מתנהג יפה ולא מפריע לאימא, 'אימא תיתן לו פרס!'"
"מדהים." אמרה אירן. "מה היה הפרס?"
"היא ניגשה למגרה בשידה שהייתה בחדר, והשליכה לכיוונו מין צעצוע שנותנים לחיות. משהו עם פעמונים, שהוא לפת בעליצות בלסתותיו. תוך כדי שהיא סוגרת את הדלת לגינה, היא אמרה לי: 'אני מאוד מקפידה על גרייה בשלב הזה. גורים חייבים משחקים. אני תמיד המומה מכך שמזניחים אותם ומניחים להם להשתעמם.' כך אמרה, וסגרה את הדלת, חוזרת לשבת מולי בשילוב רגליים, כמו מרצה שחוזרת להסבר אחרי דוגמא. הכלבלב בינתיים השתובב בשמחה בחוץ עם הצעצוע שלו."
"מה היא רצתה שתביני מזה?" שאלה אירן, "זה נעים לך, דרך אגב, שאני מורחת אותך גם כאן?"
"כן... כן..." התפנקה אליענה. "היא אמרה לי ש'זה רגע טוב שאוציא בו את המחברת ואסכם מספר עקרונות.'"
"אילו עקרונות?"
"ראשית, היה שם—הרבה לפני שמגיעים למניעה של חום—עיקרון שהיא כינתה 'קרוב-רחוק.' לפי ראשל, המשחק העמוק תמיד מבוסס על הפרדה ולא על קירבה.
'הפעם הייתה מחיצת זכוכית ביננו,' היא אמרה, 'אבל לא פעם הם בכלל לא רואים אותי, אלא רק שומעים אותי.' ראשל חשבה מעט ואז הוסיפה, 'על זה, בעצם, מבוססים הרבה מהפטישים השונים: במקום לגעת בכף הרגל שלי, הם נוגעים בנעל שלי או בתחתונים שלי. הם רוצים קרבה שלי, אבל זה צריך להיות רק עד גבול מסוים. משם והלאה הם מחפשים את ההפרדה.'"
אליענה השתתקה לרגע ואז הוסיפה:
"ואז היא סיפרה לי—את תמותי על זה אירן—על חדר אחד אצלה בבית... כן ... כן תמשיכי עם זה שם..."
"חדר אחד שמה?" שאלה אירן.
"ראשל אמרה ש'יש אצלי בבית אפילו חדר אחד שזה שנמצא בו לא ראה אותי כבר שבועות. החדר מלא בתמונות שלי: לא משהו פתייני, אבל תמיד משהו שמראה אותי בקשר עם מישהו אחר–משוחחת עם חברה, רוקדת עם גבר אחר, בארוחת ערב עם מישהו—תמונות מהסוג הזה, תמימות לגמרי. אחת ליום מכניסים אליו—לא אני, משרת—משהו שנגעתי בו – גרב משומשת, צלחת שאכלתי עליה, כרית שישבתי עליה, משהו כזה. החפץ יספק לו שעות של תעסוקה. לפעמים אשוחח בטלפון בחדר לידו, סתם כדי שיתענג על קולי.'
"את מבינה?"
"וואו." אמרה אירן.
"כן, וואו." השיבה אליענה. "זה הדגים עבורה את העיקרון של קרוב-רחוק. הכלבלב בחוץ. היא בפנים. פיתוחים של זה יכלו להופיע דרך מחיצות פיסיות, או דרך מחיצות של זמן, זמן בו היא מונעת ממישהו נוכחות שלה, או כופה עליו להסתפק בתחליף לנוכחותה, כמו חפץ או משהו שהיא השליכה, במקום קשר ישיר איתה."
אירן הרהרה בכך.
"שאספר לך גם על העקרונות האחרים? על מה שהיא כינתה קודם 'עיקרון חום וקור? או מה שהיא קראה לו 'עיקרון שובע-רעב?"
"כן בבקשה."
"אז אולי את מוכנה בבקשה להוריד לי את בגד הים גם למטה, ולמרוח אותי גם שם. הנה, את רואה, פה ופה. אני תמיד לא מקפידה על האזורים האלה..."