בחוות הרכיבה (58)
זה לא ממש הצליח לאנדרה – הניסיון המתוחכם הזה שלו לדובב אותי דרך שימוש ביומן המחקר של אליענה. אמנם חלקתי עימו את השירים, זה כן. אבל לאחר מכן חזרתי ונאטמתי מחדש. כמו צידפה.
הגענו לפגישה הבאה, ועשר דקות לפחות ישבנו ותרגלנו שתיקה...
"טוב," אמר אנדרה, "בוא ננסה משהו אחר."
"מה?" היה משהו משעשע בתסכול המקצועי שלו.
"תמתין כאן רגע. אנסה איתך משהו לא שגרתי..." הוא אמר זאת במין נחרצות, קם, ועבר לחלקה האחורי של הקליניקה. שמעתי צליל חריקה. למרות סקרנותי, לא הסתובבתי לאחור. אנדרה חזר מתנשף. כשהואלתי להביט אליו, הייתי מופתע: האיש הזה—פסיכולוג בכיר ובעל מעמד—שלף מציריה את דלת השירותים של הקליניקה שלו!
"התחרפנת סופית?" הוא באמת הצחיק אותי.
"תקרא לי איך שתרצה." הוא היה סמוק ממאמץ, "אבל תואיל בבקשה לרדת מהכורסא שלך, ותשכב כאן על השטיח."
היססתי.
"ספי, אין לי זמן למשחקים איתך. הדלת הזו כבדה! שכב כאן על השטיח!"
"מה שתגיד אנדרה." אמרתי והתמקמתי בנקודה עליה הצביע, "גם את התרגיל הזה אני אכניס למכתב התלונה שאני אכתוב עליך בסוף לאיגוד הפסיכולוגים. אתה והשיטות המוזרות שלך. קודם שאתאר את החוויות שלי באתר פורנוגראפי ועכשיו זה..."
אנדרה לא השיב לי. ברגלו הוא הסיט הצידה את השולחן ממרכז החדר. את הדלת הוא הניח מעלי כך שחלקה העליון היה על הכורסא עליה ישבתי קודם לכן. בסיס הדלת הונח על השטיח. הדלת נצמדה אלי קצת יותר מדי, אז אנדרה ערם מספר ספרים ויצר מדרגה קטנה בצדה הנמוך של 'הרמפה'.
"אתה בטח מרוצה מעצמך, אנדרה."
"תכף אגיד לך אם כן או אם לא. זה תלוי בתוצאות. זה מזכיר לך את הרמפה? תביט, יש כאן למעלה אפילו אשנב" (הוא התכוון לחלון בראש הדלת).
"שתי טיפות מים." התענגתי על ההזדמנות להקניט אותו.
"טוב – מבחינה פסיכולוגית," הסביר, "קוראים למה שאנחנו ננסה לעשות עכשיו 'זיכרון חושי': אתה נכנס בחזרה למצב הגופני בו היית, כדי שמשהו מודחק שלכוד בך גופנית, יצוף בחזרה אל פני השטח. הבנת?"
"בערך."
"טוב. 'בערך' זה מספיק טוב." הוא שב בחזרה לכיסאו. "ספי, אני רוצה שתישאר בעיניים פקוחות, אל תתנתק מהחדר הזה, אתה עדיין כאן. במקביל, אני רוצה שתנסה לזכור את הריח של החווה, הריח של העץ המנוסר של הרמפה. נסה אולי גם לשחזר את הקולות ששמעת כששכבת כך. דיברת על המון צלילים: צלילים של המקלחון של אליענה. שלה מדיחה את מיכל השרותים. של צעדיה על העץ..."
"זה דבילי."
"אולי זה דבילי. אתה תנסה. מקסימום, לא נצליח."
אנדרה חדל לדבר, והמתין.
נכנעתי לו.
ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. התחלתי בריח החמצמץ הקבוע של החווה, ריח האדמה, ריח קרם השיזוף של אליענה... ריח משב האוויר שמגיע מהעמק לקראת הערב... קולות הצרצרים מיד כשהשמש שוקעת ... קולות צעדים על העץ שמעלי... צליל של נעלי עקב...
"לא. לא טוב לי. אני יוצא מכאן!"
"רגע, אל תצא! אני מבקש ממך ספי... תנשום עמוק בבקשה. נסה להירגע."
אני עוצם עיניים. מאט את הנשימה. אני פוקח אותן שוב, לאט.
"במה נזכרת? אתה מסוגל להגיד?... ספי?"
"כן."
אנדרה מחכה.
"אני יודע שזה מאוד קשה לך. נסה להגיד לי..."
לוקח לי עוד רגע...
"צעדים... מעלי... קולות של מצלמה."
"מצלמה? מי מצלם?"
"אירן."
"את מי?"
"עזוב אותי אנדרה... תניח לי"
"את מי, ספי?"
"אותה ואותו."
"את אליענה וז'אן פול?"
"כן."
"מצטלמים מעליך?"
...
"ספי?"
"כן."
"אתה... אתה רואה משהו מהאשנב?"
"אנדרה, נשבע לך, אני יוצא מכאן ולא חוזר. אתה חרא, מניאק, בן זונה..."
