בחוות הרכיבה (54)
הרמפה אמורה הייתה להיות מבנה פשוט. בקשתה של אליענה מפיטר הייתה כנה: להרכיב (על חשבונה) מסלול גישה לבקתתה, בכדי שדודתה הרתוקה לכיסא גלגלים תוכל לבקרה ולעלות בכוחות עצמה. לא היה שום דבר זדוני ביוזמה המקורית. פיטר, מן הסתם, התקשה לסרב לה.
איני יודע מתי התרחש רגע ההארה, הרגע בו התחוורה לאליענה האפשרות להשתמש ברמפה בתור מתקן עינויים מוזר עבורי. הפועל החל לבנות אותה בשבוע העץ, בשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני שאירן ואני הגענו לפעילויות הקשורות ב'צומח'. אי שם בתחילת השבוע, אליענה החלה לשקוע בשרטוטים נמרצים. הפועל נעלם ליום או יומיים כדי לרכוש חומרים נוספים ואחר כך שב. בפינת הגינה הונחו לוח פלסטיק שקוף גדול, ומספר שקי יוטה נקניקיים ממולאים בחול. לקראת סוף השבוע הפועל עזב. זאת אחרי שקיבע את הפלסטיק השקוף על משטח העץ. הרמפה הייתה מוכנה.
"מדוע ביקשת ממנו לחבר משטח מפלסטיק שקוף? לא היה עדיף שהכל יהיה מעץ?" שאלה אירן. היא לא ממש התעניינה במבנה המוזר. גם אני לא. שאלתה הייתה מקרית.
אליענה חייכה, ואז חשפה בפנינו את הרעיון כולו.
"לפועל ולפיטר הסברתי שפלסטיק קשיח יהיה נוח יותר עבור כיסא גלגלים, ובגלל שיש מתחתיו משטח עץ, אין בעיה של בטיחות. אבל לכם מגיע הסבר בנוגע לסיבה האמיתית."
היא הובילה אותנו להביט על הרמפה מצידה. המתקן הורכב על בסיס גרם המדרגות המקורי, וכיסה כשליש ממנו. המדרון עצמו היה מורם מעט מהמדרגות, כך שהיה מרווח לא קטן בינו לבין המדרגות. מעין סבכת עץ הותקנה בין המדרגות לבין המשטח.
"את החלק הזה," אמרה אליענה בגאווה בהצבעה על הסבכה, "אפשר לפתוח כך." היא הראתה לשנינו סוגר זעיר וצירים המאפשרים למשוך את הסבכה.
"למה צריך לפתוח את זה?"
"כי כך ניתן להגיע לאזור שבין המדרגות לבין המעלון."
"למה?" שאלה אירן, לא מבינה.
"מיד תראי." צחקה אליענה. "ספי, רוץ ותביא לכאן מהבקתה שלך את השמיכות שאמרתי לך להביא מ'מכלאה 3'."
לא לקח לי זמן רב להביא את השמיכות. כשחזרתי, זיהיתי על פי הסתודדותן של הנערות, שאירן מודעת לרשעות כשלהי שאני עדיין לא ער לה.
"תניח את שקי היוטה על שלושת המדרגות. כן, אלו!" היא הצביעה, ואני ביצעתי. תחושה עמומה רעה החלה פושה בי.
"עכשיו תפרוס את השמיכות על שקי היוטה, כלומר על המדרגות, ספי, אחת על גבי השנייה."
עשיתי זאת, מבחין לראשונה במעיין מעצור רוחבי שתומך מלמטה במדרון העץ, לוח תומך שנבנה על בסיס אחת מהמדרגות התחתונות.
"עכשיו מתוק שלי, תזדחל פנימה." היססתי. "כן, לשם!" קראה אליענה. "אל תביט בי בעיני עגל כאלה! תם זמנם של עגלים! לא עוד צמחים!" הכריזה, "עכשיו עברנו לדוממים! פנימה!" אירן גיחכה.
השתחלתי אל תוך החלל הלא גדול. השמיכות יצרו מעין מזרן דק, שאפשר לי לשכב על מדרגות העץ.
"תניח את הרגליים שלך שם. על המעצור הזה." אליענה כיוונה אותי לקורת העץ התחתונה שהבחנתי בה קודם, וכעת גם תפסתי את מטרתה – למנוע ממני לגלוש מטה. האוויר היה חם, וריח העץ המנוסר הציף אותי. מעט אור הגיע אלי מלמעלה. רק כשנשכבתי באופן הזה, הבחנתי שפלטת העץ שמתחת לפלסטיק השקוף לא הייתה רציפה. נוסרו בה מספר 'חלונות' ריבועיים קטנטנים כך שכשמתחתי את גופי, יכולתי להביט החוצה מבעד לאשנבים הללו
הסטתי את עצמי כך ששכבתי כשפני מתחת לאחד מאותם "חלונות". פני היו צמודות לגמרי למשטח הפלסטיק.
"או. מושלם! תישאר כך." שמעתי את אליענה. "בול מה שתכננתי".
היא סגרה את הסבכה.
"אירן, בואי למעלה!"
שמעתי את קולות דילוג הנערות על הרמפה. משטח העץ והפלסטיק זזו מעט כשהן עלו עליו, אבל המבנה נותר יציב. פתאום נחת עלי צל גדול. משהו חסם את החלון שמעלי כמעט לחלוטין. כשעיני הסכינו לשינוי, זיהיתי את אצבעות כף רגלה היחפה של אליענה צמודות-מופרדות משפתי על ידי משטח הפלסטיק. זוג עיניים ירוקות מחייכות השקיפו עלי מלמעלה.
