בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (56)

פגשתי את חנוך לוין. כן, כן. אפילו החלפתי איתו מספר מלים! זה קרה לגמרי במקרה, לפני עשרים וכמה שנים: מבול תל אביבי שוצף הניס אותי אל תחנת אוטובוס ברחוב דיזינגוף, נדמה לי שאי שם בין פרישמן לגורדון. רצה המקרה ומאותה סיבה גם חנוך לוין נמלט אל תוך התחנה (תאטרון 'הקאמרי' היה באותן שנים עדיין בפסאז' הוד, כך שאולי לוין ביים אז את אחת מהצגותיו...).

     זיהיתי אותו מיד, כמובן. היה רגע קצרצר של חילופי מבטים. ביקשתי לומר לו דבר מה, אבל לא ידעתי כיצד פונים למישהו מפורסם כל כך. יצא לי משהו מביך – אמרתי ש"אני מעריך את עבודותיו" או קשקוש כזה. הוא השיב במלמול מנומס. אחרי היסוס קל אמרתי שהתרשמתי במיוחד מספר מאוחר שלו, בשם "איש עומד מאחורי אישה יושבת". לוין הביט בי ממושכות, הציץ מחוץ לתחנה, זיהה הפוגה רגעית בגשם, הפטיר 'תודה' וברח.

     זהו זה. ככה תמה הפגישה שלי עם חנוך לוין... הרגע היחידי בחיי בו התחככתי עם סופר ומחזאי דגול...

אילו זה היה הכל, מן הסתם תשאלו מדוע טרחתי לספר לכם על כך. ובכן, משהו במבט של לוין חדר אלי. כששבתי לביתי, התיישבתי בבהילות לא ברורה אל שולחני וכתבתי אליו מכתב. את המכתב לא שלחתי. פחדתי. למעשה שכחתי מקיומו. אתמול מצאתי אותו מקופל בקפידה בין דפי יומן המחקר של אליענה בהם עיינתי. המכתב היה בין הדפים המתארים את 'דומם'. בגלל שהמכתב שופך אור מסוים על השבוע של 'דומם', שבוע שאני מתקשה לכתוב עליו באופן ישיר, אני מביא אותו כאן.

    אז, הרי לכם – מכתב משנות התשעים שלא נשלח אל חנוך לוין:

מר לוין היקר,

ראיתי אותך לפני מספר דקות בתחנת אוטובוס. אני משוכנע שכשתקרא את המכתב, כלל לא תזכור את הגבר שאמר לך משהו על ספרך "איש עומד מאחורי אשה יושבת" ביום גשום. בכל מקרה, כשראיתי אותך רציתי להגיד לך מספר דברים, אבל מרוב התרגשות, לא הספקתי. על כן החלטתי לכתוב אליך ('אליך' או 'לך'? – אני מתרגש כמו ילד מעצם הכתיבה לסופר ומחזאי ידוע שכמותך, אני מקווה שתמחל לי על טעויות ניסוח וסגנון ילדותי. חיי רחוקים מאוד מעולם הספרות, וכתיבה מהסוג הזה אינה משהו שאני מורגל בו...).

לפני שנתיים בערך הגעתי לספרך. הוא נגע בי מיד. קראתי את אחרית הדבר של פרופסור מלומד כלשהו (סלח לי שאיני זוכר את שמו), והבנתי שלא הבנתי: כלומר, כל מה שכתבת בספר על משרתים נדכאים וגבירות מרוחקות ואכזריות, לא היה אלא משל או תיאור סמלי של יחסים בין אנשים בכלל – נדמה לי שכך הסביר את הדברים הפרופסור. נמלאתי כלימה בגלל חוסר ההבנה שלי, כי כשקראתי את הספר עצמו, הייתה לי תחושה של אירועים ממשיים שאתה מדמיין. הנחתי שאין מורה לכימיה שעוסק במתן פדיקור לנערה יפה בפנימיית נערות בשווייץ, או אישה שכותבת על חזה של גבר 'ברוכה הבאה' עבור ביתה שחוזרת הביתה ממשחק טניס, כדי שתשתמש בו בתור שטיח לניקוי נעליה בכניסה לביתה. אבל חשבתי שאתה מתאר מחשבות ממשיות ארוטיות שלך. לא חשבתי שהדימויים הללו אמורים לסמל דבר מה אחר. הפרופסור קלקל לי את הרושם הזה. קטונתי. מי אני שאערער על ניתוחו?