"תקלל אותי כמה שאתה רוצה ספי, רק תישאר לשכב ככה... נסה להחזיק מעמד."
זהו זה. נשבר לי ממנו סופית. אני מזדחל החוצה.
"עצור, ספי, נעזוב את זה. רק תישאר שם! אני מבטיח לך שאני עוזב את הרגע ההוא, בסדר?"
אני מפסיק לנוע. מביט בפינה שחוקה יותר בשטיח החום.
"תשכב לאחור שוב. ספר לי משהו אחר שהיה שם."
"מה לספר לך?"
"סתם. כל דבר. לא יודע, משהו ... על אירן."
"על הצילומים?"
"לא... לא....עזוב את הצילומים. סתם, תאר לי שיחה בין אליענה ואירן."
"לא זוכר."
"הן ישבו מעליך ודיברו לפעמים."
"כן. הייתה גם פעם שיכולתי אפילו לראות מעלי את הברך המקופלת של אליענה מבעד לחלון..." חייכתי מהזיכרון ההוא.
"מעולה! אתה רואה? לא כל מה שאתה נזכר בו מלחיץ אותך... בסדר לך שנמשיך מהנקודה הזו? נראה שהיא לא בלתי נסבלת עבורך."
"טוב..."
"אז היינו בברך של אליענה כשהיא משוחחת עם אירן."
"כן."
"ערב? צהריים? אחר הצהריים?"
"אחר הצהריים. אפילו מתחילה שקיעה."
"תאר לי את הברך שלה."
"שזופה... בוהקת... אני גם רואה מעט משוקה וירכה..."
"הברך לפעמים נצמדת לחלון שלך?"
"כן..." חייכתי שוב.
"ואז?"
"ואז מותר לי להצמיד את השפתיים שלי לחלון, ולנשק ולנשק ולנשק..."
"ואליענה שמה לב?"
"לא יודע. לפעמים כן. לפעמים לא."
"וגם מותר לך לאונן ברגעים כאלה... נכון?"
"נכון..."
"ואתה עושה זאת?"
"כן..."
"לא שמעתי..."
"כן. כן. אני מאונן. שתבין אנדרה, כשאתה מנותק מזו שאתה אוהב כל כך במשך ימים ושעות, כל בדל הזדמנות לקרבה הופכת למטמון זהב..."
"אני מבין. בעצם בגלל ההפרדה בינך לבינה, רגע כזה הופך להיות טעון במיוחד..."
"נכון... אז אני מצמיד את הלשון לפלסטיק, ונוגע לא נוגע בפלא הזה שמעלי...למרות כתמי הדם..."
"איזה כתמי דם?"
"היא אוהבת לשחק בי... נוקשת לרגע על החלון שלי בקצות אצבעותיה, ומרחיקה אותן במהירות ברגע ששפתי מתקרבות אליהן מהצד שלי... כמו ילדה שמשחקת עם חתלתול..."
"עדיין לא הבנתי. למה יש שם דם?"
"כי אני להוט להגיע לאצבעות שלה... כי אירן ראתה שהפה שלי נחבט בכוח בפלסטיק... וכי זה משעשע אותן... הנואשות שלי משעשעת אותן... אז אירן מבקשת מאליענה שתנסה לגרום לי לפצוע את עצמי כך... ואליענה מתלבטת ומסכימה... וכך, אחרי פעמיים עזות במיוחד—שתבין ,אנדרה, כל הקיום שלי מתכווץ לרצון להצמיד את שפתיי אל קצה אצבעה—מגיעה פעם שאני באמת חותך לעצמי את השפה .... השתיים צוחקות מעלי, ואירן משבחת את אליענה על הצלחתה."
"הבנתי. טוב... כלומר... לא טוב..."
הוא שותק קצת ואז ממשיך:
"עכשיו תמשיך להביט בברך שלה, מבעד לכתמי הדם, ותגיד לי על מה הן מדברות."
"על ראשל."
"עוד פעם? חשבתי שאליענה סיימה לספר לאירן על ראשל."
"לא... היא עדיין לא סיפרה לה על התמרוקייה, וגם לא על עיקרון המאמץ הנכון..."
"אה... נכון. התמרוקייה. מה זה? חדר? מתקן?"
"עזוב, אנדרה, זה די מגעיל."
"אתה מנסה להגן על נפשי הרכה, ספי?"
"לא."
"כי אני מזכיר לך לאיזה מקומות אתה מוכן להגיע כדי להגן על נשמות רכות של אחרים... יותר נכון, של אחרות..."
הפסקתי לחייך.
"אפילו זבובים מתים מחנק מעל הכוס המסריח של אמא שלך...יא בן זונה."
"חזרנו לקלל כמו ילד בן שש עשרה, ספי? לאן נעלם ספי המשורר?"
שתקתי. בלעתי רוק למקום הלא נכון. השתעלתי המון זמן...
"ומה לגבי עיקרון המאמץ הנכון של ראשל, עליו אתה כן יכול לדבר מבלי לחשוש לשלמות נפשי?"
"בסדר."
"אז קדימה. דבר עליו. כולי אוזן."
