תשאירי לי מקום לחבק אותך

(חלמתי בלילה) שאתה מתגורר בחדר הפנוי שבקומה העליונה כבר שנתיים, שלושה חודשים ועשרים יום. אתה מתחבא מתחת למיטה כשמישהו נכנס לחדר ויוצא משם כל לילה כשאני מגיעה לחיבוק ובכי. שנתיים, שלושה חודשים ועשרים יום שאני הולכת ומתכווצת, הולכת וקמלה מההתעסקות הבלתי פוסקת בך. מאירוח רוחות רפאים למסיבות יום-המוות באמצע הלילה. מקפיצות ראש אל תוך מפל החיים הרגילים בכל בוקר. 

(עוד חלמתי) שאחרי שנתיים, שלושה חודשים ועשרים יום הוצאתי אותך מקן המסתור הקטן שבנינו. הלכת להתקלח ולבשת חולצה שחורה נקייה, בתיק גילגלת באופן מסודר את כל החבלים שלך. תליתי מצלמה אחת על כתף אחת ואשמה עמוקה על השנייה, וירדנו ביחד, צעד צעד, במדרגות העץ החורקות שלנו. כשהמונית עם ההם הגיעה, חיבקתי אותך בפעם האחרונה (הראשונה) ושלושתכם נסעתם ביחד מתוך הראש שלי. ביד נשארה לי קופסת עוגיות אחת וריח חמקמק של הבושם שלך - גברי, מחוספס וגנרי.

(בבוקר כשהתעוררתי) עוד הצלחתי לאחוז בחוויה קלושה של רעננות והקלה. עוד כמעט הצלחתי לזכור את המבט המוכיח שלה, איך לא סיפרת לי על זה עכשיו. סיפרתי. אני כל הזמן מספרת. אבל אף אחד לא רוצה להקשיב. 

(I won't go anywhere so give my love to everyone)

(אחר כך בשנ"צ אספתי בסלסלה את כל הדברים שנגעת בהם ואחד אחד הרטבתי, סיבנתי וניגבתי כל אחד. הורדתי שכבות של אדמה חומה ודביקה מכל מה ששייך לי (שייך לך) ואחר כך הרגשתי כמעט שלמה)

רב לך שבת בעמק הבכא?

(קומי צאי מתוך ההפיכה)

אני שואבת נחמה מעוותת מהמחשבה שאם היית פוגש אותי היום ברחוב, לא היית מזהה אותי. אני לא הייתי מזהה אותך. בעצם, גם אותי אני כבר לא מזהה. 

באמצע הלילה התעוררתי שטופת זיעה אל תוך מיטת חדר מלון לבנה ומתוחה עם ארבעה גפיים כבולים לזיכרון בקורי עכביש קטנים. אחר כך אולי חלמתי את המציאות הזאת. אולי בעצם כלום לא השתנה.

לא גילחתי את בתי השחי שלי כבר שבועיים. אני מזניחה לאט לאט את הקרטין השחור והעבה הזה שצומח לי מתוך העור, מטפחת שיערות ערווה ורגליים ופנים. מסתירה מאגרי שומן וירכיים רוטטות וצלקות יבשות. אני מחכה למישהו שיחזיק לי בכתפיים ויטלטל ויטלטל עד שאצא מקהות הנפש והמחשבה הזאת, עד שאצליח לחבר שתיים לשתיים - מילה למילה - רגש לרגש. בין שקיעה לזריחה הלב שלי צונח אל מתחת לסרעפת ואני נושמת עמוק בפה סגור ומשתדלת שלא להקיא בחצי הלילה. רוצה לזרוק מהחלון את המרור והחסה וגם את כל הזכרונות ששמרתי. מחברות, פתקים, צדף שאספתי כשהורדת אותי מאחורי שוק הכרמל. קיסמים ומגבונים ממסעדות, פרח ירושלמי מיובש מהסמטה של חולדה הנביאה (אם תראו שם ילדה בוכה בין עלי הדפנה זו אני. הניחו לי לנפשי. שכחתי שאני בת 21 כי את השנתיים האחרונות סגרתי בקופסה ששייכת למישהי אחרת. או שאולי סגרתי את ה-18 הראשונות. בין כך ובין כך, אין מספיק דובדבנים בעולם הזה כדי להדביק את מה שנשבר. יכולתי להציל ולא הצלתי, הפעם בעיקר את עצמי).

(אל תבואי אלי בינתיים. העולם שלי מלא באהבה)

אין לי כלום ולא היה לי כלום.