     הסיבה למשיכה הגדולה שלי לספרך, מר לוין, הייתה קשורה דווקא לקריאה הלא נכונה שלי. אתה מבין: מטעמים מורכבים שאיני יכול לפרט, הזדמן לי להיות באופן ממשי בלא מעט מהמצבים שאתה מתאר בספרך. צורות ההשפלה שאתה מתאר אינן זרות לי. חוויתי על בשרי אופני ביזוי וגימוד מורכבים ומוזרים, שלפני שקראתי את ספרך, לא ראיתי או שמעתי על שכמותן. אני ער, כמובן, לקיומם של יחסים סאדו-מזוכיסטים בין 'מלכות' לבין 'עבדים', אבל לא זה מה שחוויתי בצעירותי עם נערה מסוימת שאהבתי. ספרך היה הדבר הקרוב ביותר לתיאור של מה שעברתי. קראתי בו והפכתי וקראתי בו שוב מוקסם ממה שכתבת. בדיעבד כנראה שטעיתי בקריאה, אבל כן חשבתי לכתוב לך, כדי שתדע שהיה לך גם קורא כזה...

אני אומר שספרך היה רק 'קרוב' לתיאור החוויה שלי, משום ש—ותסלח לי, מר לוין, על החוצפה, אני באמת לא רשאי להעביר ביקורת על ענק שכמותך—היה דבר מה שחסר לי בכתיבתך. אמחיש את כוונתי דרך דוגמא. בעמוד 160 בספרך, אתה כותב כך:

התומך

להיות מת וטבוע ביציקת עמוד התומך יסודות של בית בדיוק מתחת לחדר-השירותים של אישה – זה באמת השיא.

כזאת היא: עורכת-דין מוסמכת. בשבוע שעבר חגגה את יום-הולדתה העשרים וחמש. היא בריאה כסוס, אוהבת לאכול ולישון ולבשל ולרקוד ולהשתזף בשמש. כשהיא רואה ציפור שרה על העץ, הרי זו בשבילה הציפור היפה ביותר עלי אדמות ששרה את השיר הכי יפה בעולם. זה מלהיב אותה למשך שעות. היא קופצת על רגליה ומכינה תיקי תביעה עם זריחת השמש, וכך מתחיל היום היפה ביותר בחיים שלה – כל יום. בוקר וערב היא עומדת על הראש במשך חמש-עשרה דקות. באמבטיה ובבית-שימוש היא מפזמת לעצמה מתוך ביטחון גמור שהבית לא יתמוטט לפתע – ביטחון שאני, בפה דומם ופעור לרווחה וממולא בטיט קרוש, עוזר להקנות לה.

