לפני 4 שנים. 8 בספטמבר 2020 בשעה 8:38
רק כשעליתי על האוטובוס הזה, רגע לפני שמונה בבוקר, הבנתי כמה אני עצובה. התיישבתי במושב בצד הימני של המעבר, שלושה כיסאות אחרי הדלת האחורית. רק בירכתי האוטובוס אפשר להניח את המשקפיים בצד ולבכות על כל הטעויות האלו. אולי רק בנוף המדברי הזה אפשר לייחל באשמה למשהו אחר מלבד החיים שהענקתי לעצמי. אבל בינתיים הנוף כבר התחלף והשמיים התכסו בענני אמצע-אלול. לא יודעת מה אפשר עוד למצוא.
אם הייתי אמיצה הייתי נושמת הוויה חדשה לתוכי וצועדת בעיניים עיוורות, בצעד בטוח, בהשלמה נחושה. אבל היום התמלאתי בבעתה משתקת כשמשאית הזבל העירה אותי בחמש לפנות בוקר. אני מסתובבת כסהרורית בחדרים הריקים-הרדופים, מחכה לשמוע מפתח מסתובב במנעול. אף אחד לא יבוא.
(שומעים את התפילה שלך, היא חולה ועייפה אבל עדיין באה)
