לפני 4 שנים. 3 באוקטובר 2020 בשעה 15:27
אחרי התלבטות ארוכה היא מחממת בתנור לזניה מוכנה לארוחת הערב. המקפיא מלא בסעודות קטנות ושימושיות שנמכרות בסופר שמתחת לבניין. היא יודעת לפשפש במקררים הענקיים ולשלוף את אלו שכמעט פג תוקפן, משלמת עליהן חצי מהמחיר הנקוב. בעיקר לזניות ופסטה, למרות שלפעמים היא אוספת לערימה דברים מזינים יותר: דג ברוטב, אורז אסייתי, קציצות עוף. את אלו הם אוכלים בימים שהוא מגיע, מחוררת במזלג את שכבת הפלסטיק ומחלקת לשתי מנות: קטנה עבורה וגדולה בשבילו. הטלוויזיה תמיד דולקת, כאילו תוכל להחריש את הדממה המביכה ביניהם, שני אנשים זרים שמצאו עצמם אוהבים. בשאר השבוע, כשהיא לבד, היא אוכלת פיתה מופשרת, מטפטפת נתזי טחינה על הסדינים החדשים, ונרדמת מול החדשות. אהבה היא פשרה, היא מזכירה לעצמה כשהם צופים יחד בסרט שהוא בחר לפי קריטריונים לא ברורים, דוחפת את ראשה בשקע שבין הצוואר לכתף שלו, מנסה לנמנם. הוא מעיר אותה בליטוף עדין כשרשימת המזכים רצה על המסך השחור, והיא יודעת שהגיע הזמן. במיומנות אחידה הם אוספים את הכלים המלוכלכים מהשולחן המתקלף - היא מדיחה והוא מנגב, היא נרטבת והוא מייבש. לפני חודש וחצי הוא הציע לה לגור ביחד והיא הבטיחה לחשוב על זה. היא חושבת על זה עכשיו, בין סיבּוּן לשטיפה, ויודעת שהיא תגיד כן. בעוד שבוע הם יסעו יחד לאיקאה, יקשרו לגג המכונית הקטנה שלו שולחנות דחוסים ומזרן חדש. דירת הרווקוּת שלה תמשיך הלאה בלעדיה, אל מישהי שתתלה בה תמונות מונוכרומטיות ותשקה את העציצים, והיא תגור בדירת קטלוג נקייה ומוארת, עם מזגן בכל חדר. הדרך היחידה להישאר שלווה היא לנשום עמוק ולקבל את ההווה, היא חוזרת על מנטרות שלמדה בשיעורי מדיטציה שנרשמה אליהם פעם, כשעוד חשבה שאפשר להשתנות. נושמת ומקבלת, היא מובלת לחדר השינה הסגפני שלה ופושטת ממנו את החולצה. יש לילות שהם מפשיטים זה את זה בהססנות של זוג חדש, אבל הלילה המעשה תכליתי - כל מטרתו היא להיפטר מהעור העודף הזה במהירות המירבית. הוא נושף באוזנה בקולניות כשהיא מפשקת את רגליה והמיטה רועדת תחת משקלם. אחרי שהיא גומרת הם שוכבים מתנשמים ומעורבבים במיטה. הוא מנשק את מצחה ואומר לה שהוא ימות אם היא תלך. היא עונה שהיא יודעת והולכת להדליק את הדוד.
