תשאירי לי מקום לחבק אותך

בשבועיים האלו למדתי איך לישון לבד במיטה ענקית, מוקפת בבובות פרווה בעיר זרה, נואשת לעוד שעתיים של שקט בתוך בליל הרגשות הבלתי פתיר הזה. גיליתי איזה מתג מדליק את האור במרפסת, איך מנתקים את הגז, להתקין מדף. בצהריים של יום שני התנפץ עלי חלון באמצע השנ"צ וישבתי על המיטה, מייבבת בין רסיסים דקים, נזכרת באחרי-צהריים ארוכים בהם למדתי לקטוף סברס וחזרתי הביתה עם אצבעות מלאות קוצים שקופים. לזכוכיות האלו אפקט דומה, רק עם חרדה גדולה יותר, שחילחלה אל כל מה שכבר הצלחתי לבנות. 

בלילה נסענו למכתש ירוחם בשקט מופתי, שהופר מדי פעם בהבלחות תחנת רדיו בלב המדבר. לרגע אחד עמדתי בדממה מתחת לכל הכוכבים האלו ובפליאה גדולה הבנתי שאף פעם לא אוכל לאהוב אף אחד. כנראה גם לא את עצמי. ואז כל מה שנשאר לי זה להתנשק בהתלהבות זהה, כמעט נואשת, לחמוד ולחטוף לעצמי את כל מה שלא אשיג לעולם. חיים רגילים של מישהי שידעה ללכת בשבילים הנכונים.

(בעוד שעתיים וחצי אתלה את הכביסה הנקייה ואז באמת אוכל להגיד שהכל מסודר אצלי)

רק כשעליתי על האוטובוס הזה, רגע לפני שמונה בבוקר, הבנתי כמה אני עצובה. התיישבתי במושב בצד הימני של המעבר, שלושה כיסאות אחרי הדלת האחורית. רק בירכתי האוטובוס אפשר להניח את המשקפיים בצד ולבכות על כל הטעויות האלו. אולי רק בנוף המדברי הזה אפשר לייחל באשמה למשהו אחר מלבד החיים שהענקתי לעצמי. אבל בינתיים הנוף כבר התחלף והשמיים התכסו בענני אמצע-אלול. לא יודעת מה אפשר עוד למצוא.

אם הייתי אמיצה הייתי נושמת הוויה חדשה לתוכי וצועדת בעיניים עיוורות, בצעד בטוח, בהשלמה נחושה. אבל היום התמלאתי בבעתה משתקת כשמשאית הזבל העירה אותי בחמש לפנות בוקר. אני מסתובבת כסהרורית בחדרים הריקים-הרדופים, מחכה לשמוע מפתח מסתובב במנעול. אף אחד לא יבוא. 

(שומעים את התפילה שלך, היא חולה ועייפה אבל עדיין באה)

מאז שעזבתי את העיר הזאת אין לי מספיק אוויר לנשום. אני מחפשת חומרי ניקוי ותבלינים בצנצנות ושקיעות בריח מנתה בניסיון להיאחז במשהו. אני לא יודעת לאן אני הולכת מכאן, מעמידה פנים בניסיון עקשני שיש לי ברירות מלבד קדימה, שאני יכולה לעלות על הרכבת שלוקחת לכיוון האחר ולהיעלם במחטי אורנים ואצטרובלים. אבל לא. כל מה שנשאר זו דירה צפופה מרוצפת בחום, מגירות מטבח רעועות, בדידות של מקום חדש. אני יציבה מספיק כדי לנשום פנימה והחוצה את הרוח שרוחשת ותוססת בין העלים העגמומיים האלו. 

התקנתי מדף קטן ועליו כל הספרים שצובטים לי בלב. אני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת. 

(מה שהלך לי לאיבוד נמצא בקצות הזיכרון)

השתתפות בצער

ואותו אדם
הטביע בשעוה הרכה
של מֹחי
את אסונו.
ולא נמצא עוד אור
כי אור הנשמה
ברח עמֹק עמֹק.
מלאכים כְאֵבוֹ לא הרעיד
מלאכים לעד לאין הגביהו
ובחייהם ובמותם לא נפחדו
מֵחֲשֵכוֹת.
אב הרחמים אל תתן לי לנפֹל
מחמת העצבות
ושמים שלך
אל תקח ממני.   