(כל הלילה התהפכתי במיטה וכשבא הבוקר שכבתי בתוך ענן של טישואים משומשים ותקוות מרוסקות)

כשאני נוגעת בעצמי בלילה אני נזכרת בדירה גדולה בקצה של מרכז ירושלים. בצד אחד החנויות ומהשני רכבת ומעלי שכינת האל. אני נוגעת בפיתולים ובקפלים שצברתי לאורך השנים וחושבת על קו 1 לעיר העתיקה, על העיקול שלפני שער האשפות ועל השומרת שמגישה לך בד לכסות את עצמך. זה לא חילול הקודש אם שום דבר לא קדוש מלכתחילה. 

כשאני נוגעת בעצמי בלילה אני מתפללת תפילות ראש-חודש ששכחתי מזמן. מקימי מעפר דל? אולי יותר כמו, מתאבקת בעפר רגליהם. אני חושבת על כל הרגליים שנגעו בי ועל כל הידיים שנמרחו עלי בתערובת של זרע והבל פה ורוק. אני חושבת על כל השאר כדי לא לחשוב עליך כי שום דבר בנוכחות שלך לא מחרמן אותי יותר. מכל הגברים שזיינו אותי אני נזכרת באחד הבתול שהסתכל עלי בעיניים עצובות ורק רציתי לשמח את הזין הקטנטן והבודד שלו. שימחתי ובכיתי כל הדרך אל הגבר הבא ולעצמי סיפרתי, זה מאושר. אולי ככה נראה האושר ואולי השמחה העלובה הזו היא כל מה שיהיה לי בעוד שבעים שנה. 

(כשאני נוגעת בעצמי אני מדמיינת דברים שעוד לא היו. מושב זקנים חשוך וערירי ויד מקומטמת שכותבת על פתק רשימה רועדת אך מסודרת. רוני, גיא, בן, נדב, אורי, עמיר, יניב, אדם. כבר עכשיו חסרים לי מעל ל60 שמות שאבדו לי ובטח בגיל שמונים אני אשב ואזכור רק את האחד שרציתי כבר לשכוח מזמן. אם בכלל אגיע לגיל שמונים. אם לא אכנע ללולים ישנים וחשוכים, למרתפים מזוהמים, להזיות שבאות ומתקרבות)

אולי לנצח אצטרך לחיות חיים בינוניים בבתים בינוניים בערים בינוניות. לכל אחד יש ירושלים ושלי דוקרת כמו סכינים בעומק הלב, כמו ידיים כבולות, כמו ערימה של כביסה מלוכלכת. לא אכלתי אבוקדו כבר חודשיים ואני לא מצליחה להרים את עצמי מהרצפה המאובקת ומהחלון הגדול וממלונות נידחים במרכזי תעשייה. אולי אני שוכחת לזכור שהממוצעיות הזאת היא כל מה שנשאר לי ואף אחד לא יאהב אותי אף פעם. (תשתקי ותמצצי).

(לאף אחד כבר אין כוח לשמוע על כל הכאב הזה. מזל שעדיין יש לך ציצים)

(כל יום מחדש אני מענישה את עצמי על זה שהרגתי אותך)

לארוחת הערב אני אוכלת את האשמה הזאת מלווה בחרמנות מהולה באוויר של סוף הקיץ. קצת דם לקינוח הדבש. (אם תכאיב לי ממש חזק אולי אזכור שאתה מת.)

בסלון של ירושלים יש ריח של מזגן ישן עם פילטר ששכחו לנקות. במקום להפריד את הרשתות ולאבק את המנגנון, אני שופכת דלי מלא באקונומיקה על המרצפות המשומשמות ומקרצפת בפעם השלישית השבוע. מבריקה מראות וברזים ומחטאת ידיות של דלתות. בלילה אני שוכבת בתוך אמבטיית מים-פושרים בצבע חלודה ובבוקר אני שותה קפה פושר מהמכונה המקולקלת וכל בוקר האוטובוס מלא באנשים שאני כבר מזהה. קצה האף מתקלף לי כל חורף והשנה גם לתוך הקיץ ומתחת אני צומחת בדיוק באותה הצורה. קצת עצובה וקצת אבודה ובעיקר פשוט רגילה. לפעמים אני אוכלת במשרד חשוך אחד פיצה עם זיתים (שחורים. ירוקים. חצי-חצי) ושולפת אותם אחד-אחד מתוך דמוי-הגבינה שלי, בטעמים מרירים ומלוחים שהם רעש רקע לכל מי שאני. קמה כל בוקר, מצחצחת שיניים, נאבקת ברווח הקטן שבין המיטה לארון. תולה תמונות ומורידה אותן ומדליקה ומכבה את כל הנורות בבית. מהרסייך ומחרבייך. נדמה לי שאם הייתי יכולה להשאיר את העיניים פקוחות לנצח אז הייתי נפטרת מהשיירים שלך כבר מזמן. 

(עדיף לי לבד מאשר עם אנשים שעושים לי רע?)

(אין לי שום דרך יפה לכתוב געגוע)