בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (53)

"כל אחד מכיר את הסיפור על פיגמליון וגלתיאה, אבל מה שלא מכירים, הוא -"

"רגע אחד," קטעה אותה אירן, "אני לא מכירה את הסיפור הזה."

"את בטוח מכירה, אירן," אמרה אליענה, "פשוט לא זכרת את זה עם השמות הללו. זה הסיפור על פסל גאוני שעומל במשך ימים רבים על פסל של אישה, מתאהב בפסל, ואז מתפלל לאלים שיהפכו אותה לאישה ממשית, ותפילתו מתגשמת ברגע בו הוא מנשק אותה."

"נכון, זה באמת מוכר לי." אמרה אירן.

"אז לפסל הגאון קוראים 'פיגמליון', ולאישה שהייתה פעם פסל, 'גלתיאה', ומי שכתב את הסיפור הוא אובידיוס."

"ולמה זה בדיוק אמור לעניין אותי, פרופסורית אליענה?" אירן הייתה על סף כיבוי.

"בגלל שאנחנו עוברים מ'צומח' ל'דומם'." אמרה אליענה, "והסיפור הזה חשוב למחקר שלי ורציתי להסביר לך ולספי מדוע."

אירן הנהנה והתמתחה בחיקוי מבודח של תלמידה צייתנית שמנסה להקשיב למורה.

"אירן?" הייתה נימה של אזהרה בקולה של אליענה.

"בסדר. בסדר. הנה אני אקשיב." נכנעה אירן. "אבל את מרשה לי להמשיך לשבת לספי על הפנים תוך כדי הסיפור?"

(כאן עלי להסביר שזה, למעשה, מה שאירן עשתה עד עכשיו – היינו בבקתה של אליענה רוב הערב. אליענה נדרשה לסיים לסכם את 'צומח' ולהשלים מספר טבלאות. על כן היא התירה לאירן להעסיק את עצמה בהתעללויות שונות ומשונות בי. המשחק שאירן העבירה באמצעותו את חצי השעה האחרונה, היה להשכיב אותי בעירום, ולהתיישב על פרצופי כך ששפתי היו צמודות אל פי-הטבעת שלה, וזרועותיי היו ממוסמרות מתחת לכפות רגליה היחפות. ההתעללות הייתה מבוססת על כך שהיא כאילו לימדה אותי לנשק נשיקות צרפתיות—"עם כל הלשון, ספי, עם כל הלשון"—בצורה המבזה הזו. כשלא מילאתי את דרישותיה או, לחלופין, כשהייתה לי זקפה, היא הצליפה במגלבה ב'בוטן'. אחת למספר דקות היא ניסתה להחליף שנינויות עם אליענה, אולם זו התעלמה ממנה, מרוכזת כל כולה בכתיבה.)

"בסדר," ויתרה אליענה, "אבל על מה דיברת איתו כל הזמן הזה שם?"

"אמרתי לך קודם. מה, לא הקשבת לי?" נעלבה אירן. "אני מלמדת אותו להתנשק בחושניות."

"מה, הוא לא יודע להתנשק 'בחושניות'?" – מהמקום בו שכבתי, לא ראיתי אותה, אבל ידעתי שאליענה מחייכת.

"תתפלאי, לא. את פשוט אף פעם לא נישקת אותו אז את לא יודעת. הוא דוחס את הלשון שלו פנימה לפה שלי כאילו שהוא מנסה לעקור ממני משהו. זה די מגעיל. אבל עכשיו הוא משתפר כי החלטתי שזהו זה. הנה, ספי, תנשק שוב... הנה... את לא רואה כלום, אבל עכשיו אני סוף סוף חשה את העדינות שלו."

"מה את חשה?"

"הנה... עכשיו, הלשון שלו נעה בעיגולים קטנים סביב 'השפתיים' שלי. יופי ספי!"

הייתה שתיקה, המתנה לבאות.

