תשאירי לי מקום לחבק אותך

כששרה קמה בבוקר היא כמעט לא זוכרת של מי המיטה שהיא שוכבת בה, למרות שהיא שייכת לה כבר חמש שנים. היא מתגלגלת לחדר השירותים בגוף עירום ומיוזע ונמנעת מכל המראות שבדרך. על האסלה היא חושבת על מיקסום רווחים ואיך תמצא בתיק העמוס שלה את המספר של הגבר מאתמול; או שאולי זה כבר היה שלשום? כל הימים מתערבבים ומתפתלים אחד בשני כמו נחש וכבר חודשים שהיא לא יודעת מה התאריך. לפי הצבעים שבחוץ - יולי. אולי אפילו כבר אוגוסט. לארוחת הבוקר היא מועכת בננה בשלה-מדי עם גב הכף שלה ומערבבת בקערה הסדוקה עם קוואקר. מהמקרר המרעיש היא מוציאה קנקן חלב, מרחרחת אותו בחשדנות ומעקמת את האף. הוא כנראה נמצא שם מעל לשבועיים, אבל היא תמיד רעבה מדי לבררנות בבקרים. היא מוזגת קצת לקערה הירוקה ואת השאר מרוקנת בכיור, צופה בו הולך ומציף את הצנרת הישנה, עד שנעלם בסחרור אחד אחרון בפתח הביוב. את הארוחה המפוקפקת הזאת היא אוכלת, כמו תמיד, על אדן החלון שמול הטלוויזיה, כשהישבן החשוף שלה נצמד אל זגוגית החלון ותוכניות הבוקר מדברות עד שהמחשבה מתאזנת. אחרי ששרה שוטפת כלים היא נועלת את הסנדלים המרופטים ומסובבת את המפתח בחור, רק כדי להיזכר שהיא עוד לא לבושה. היא בוחרת תחתונים גדולים ומאווררים ולובשת מעליהם שמלה רחבה עם פסים. אין לה שום דבר לעשות בחוץ, אולי מלבד ישיבה ארוכה בספריה ופלרטוטים מובכים עם הספרנית. כשהיא עולה על האוטובוס היא מתיישבת בכיסא בודד עם כיוון הנסיעה ולא יודעת מה התחנה הבאה. בימי שישי כמעט אפשר לראות את הים מהצד השני של העיר.