העתקתי את הקטע הקצר במלואו, מר לוין, ולא יכולתי שלא להתמוגג מהעברית הנשגבת שלך, התמצות, התחכום... אבל אחרי כל ההתפעלות הזו, אציין שיצא לי להיות (בערך) במצב שאתה מתאר – כלומר לא הייתי מת, כמובן, אבל שכנתי במשך שבוע בין יסודות של בקתה בה גרה אהבת חיי. לא הייתי עמוד תומך מתחת לבית השימוש שלה אמנם, אבל הייתי מאוד קרוב לצינורות הביוב, וכשהיא הדיחה את מי השירותים, הם ומה שבתוכם זרם לידי. כמו עורכת הדין שלך, גם אהובתי אהבה להשתזף, אולם לא הייתה בה חיבה יתרה לציפורים. אהובתי לא עסקה בעריכת דין, אבל היא כן הקדישה עצמה לצדק ולתיקון עולם (מסוג שונה). אהובתי אף ידעה שאני נמצא מתחת לביתה. היא הייתה פוסעת מעלי מספר פעמים ביום (בעצם, המגע היחיד בינה לביני היה מגע שאינו מגע: נהגתי להצמיד את לשוני למעיין 'חלון' פלסטיק שקוף, עליו היא צעדה בדרכה לעיסוקיה או חזרה מהם...)

    בגלל שהייתי במצב שאתה מתאר, הבחנתי בקלות שלא חווית אותו בעצמך (וטוב שכך!). אתה מתאר את הפער בין העליצות והבריאות שלה לבין הביזוי המוחלט של זה שנמצא ביסודות ביתה. לו היית מסתפק במבט הזה מן הצד, לא הייתה לי שמץ השגה כלפיך. אבל במשפט האחרון אתה מתיימר לדבר מתוך גרונו של אותו אדם מבוזה: "...ביטחון שאני, בפה פעור לרווחה וממולא בטיט קרוש, עוזר להקנות לה." כך כתבת. 'אני' כתבת, ואני שואל: מאיפה לך, מר לוין? מהיכן הביטחון אודות מחשבותיו של אותו קבור? ניסית למשל, להכניס את עצמך אפילו לעשר דקות נניח, לארגז המצעים מתחת לאישה ששוכבת מעליך, וסתם לרבוץ כך? יש לך מושג כיצד משהו כזה משנה את חווייתך הפנימית? ('תודה' אמרת לי היום, אחרי שאמרתי משהו על ספרך, כאילו אני מין מעריץ שמחפש את חתימתך. לרגע לא עלה על דעתך שיכול להיות שארצה לרמוז לך על פגם בספרך, אולי אפילו להצביע בפניך על רמאות מצידך, כמי שהתיימר לתאר דברים מבלי לטרוח לדמיין אותם בסבלנות...)

     אז דע לך, שכשאתה באמת נמצא מתחת לביתה של נערה, מהר מאוד המחשבות המילוליות פוסקות. משהו בניתוק מהאור, בהיעדר התזוזה, בעצם זה שיש פעילות יומיומית בחוץ כשאתה נעצרת כך ('מעצר', מלה מדוייקת כל כך, זמנך עוצר, תנועתך עוצרת, חייך עוצרים...). למרות שאתה נמצא שם בגללה, אתה לא חושב על היחס בינה לבינך. כל הידע הזה על העולם החיצון הופך להיות מופשט ולא נגיש. אתה פשוט שם, וזהו.

     לא, מר לוין, אתה לא חושב על בטחונה בכך שהבית יציב (מי בכלל "מפזמת לעצמה מתוך ביטחון גמור שהבית לא יתמוטט לפתע" כפי שכתבת מבלי שהרשית לעורכיך להטיל ספק בתיאורך, הרי אתה סופר מפורסם כל כך...). לו היית שוכב כך, היית מגלה שאתה כלל לא חושב. אתה מלווה, אתה רק מלווה את הפעולות שלה: עכשיו היא במטבחון שלה, חותכת משהו לצלחת. כעת היא משוחחת בטלפון עם אהובה שמצחיק אותה, ואתה מחייך יחד איתה, שמח שהיא צוחקת. עכשיו היא ליד הארון שלה, לובשת בגד, ואולי מתחרטת ולובשת בגד אחר. כעת היא יוצאת החוצה... סוגרת את דלתה, עוברת מעליך בנעלי הסירה שלה, בדרכה החוצה... כעת יש לך זמן ... סתם זמן בידך... אתה שומע ציפורים. אתה מריח את הסוסים. אתה רואה מעליך תולעת עץ זעירה. אתה מנמנם. אתה מתעורר. אתה שומע את הטלפון מצלצל כשהיא לא בבית. אתה שומע ברז מטפטף שהיא לא סגרה היטב. אתה לא חושב. אתה לא. אתה מבין?