"ועכשיו," המשיכה אירן, "עכשיו אני מרגישה רק את קצה הלשון שלו בתוכי. נהדר ספי! את מבינה, קודם הוא פשוט היה נדחף פנימה כאילו שרודפים אחריו."

"מה את אומרת... אז מה עשית?"

"שלוש הצלפות של דרגה ארבע על האשכים שלו גרמו לזה להיפסק לאלתר." שמעתי את שתיהן צוחקות. "ועכשיו הוא אפילו חוטא לצד השני, ובאיטיות של שבלול הוא מניע את הלשון שלו, רק בפתח, בהססנות, מבלי להיכנס. אתה יכול כבר להיכנס ספי!"

"מעניין. את נראית לי מדריכה מוכשרת. מאוד דידקטית אירן." שוב, שתיהן צחקו. "אבל תצליחי להקשיב לי ככה?"

"בטח. רק אולי אצטרך להעיר לו מדי פעם."

"טוב. אבל מה עם ספי? הוא יוכל להתרכז בסיפור?" אליענה הסיטה את כסאה כך שכעת היא יכלה להביט בפני. "ספי, תמצמץ פעמיים אם כן. כן? יופי. פשוט, זה דווקא מתאים לרוח הדברים שאתה קבור ככה... כי זה הולך להיות מצב די קבוע שלך ממחר, כשנתחיל את 'דומם'." הצטמררתי. "אז בסדר, אנסה לספר לכם בתנוחה הזו..."

אירן היטיבה את ישיבתה על פני, ואליענה החלה בסיפור:

"בקיצור, הסיפור המקורי על פיגמליון וגלתיאה, הוא מאוד שוביניסטי."

"מה שוביניסטי בו?" הסתקרנה אירן.

"הסיפור הוא במובן מסוים השיא של המבט המחפצן של גבר על אישה: פיגמליון לא סובל נשים ממשיות. אז הוא רואה מין פסל קפוא שהוא עצמו מכין, ומתאהב בו. הוא מלביש את האישה כשהיא פסל, מאפר אותה, עונד עליה תכשיטים. בסוף חסר לו משהו פעוט, אז הוא מחליט שהוא היה רוצה שהיא תהיה אדם."

"סוטה!" קבעה אירן. "בעצם הוא היה הראשון שבנה לעצמו בובת מין. ספי, נרדמת? הפסקתי להרגיש אותך!" הצלפת מגלבה עוררה אותי לפעולה מחודשת. לא נרדמתי, פשוט נשאבתי לסיפור.  

"כן בדיוק, אירן. זה בעצם סיפור על בובת מין שמקבלת שדרוג לאדם. החלק המעצבן הוא שמהרגע שהיא הופכת לאדם, אובידיוס מפסיק את סיפורו. לא שומעים דבר על גלתיאה אחרי שהיא הופכת לאישה. היא בעצם כבר לא מעניינת, לא? לכן זה סיפור על גבר שמצליח ליצור לעצמו את בת הזוג המושלמת מבחינתו, בעצם סופר-מודל שהוא מסוגל להתאהב בה, בצורתה הלא חיה. מה את מחייכת אירן?"

"כי ספי עכשיו הגיע מעט עמוק יותר, וזה נעים לי..."

"אז להמשיך? נראה לי שנכנסת לבועה משל עצמך. עוצמת עיניים וכאלה..."

"בטח. תמשיכי. תמשיכי. זה מעניין. אוףףף זה היה נעים עכשיו ספי, כשסובבת ככה את הלשון בפנים... מוזר, אבל ככל שאני יושבת עליו ככה והוא מנשק אותי, השפתיים שלי לאט לאט נפתחות יותר... כאילו שאני מתמסרת לנשיקות שלך עוד ועוד, נכון ספי? אבל רגע, את פמיניסטית, לא? מה יש לך לעשות עם סיפור כזה?"

"אז זהו, שאני חיברתי לסיפור של אובידיוס המשך, מנקודת מבטה של גלתיאה ... זה נראה נורא נעים, דרך אגב, מה שספי עושה לך. חבל שאני לא יכולה גם..."

