בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (57)

אנדרה מדפדף באיטיות ביומן המחקר של אליענה. הוא עובר על העמודים הקשורים ל'דומם'. הוא מחפש—פחות בעיניו ויותר באצבעותיו העבות—משהו כדי לשאול אותי אודותיו. משהו שיחולל שיחה.

היוזמה להביא את יומנה של אליענה למפגשים הייתה שלו. פתרון זמני לאילמות שלקיתי בה מרגע שהתחלנו לדבר על 'דומם'. במפגש הקודם זה היה חמור עד כדי כך ששתקתי עשרים דקות בערך. אנדרה עשה מה שפסיכולוג לומד לעשות: הוא פשוט המתין. ברוגע.

    אני הייתי רגוע קצת פחות. כי כשנפרדים מהסכום שאני משלם לו, עשרים דקות של שתיקה מסתכמות בלא מעט כסף.

"אנדרה, זה לא עובד."

"נמתין. תראה שבסוף זה יעבוד."

"תבין, אנדרה, לא באתי לכאן לוויפאסנה. זה מעיק עלי. אתה מעיק עלי. החדר מעיק עלי. בוא נדבר על משהו אחר."

"ספי," הוא מסביר לי בטון של מי שנחוש שסבלנותו לא תפקע, "המפתח למצב שלך היום הוא אותו שבוע. אני משוכנע בכך. העובדה שדווקא בנוגע אליו אתה נתקע, זועקת אלי כאיש מקצוע שאסור לנו לסגת כאן."

התעקשתי והוא התעקש ואני התעקשתי יותר, ומתוך ייאושו הנץ במוחו הרעיון שאביא איתי את היומן המתורגם של אליענה. במקום להמתין לדיבור שלי, הוא ישאל את השאלות, ובאופן הזה אולי בכל זאת נגיע למשהו.

אנדרה עוצר באחד הדפים. אצבע נקניקית שלו ננעצת בנקודה כלשהי בתחתית העמוד:

"מעניין... יש כאן הערת שוליים שלה. הפנייה. לא ראיתי הפניות כאלו קודם לכן..."

ידעתי... ידעתי שהקרצייה יתביית על זה...

"אה... היא מפנה ל'נספח'. זה כאן? הנספח? ביומן שלה?"

הנהנתי.

הוא מגיע לסוף היומן.

"שירים... שני שירים," ראיתי (או דמיינתי?) אותו מלקק את שפתיו, כמו דרקולה שנשך ונשך עד שמצא סוף סוף ווריד... והמתרגמת של היומן כותבת כאן שהשירים הללו היו בעברית גם ביומן הצרפתי המקורי... אה, אז את השירים האלה אליענה לא תרגמה לצרפתית?"

"לא – אני לא חושב שאפשר לתרגם משהו כזה."

"למה?"

"ככה."

"אולי תספר לי משהו על השירים האלה?" הציע החלאה, לא נרתע מעוקצנותי.

"ספי?"

"את הראשון אני כתבתי. את השני היא."

"מתי כתבת את השיר שלך?"

"לא כתבתי אותו. חרטתי אותו באולר על העץ התחתון של הרמפה."

"מתי?"

"ברגע של צלילות..." עצרתי לרגע, ופגשתי את מבטו הדרוך, "סיפרתי לך שרוב הזמן שם לא הייתי אני. לא חשבתי בתור מי שאני."

"נכון."

"אז את השיר כתבתי ברגע בו חזרתי להיות אני."

"מה החזיר אותך להיות 'אתה'?"

"ספי?"

"אנדרה, לא ממש מתאים לי כל זה."

"בוא תנסה. בלי שזה מתאים לך." דמיינתי אותו מתחשמל למוות. בלי שזה מתאים לו...

"זה היה בערב... אליענה הייתה בטלפון עם ז'אן פול. השיחות בינם הפכו לממושכות יותר לקראת בואו. החוט המאריך אפשר לה להגיע עד הרמפה, ולשכב כך מעלי, ולשוחח איתו."

אנדרה שתק.

"יכולת לראות אותה?"

"לא הרבה ממנה. מהאשנב שלי יכולתי לראות קווצת שיער שחור מפצלת את לחייה, כשהיא שכבה כך מעלי, מרוכזת כל כולה בשיחה עם אהוב ליבה. הרי הרגעים האלה היו גם הרגעים בהם הותר לי לאונן. אתה מבין?"

"ובאמת אוננת?"

"כן."

"אוננת על זה שהיא מדברת עם מישהו אחר שהיא אוהבת?"

"כן."

הוא לא ניסה להאיץ בי.