אתה.

לא.

    ואז, לילה אחד כשאתה שומע אותה חוזרת, אתה לא מבין מדוע היא נעצרת מעליך. אתה לא יכול לראות אותה, אבל משטח העץ מעליך נלחץ כלפיך. אתה ממתין. היא אמורה הייתה לפסוע מעל חלונך. לשונך דרוכה כדי לפגוש את סוליית נעלה לעוד רגע חטוף ומתוק של העדר מגע. אבל במקום זאת אתה שם לב שהיא ירדה על ברכיה. ברך, ועוד ברך. היא עומדת על שש מעליך. אתה לא נע, וממתין לבאות. ואז היא נשכבת על משטח העץ שמעליך, שנלחץ כולו מטה אליך במין עדנה של דוממים, דוממים שמגיבים זה לזה. ואתה פורש את ידיך ורגליך, ומנסה לפגוש את מגעה בעץ שמעליך.

ואתה לא רואה אותה.

והיא לא רואה אותך.

ואתה לא ממשש אותה.

והיא לא ממששת אותך.

ואז אתה שומע מין גירוד עדין מצידו השני של המשטח. ואתה מגרד בחזרה. היא מגרדת בפלסטיק ואתה בעץ. ואתה רואה פתאום כף יד מקסימה נצמדת לחלון שמעליך, ובהיסוס אתה מצמיד את כף ידך מצידך שלך. ואז אתה גם שומע את הבכי שלה, יבבות חנוקות, של מי שתעשה הכל כדי שאתה לא תדע. אבל אתה יודע... ואתה משאיר את כף ידך צמודה לחלון, כי הרי לא תעז לדבר ולחלל את השקט הקדוש.

ואתה פשוט נמצא שם עם כאבה.

 נותן לו להיות.

נותן לה להיות...

ובסוף הבכי היא קמה והולכת, ולא מביטה מטה, ולא דיברתם, ומבטיכם לא נפגשו, ולמחרת היא תנהג כאילו כל זה לא קרה.... אבל אהבתם. אין מי שאהב יותר...

וזו, בעצם הביקורת שלי עליך, מר לוין. לא שלא דמיינת מה שתיארת. אין פלא שלא הצלחת לדמיין מצב כזה. הכשל החמור יותר של ספרך, הוא שאין אצלך רגע אחד של אהבה. העולם שלך הוא של משפילים ומושפלים. האפשרות שהביזוי העמוק ביותר מסוגל גם להיות החיבור העז ביותר בין שני אנשים, אינה קיימת ביקום שלך. אין חסד. אין קרבה. אין מגע עם פצע של האחר. ('תודה' אמרת לי והסתלקת, כאילו שאני מין נודניק שאם לא תמלט ממנו, תכף יגזול מזמנך היקר, ויעמיס על נפשך המעודנת זוטות מגומגמות של אנשים רגילים)...

     אצלך אין חברות. אין ברית בתוך התופת. כתבת בעצם פורנו ספרותי. לא אכפת לי מי הפרופסורים שהחניפו לך על כך. פורנו – יצירה שמנתקת בין סקס לבין אינטימיות, יצירה שמפעילה ומגרה את האדם אבל גורמת לו להיות מובך מעצמו, יצירה שמרדדת אנשים לפעולות או למצבים. משלב השפה שלך גבוה, אבל האופקים שלך דלים. השפה שלך שירית, אבל אין פיוט בעולמך. זה מה שכתבת – כן, כן, לדעת הדיוט כמותי, שאינו מבין מאומה.

לך לעזאזל מר לוין!