"לקק מתוק שלי. לקק."
קולה נשמע בצלילות מבעד לסבכה. הצמדתי את לשוני למחסום הפלסטיק המרגיז. טעם סינתטי מילא את פי. בפעם המי יודע כמה הייתי במרחק חוט השערה מגופה הענוג, אך גם מנותק ממנו באופן אכזרי.
"רגע, אני לא רואה כלום." שמעתי את אירן, ואז ראיתי גם את פניה כשכרעה להיטיב להביט בי מעל כף רגלה של אליענה. "או, עכשיו אני רואה..."
"לקק מתוק שלה. לקק!" הקניטה אותי אירן, ושתי הבנות צהלו בחדווה.
לאחר רגע אליענה ירדה למטה ודיברה אלי מצידה השני של הסבכה. אירן הצטרפה אליה ונעמדה מאחוריה.
"ספי?" קראה אלי חרישית, יודעת כבר את שליטת קולה בי כשהיא מבטאת את שמי.
הסטתי את פני לכיוונה.
"בשבוע הזה אתה תהיה דומם."
שתיקה.
אתה יודע מה זה אומר, חמוד שלי?"
לא הגבתי.
"זה אומר שלא נתעלל בך כמו שעשינו עד עכשיו. אתה גם לא תהיה חפץ שימושי כמו שהיית לפעמים קודם: הדום או שרפרף. אתה מבין?"
נדתי בראשי לשלילה. באמת לא הבנתי את כוונתה. במובן מסוים, גם לא רציתי לדעת...
"מטרתך השבוע היא פשוט להפוך להיות חלק מהבקתה. אנחנו... בעצם ... כאילו לא נדע שאתה כאן, בבסיס הבית."
"מה זאת אומרת?" שאלה אירן מנסה להבין, "מה את רוצה שהוא יעשה?"
"אתה תבוא לכאן אחרי ארוחת הצהריים. תכין לך בקבוק מים, ושתהיה לך גם צנצנת או משהו כדי להשתין לתוכו. בערב, תצא לארוחת הערב כמו כולם, תתקלח, ואז תחזור לכאן לשאר הערב – כאן במדרגות של הבקתה של הנערה שאתה אוהב."
הבטתי בה. מזועזע מכדי להגיב. אפילו לסתה של אירן נשמטה.
"אתה לא צריך לישון כאן... אלא אם כן תרצה." היא הוסיפה במעיין מחשבה שבדיעבד. "כשאלך לישון, אתה יכול להשתחל החוצה ולחזור למיטה שלך ללילה. ותראה, תכננתי את הרמפה כך שתוכל להימתח בפנים ולזוז קצת, והבאתי בחשבון שתצטרך לצאת החוצה לפעמים כדי לשחרר איברים. וחוץ מזה גם ביקשתי מהפועל להמשיך את הגגון מעל המדרגות, כדי שהמתחם שלך לא יהפוך לחממה."
המשכתי לשתוק. "המתחם שלך" חשבתי לעצמי. 'תחום'. המקום שהוא שלי. המקום בו אני תחום...
"אני הרי לא מפלצת."
הפסקתי להביט בה. פתאום זה היה קל...
"מאוד חשוב שתבין שאיתי לא תוכל לדבר בכלל כל השבוע. אבל אירן תוודא שאתה בסדר, ותשאל אותך שאלות שקשורות למחקר. כל יום אותן שאלות, כדי לבדוק אם התשובות שלך משתנות. אבל מעבר לדיבורים הללו, חשוב שלא תדבר, שתנסה בעצמך להעמיק אל תוך מצבך החדש. טוב, יפה שלי?"
"אז ... את תכיני לי שאלות?" ווידאה אירן שהבינה.
"כן. חוץ מזה, ספי, אם תשמע שמישהו מגיע, פשוט תסיט את הפנים מתחת לחלון כדי שלא יראו אותך."
נשאתי מבטי אליה.
"ויהיו לך שני עציצים קטנים שתניח מתחת לאשנבים – כי סיפרתי לפיטר שבגלל זה אני רוצה חלונות. אתה מבין?" היא הביטה בי כאילו מתגאה בשקר שלה, ומצפה שאשבח אותה על הצלחתה.
"כי חוץ מהדודה שלי, יהיה לי אורח במהלך השבוע הזה, ואסור ששניהם יראו אותך. וודאי לא הוא."
להקת עורבים החלה לקרקר בתוך מוחי...
"מישהו שאתה אוהב ...."
"בכל מאודי." השלמתי, מרגיש שלפתע אני לא שומע דבר פרט למין זמזום.
"כן, בכל מאודך..."
כאן היא השתתקה.
"ויהיה לך גם פרס," היא אמרה במתיקות. "רוצה לדעת מה?" שאלה אותי כמו ששואלים זאטוט.
המשכתי לא להשיב לה, כבר לא בטוח אם אני ער או חולם את הסיוט הזה.
"בניגוד לשבוע שעבר, מותר לך לגעת בעצמך. מותר לך לחזור לאונן." אירן חייכה כששמעה זאת, "אבל תוכל לגמור רק פעם ביומיים. בסדר? ורק כשאתה שומע את הקול שלי. בסדר מתוק שלי? בסדר?" ובטון אחר, חד, פנתה אל אירן ואמרה, "את מבינה אירן שבאופן הזה נגיע לשיא ההתניה המחודשת של בוטן: צימוד בין סיפוק מיני לבין החפצה מוחלטת. במובן מסוים, אם נצליח בכך, זה יהיה שיאו של המחקר."
אני זוכר את מבטה המצועף כשאמרה "שיאו של המחקר" – מין דבקות דתית עמוקה...