(זלדה)

בסוף החופש האוגוסטי הזה כל שנשאר לעשות הוא לזלול חצי מנת פלאפל בין הסתת לזגג ולדעת שבשנה הבאה הכל יהיה אחרת. כבר כמעט שבוע שכאב-ראש עמום ומסתורי פועם מאחורי העיניים, סימן לזה שהשינוי הולך וקרב. ואין איך לדחות אותו מלבד לנשום עמוק אוויר מאובק ולח ולדמיין אוויר הרים. מאבדת ומוצאת. 

הלילה אני לא אכתוב על שום דבר מלבד על הציפורן שגירדתי מקצה האצבע שלי ועל הפעימות האדומות הדלקתיות שאני מרגישה גם מתחת לשכבות של עור, נימים וקרטין שברירי. 

(גם הלב שלי אדום ונפוח ואני לא יודעת יותר לְמה אני מתגעגעת. שכחתי כבר מזמן איך אתה נראה ובלילות אתה לובש צורה של אדי-ים קרירים, אכזבות, ניחוח של יוטה. בזבזת מוות דרמטי על מישהי שאפילו לא זוכרת לזכור אותך. והבטחתי לא לכתוב על זה)

(והעיר אי לבן על גלים ירוקים)

אולי הלילה אחלום על עולם שבו אני לא מאבדת יותר. 

כשנגעתי בעצמי בלילה נוכחתי באימה לדעת שכל מה שאני רואה הוא ריק שחור וסמיך, שהולך וגדל למימדים בלתי אנושיים. יום אחד גם אני אמות בסערה שמימית כזאת, ואז יגיע תורכם להרגיש את זה. 

(ישנתי ארבע שעות והתעוררתי לקול נביחות כלבים מיואשות. איבדתי כל כך הרבה ואין לי כוח לאסוף את החתיכות)

אחרי שאני גומרת אני חותכת ירקות לסלט ומתבלת בדמעות שלי

(אי אפשר לשכוח שאת כל זה עשיתי לעצמי)

כששרה קמה בבוקר היא כמעט לא זוכרת של מי המיטה שהיא שוכבת בה, למרות שהיא שייכת לה כבר חמש שנים. היא מתגלגלת לחדר השירותים בגוף עירום ומיוזע ונמנעת מכל המראות שבדרך. על האסלה היא חושבת על מיקסום רווחים ואיך תמצא בתיק העמוס שלה את המספר של הגבר מאתמול; או שאולי זה כבר היה שלשום? כל הימים מתערבבים ומתפתלים אחד בשני כמו נחש וכבר חודשים שהיא לא יודעת מה התאריך. לפי הצבעים שבחוץ - יולי. אולי אפילו כבר אוגוסט. לארוחת הבוקר היא מועכת בננה בשלה-מדי עם גב הכף שלה ומערבבת בקערה הסדוקה עם קוואקר. מהמקרר המרעיש היא מוציאה קנקן חלב, מרחרחת אותו בחשדנות ומעקמת את האף. הוא כנראה נמצא שם מעל לשבועיים, אבל היא תמיד רעבה מדי לבררנות בבקרים. היא מוזגת קצת לקערה הירוקה ואת השאר מרוקנת בכיור, צופה בו הולך ומציף את הצנרת הישנה, עד שנעלם בסחרור אחד אחרון בפתח הביוב. את הארוחה המפוקפקת הזאת היא אוכלת, כמו תמיד, על אדן החלון שמול הטלוויזיה, כשהישבן החשוף שלה נצמד אל זגוגית החלון ותוכניות הבוקר מדברות עד שהמחשבה מתאזנת. אחרי ששרה שוטפת כלים היא נועלת את הסנדלים המרופטים ומסובבת את המפתח בחור, רק כדי להיזכר שהיא עוד לא לבושה. היא בוחרת תחתונים גדולים ומאווררים ולובשת מעליהם שמלה רחבה עם פסים. אין לה שום דבר לעשות בחוץ, אולי מלבד ישיבה ארוכה בספריה ופלרטוטים מובכים עם הספרנית. כשהיא עולה על האוטובוס היא מתיישבת בכיסא בודד עם כיוון הנסיעה ולא יודעת מה התחנה הבאה. בימי שישי כמעט אפשר לראות את הים מהצד השני של העיר.