"אתה יודע, אנדרה, כמה צחוק אוהב שמופנה אל אדם אחר מסוגל להכאיב? הבן זונה הזה ידע להצחיק אותה. היא הייתה צוחקת מכל הלב, ואז הוא היה מצליח לגרום לה לצחוק אפילו עוד..."

היססתי מעט ואז הוספתי:

"כפי שהבנת, יצא לי גם להיות מתחתיה כשהיא ממש שכבה איתו..."

אנדרה הנהן.

"אז דע לך, שאם לשמוע את אהובתך מתענגת עם גבר אחר דומה לסכין שמשספת אותך מבפנים, אז כשהיא צוחקת איתו, זה גרוע יותר. כאילו שהסכין טבולה בחומצה... לא יודע איך להסביר זאת, אבל צחוק יכול להיות אינטימי יותר, בטח צחוק הפעמונים הזה שהוא עורר אצלה..."

"על מה הם דיברו? מה הצחיק אותה?"

"אין לי מושג, זה היה בצרפתית... הבנתי את ה-mon amour  ו- mon cheri ואת ה- kiss, kiss שתמיד הגיע בסוף השיחה. אבל לא פענחתי שום דבר מעבר לזה."

"אתה..." אנדרה היסס כאן... "אתה חושב שהם דיברו עליך?"

"לא," השבתי מיד, "פגשתי אותו, ואני בטוח שהוא לא ידע עלי דבר."

"טוב," אמר אנדרה, מהורהר, "ואז כתבת—בעצם חרטת—את השיר הזה?"

"כן."

"ומתי אליענה כתבה את השיר שלה?"

"לא יודע בדיוק. כשהגעתי בבוקר בחזרה לרמפה והשתחלתי פנימה, הוא כבר היה רשום שם, לצד השיר שלי."

אנדרה החל להתבונן בשירים. "אתה מוכן להקריא לי את השיר שלך?" ביקש.

משכתי אלי את היומן, והקראתי לו– זה היה לי מוזר, כי בפעמים הספורות שהגעתי ליומן הזה ולדפים הללו, רק קראתי את השיר הזה בליבי, אף פעם לא הקראתי אותו. בטח לא לאדם אחר:

אני עדיין כאן מונח, עדיין כאן אוהב אותך

לא תודי, לא תגידי לו 'בוא', לזה שאוהב אותך בכל מאודו?

יפתי, די לבחון אותו, די לאמללו, למרות כל מה שעבר, הוא עודנו כאן, לא?

עול ידיעתי צורב כמו כיב, אודות אותו אחד שלך כל כך הכאיב,

נפש נדירה שלי, בואי נשלח אותו לעזאזל, את אותו עלוב שבגללו את חיה בצל

הן ילדים את ואני, ובכל זאת יפתי, אם תתירי לי אצילך, אהובתי.

אנדרה הקשיב בסבלנות, ואחר כך ביקש את היומן להביט בשיר.

"מה אתה חושב?" שאלתי.

"יפה... תראה ספי, שירה לא עושה לי את זה." הוא ניסה להצדיק את חוסר הנלהבות שלו, "אבל זה יפה. מוסיקאלי."

לפחות הוא דיבר ביושר.

"עכשיו תקריא לי בבקשה את השיר שלה."

הוא דחף אלי את היומן, והקראתי:

איך עוד תעז לקוות, עבד שלי, שיגונך הנלעג מטריד את מנוחתי?

ילדון שעודדני בקלות דעת ובשחוק, להפכו בקסמיי מנער לתינוק?

קירקה אני, זאת ידעת איש נמהר, על כן גזר דינך לא יומתק, עודנו אכזר.

רצית לא לצעוד כמו היתר, כך אמרת לי אמש, הרי בחוצפתך התיימרת לנסוק אל השמש,

ועוד העזת לבוז לאדם הממוצע, לאוהב הרגיל, ולכן ביקשת אל מחוזות של אלים להעפיל,

סופך העלוב הוא לרעוד כך מתחתי, שכן מאדם הפכת לרצפה עליה דורכות רגליי.

סיימתי להקריא והעברתי לו את השיר. נתתי לו זמן.

"אתה תופס כמה היא מוכשרת?" שאלתי אותו.

"לא. לא ממש." הודה אנדרה. "עד כמה שאני מבין, אתה כותב לה ... שאתה אוהב אותה, והיא כותבת לך ... שאתה פתטי."

 הוא חש בתגובתי הצוננת, וניסה למתן את דבריו: "אל תיעלב, ספי, הרי הסברתי לך ששירה לא מדברת אלי."

"בסדר." שקלתי אם להמשיך עם זה.

דממה.

"אתה מבחין במשהו מיוחד בשיר הראשון?"

אנדרה הביט בשיר ממושכות.

