בשבועיים האלו למדתי איך לישון לבד במיטה ענקית, מוקפת בבובות פרווה בעיר זרה, נואשת לעוד שעתיים של שקט בתוך בליל הרגשות הבלתי פתיר הזה. גיליתי איזה מתג מדליק את האור במרפסת, איך מנתקים את הגז, להתקין מדף. בצהריים של יום שני התנפץ עלי חלון באמצע השנ"צ וישבתי על המיטה, מייבבת בין רסיסים דקים, נזכרת באחרי-צהריים ארוכים בהם למדתי לקטוף סברס וחזרתי הביתה עם אצבעות מלאות קוצים שקופים. לזכוכיות האלו אפקט דומה, רק עם חרדה גדולה יותר, שחילחלה אל כל מה שכבר הצלחתי לבנות.
בלילה נסענו למכתש ירוחם בשקט מופתי, שהופר מדי פעם בהבלחות תחנת רדיו בלב המדבר. לרגע אחד עמדתי בדממה מתחת לכל הכוכבים האלו ובפליאה גדולה הבנתי שאף פעם לא אוכל לאהוב אף אחד. כנראה גם לא את עצמי. ואז כל מה שנשאר לי זה להתנשק בהתלהבות זהה, כמעט נואשת, לחמוד ולחטוף לעצמי את כל מה שלא אשיג לעולם. חיים רגילים של מישהי שידעה ללכת בשבילים הנכונים.
(בעוד שעתיים וחצי אתלה את הכביסה הנקייה ואז באמת אוכל להגיד שהכל מסודר אצלי)