"באמת חבל... ספי, לצדדים גם עם הלשון, לא רק למעלה ולמטה. תתנשק איתי ככה, מתוק שלי... ברגש... זהו... נו, מה ההמשך?"

"ההמשך הוא שגלתיאה בהתחלה מאוד אוהבת את פיגמליון, ומנסה לחבב אותו באמת. אבל פיגמליון לא ממש ערוך לזה. הוא מגביל אותה. הוא לא אוהב לשמוע אותה מדברת. לפעמים הוא מבקש ממנה לשכב כמו קודם ולא לזוז, כמו כשהיא הייתה פסל."

"עמוק." אמרה אירן בחרישיות.

"מה עמוק? הסיפור, או הלשון של ספי?"

"לא. סליחה. דיברתי אליו. זה מדהים כמה עמוק הוא הגיע עכשיו... תמשיכי, אני באמת לא מנומסת."

"אז די מהר לגלתיאה נעשה לא טוב עם פיגמליון. היא מבינה שהוא לא באמת רוצה אותה כאדם, אלא כפסל שקצת מסוגל לזוז ולדבר. אז היא בודקת את זה. בהתחלה היא שותקת יותר, ומרגישה שהוא אוהב אותה יותר כך. באופן הזה היא מגלה שהיא צדקה בחשד שלה, ושהוא באמת לא ממש רוצה אותה כאדם מלא לידו. זה מכאיב לה. אט אט, הכאב הופך לכעס."

"גם אני הייתי רותחת עליו. הרי לשם מה יצרת אותי כאדם, אם בסך הכל רצית בובה?"

"אז גלתיאה יום אחד מתחילה להתפלל לאותם אלים שנענו קודם לכן לתפילתו של פיגמליון, והפכו אותה מפסל לאישה. היא מבקשת מהם שיסייעו לה להפוך את פיגמליון מאדם לפסל!"

"גדול." אמרה אירן.

"כן, לא נעים לה שאחרי שהיא קיבלה חיים בזכותו, הוא פשוט ימות. אז היא רוצה שהוא יישאר בצורה כשלהי, אבל גם יעלם. את מבינה?"

"מממ..."

"למה הצלפת בו עכשיו?"

"כי הוא הפסיק לסובב לאט את הלשון והתחיל לדקור, כמו לשון של זיקית. הנה, מיד הוא מתקן חזרה. הוא כזה מחונן."

אליענה צחקה.

"טוב. אז אצל האלים אין אפליה, והם נענים גם לגלתיאה, ובדיוק כמו הנשיקה שהפיחה בה חיים, בכל פעם שהיא מנשקת את פיגמליון, משהו בטווח התנועה שלו מצטמצם. אבל בניגוד להחייאה שלה, שהתרחשה ברגע אחד, ה"הקפאה" הזו של פיגמליון היא תהליך הדרגתי וממושך. פיגמליון מתחיל לאבד טווח תנועה באצבעות ידיו, אחר כך בפרקי כפות ידיו, בקרסוליים... כשהוא מבין את מצבו, פיגמליון נבהל. הוא מתייעץ עם כל רופאי האליל והמכשפים באזור. אומרים לו שהוא מקולל. אבל אף אחד לא מסוגל להסביר לו כיצד הוא מסיר את הקללה."

"אומלל."

 "נכון... בכל אופן, בשלב הזה גלתיאה נשברת. היא מספרת לו את מה שהאלים אמרו לה: שההתאבנות שלו קשורה בנשיקות איתה – לו יפסיק לנשקה, הוא יעצור את ההתדרדרות הגופנית שלו, ואחרי זמן מה ישחזר את יכולותיו."

"ו..."

"זה לא עוזר. בשלב הזה פיגמליון מאוהב בגלתיאה לגמרי. הוא מנסה להימנע מלנשקה, אבל הוא פשוט לא מסוגל. כשהוא רואה אותה, הוא חייב לנגוע, חייב לנשק. בשלב מסוים הוא שם על עיניו צעיף כדי שיחדל לראותה. גם זה לא עוזר. די בצליל רגליה היחפות לידו, או בריח גופה, כדי לגרום לו להסיר את הלוט מעיניו, להצמידה אליו, ולנשקה עוד ועוד."