"לא... מה אני אמור לראות?"

"תחבר את האות הראשונה שפותחת כל שורה..."

"אה כן," חייך, "א.ל.י.ע.נ.ה". עיניו אורו. "רגע, והיא כן זיתה את זה?" שאל, מאוכזב מעצמו.

"לא יודע," השבתי כמו ספינקס. "תגיד לי אתה."

אנדרה עבר לשיר שלה, ושוב חייך: "א.י.ק.ר.ו.ס." הוא פלט שריקת התפעלות. "יפה! עכשיו הרשמת אותי."

"אתה מתכוון ששנינו הרשמנו אותך."

"כן. שניכם. זה יפה."

"חכה רגע אנאלפבית," ציננתי את התלהבותו, "זה עוד לא הכל."

"לא?"

"לא. עכשיו תעבור לאות האחרונה בכל שורה שלי ותחבר אותן יחד."

אנדרה שלף את משקפיו. זיק ילדי עבר בו. "כ.ו.א.ב.ל.י." הוא ממש שמח.

שמחתי עבורו. אבל אז הוא הבין את המשמעות הכוללת: " 'אליענה כואב לי.' זה מה שכתבת לה בשיר האהבה המתקתק שלך... עצוב."

"כן." הודיתי.

"רגע, וגם בזה היא הבחינה?" הוא לא המתין לתשובתי ועבר לשיר של אליענה: "י.ק.ר.ש.ל.י." לקח לו רגע לחבר את הדברים: 'איקרוס יקר שלי' היא כותבת לך כחלק משיר הבוז שלה."

לא השבתי לו. התבוננתי בשריטה על השולחן החום ביננו. מעניין איזה מטופל יצר אותה...

"זה נוגע ללב." הודה אנדרה, "הפער בין מה שאתם אומרים על פני השטח לבין מה שאתם מעבירים בקודים מתוחכמים."

"אני שמח שזה נוגע לך ללב. כבר חשדתי שאין לך איבר כזה." הקנטתי אותו.

"אל תעליב," חייך אלי אנדרה. "מה שהראית לי עכשיו אפילו ריגש אותי."

"באמת?"

"באמת."

"פסיכולוגים מתרגשים?"

"תתפלא."

"אז להראות לך עוד משהו?"

"יש כאן עוד משהו?" הוא חזר ליומן בדבקות של תלמיד ישיבה. "אל תגיד לי! עכשיו אני אמצא בעצמי..."

המתנתי.

והמתנתי.

והמתנתי.

"שמע, אנדרה, אני משלם על כל דקה שאתה כאן משחק אותה פרשן ספרות..."

"אחזיר לך את הדקות. אל תדאג..." הוא מלמל והמשיך לחפש בכפייתיות.

"וגם זה משהו שהיא מצאה אותו מיד, בגיל תשע עשרה?" שאל בחשש.

"כן. היא מצאה ואתה לא. ושזה לא יפריע לך. ותעשה לעצמך טובה ואל תנסה להתחרות בה. היא יותר חכמה ממך ומכל אחד אחר שפגשתי."

"בסדר, בסדר, לא נחזור להערצה העיוורת שלך אליה. תן לי עוד דקה, ואז אני מוותר."

כעבור דקה, אמרתי לו לחבר את האות החמישית והשישית בכל שורה בשיר שלי.

הוא עשה זאת: "'די'", מלמל, "בכל שורה אתה אומר לה 'די'".

הוא הביט בי. זיהיתי לחלוחית בעינו. בקדחתנות הוא פנה לשיר של אליענה: "ואצלה.... לא! אצלה אין משהו כזה".

"דווקא יש."

"אין!"

"יש".

"מה?" הוא שאל זאת בעוינות, הוא ממש ייחל לכך שהיא לא זיהתה את מה שהוא החמיץ. לא היה לו קל לגלות את הנחיתות שלו ביחס אליה. התחרותיות שלו הצחיקה אותי.

"היא שתלה בכל שורה בשיר שלה מילה מסוימת, לפעמים בתוך מילה אחרת."

הוא הביט בדף בלהט, עובר על השורות. בסוף הוא זיהה. הוא הסיר את משקפיו. ראיתי בברור דמעה שהוא מיהר למחות.

"'עוד'", הוא אמר חרישית. "אתה אומר לה 'די', והיא אומרת לך 'עוד'..."

"אתה בוכה אנדרה?"

"לא, זאת אלרגיה."

"שקרן חרא. בכית עכשיו. תודה!"

"צודק, ספי, צודק. אני מודה..."

צחקתי צחוק ניצחון. אנדרה המשיך להביט בי בצער.

צחקתי לבד.

חדלתי לצחוק.