"נורא. רגע רגע..."

"מה קרה?"

"שנייה..."

"מה יש?"

"לא, עכשיו ספי מגיע הכי עמוק שהוא יכול עם הלשון שלו. אתה רואה ספי? עכשיו הנשיקה שלך נעשתה נעימה, רק אחרי כל ההכנה שעשית קודם! סליחה אליענה, הייתי חייבת להסביר לו את זה. תמשיכי."

"בשלב הכמעט אחרון, פיגמליון כבר לא מסוגל להגיע בכוחות עצמו לגלתיאה, אפילו אם הוא רוצה – ושתביני, הוא רוצה כל הזמן. היא מכינה לו את הארוחות שלו. היא מאכילה ומשקה אותו. היא מכסה אותו בלילה. ולאורך כל הזמן הזה הוא לא מפסיק להתחנן אליה שתתקרב אליו לנשקו, והיא מסרבת. היא עדיין כועסת על מה שהוא עשה לה. אבל בשלב הזה היא אפילו נהנית מחוסר האונים שלו."

"אני מבינה אותה..."

"וככל שהוא נחלש, כך היא מתחזקת. ככל שהוא הופך תלוי בה יותר, כך היא משתחררת ממנו. היא מתחילה לחשוב מה היא רוצה, ומה היא תעשה אחרי שהוא יעלם. היא אפילו חושבת כבר על צעיר יווני שהיא מתעניינת בו... ושאולי תביא אותו אליה, כשפיגמליון יהפוך לפסל. היא כל הזמן זוכרת שהוא רצה שהיא תישאר מעיין פסל מהלך, וזה ממשיך לפגוע בה, כי היא אהבה אותו באמת. ואז היא נעשית גם אכזרית כלפיו."

"עכשיו אני מבינה למה זה קשור למחקר שלך. נו?"

"מה נו?"

"איך זה נגמר?"

"לילה אחד, כשפיגמליון כבר לא מסוגל לדבר, היא משכיבה אותו על הרצפה של הסדנא שלו, כשפניו כלפי מטה. השפתיים שלו הן האיבר היחיד שהוא עדיין מסוגל להניע, אבל בגלל שעורפו נטול תנועה, הוא יכול לנשק אך ורק את מה שמונח ישירות מתחתיו. בהתחלה היא משחילה אל מתחת לשפתיו את כף ידה. הוא מנשק את ידה עוד ועוד – הוא יודע שהוא מתאבד ככה, אבל הוא לא מסוגל להפסיק..."

"עצוב."

"כן. וכשגלתיאה מבינה מה עומד להתרחש, למרות סלידתה ממנו, היא רוצה ללטפו ברגעי חייו האחרונים. אז היא מקרבת אליו שרפרף, ומתיישבת לידו. היא מחליפה את כף ידה בכף רגלה, ומלטפת את שער ראשו. היא חשה כיצד תנועות שפתיו על רגלה הופכות להיות קלושות יותר ויותר. כשהשחר עולה, והיא מחלצת מתחת שפתיו הקרות את כף רגלה ומתכופפת להביט בו. היא רואה שפיגמליון הפך לפסל."

"מסכן."

"גלתיאה בוחרת להותיר אותו בתנוחה המדויקת בה הוא פסק להיות אדם, ובכל ערב היא שולחת את כף רגלה אל מתחת לפיו של הפסל, כדי להזכיר לעצמה את עוצמתה הבלתי מרוסנת של אהבתו אליה, אבל גם את אופייה המוגבל של אותה אהבה."

השתיים שתקו.

"את מבינה אירן? הם אוהבים חזק, אבל עקום."

"כן..."

"לכן את, אני וספי ננסה לשנות את כל זה. רק צעירים שינו את העולם. וכך ננסה לעשות גם אנחנו."

כך החל השבוע של 'דומם'...